החוקרים סבורים שהמאמר של רב קוק "למהלך האידאות בישראל" נכתב ברוח השיטה הדיאלקטית של הפילוסוף הגרמני הגדול גאורג וילהלם פרידריך הגל. אינני מתיימר להסביר כאן את שיטתו של הגל, כמובן. די לנו בהבנה הפשטנית של הדיאלקטיקה, לפיה העולם מתפקד ומתקדם תוך כדי המאבק בין רעיונות (אידאות) שנמצאים בסוג של קונפליקט. לשם המחשה: ניתן לנתח את התפתחות הכלכלה והחברה דרך המאבק בין האידאה ה"סוציאליסטית" (שוויון וצדק חברתי) ל"קפיטליסטית" (חופש כלכלי ואישי).

איך זה מתחבר ליהדות? "למהלך האידאות" נכתב כתגובה לסופר ש"י איש הורביץ שטען שלדת היהודית אין עוד תפקיד משמעותי בעולם. הרב קוק במאמרו יצא בחריפות נגד התפיסה הזאת. הוא תיאר את ההיסטוריה האנושית כמאבק דיאלקטי בין שתי "אידאות" (רעיונות): האידאה האלוהית שהיא הרעיון של קיום אנושי מוסרי ,מול שהאידאה הלאומית היא הרצון של העמים לקיום חומרי תקין. במציאות יש קונפליקט בין האידאות, ולכן האנושות לא מצליחה לשלב בין רוחני לחומרי באופן ראוי.

וכאן הרב מגיע לתפקידו של עם ישראל: בגלל הדרך המיוחדת בה עם ישראל "נולד" (סיפורי האבות, גלות מצרים, קבלת התורה וכיבוש הארץ) – הרוח והחומר יכולים להתקיים בו באחדות ולא בפירוד. אמנם האחדות הזאת לא תמיד באה לידי ביטוי במרוצת הדורות, אך החזרה של העם לארצו (ציונות!) תוביל לאיחוד מחדש בין ה"אלוהי" ל"מדיני" – והדבר יקרין את האחדות על העולם כולו. נשמע פשוט? ודאי שלא. אבל זה הכיוון.

האם הרב קוק למד את הגל? עד כמה שהצלחתי להבין, אין לנו עדויות ברורות להיקף "לימודי החול" של הרב קוק. יתכן מאוד שהרב קרא את ספרות החול, כולל ספרי מדע ופילוסופיה. כך או כך, הרב היה בקשר עם משכילים בני דורו וספג אל תוך עולמו הדתי גם את הרעיונות הגדולים של זמנו, וביניהם את הדיאלקטיקה.

במשפחות רבות בקידוש ליל שבת נהוגה ברכת הבנים: ההורים (או רק האב) מברכים את הילדים בנוסח ברכת הכוהנים. כשמדובר בבן, לפסוקי ברכת הכוהנים מקדימים משפט מן התורה (בראשית מח כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". זו הברכה בה בירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. אבל למה מזכירים את בני יוסף בברכת הבנים דווקא? הרי שבטי אפרים ומנשה אינם עוד חלק מהעם מאז חורבן ממלכת ישראל לפני אלפי שנים.

תשובה יפה מצאתי במאמרו של הרב יוסף צבי רימון (שם הוא מביא מקורות מן החסידות). בפשטות, זו ברכת האחווה הטובה. ספר בראשית מלא בסיפורים על יחסים לא טובים בין האחים. קין והבל – רצח. יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ולא דיברו ביניהם. יעקב ועשיו – תחרות, מריבות ואיום ברצח. יוסף ואחיו – מעשה המכירה המפורסם. ואז מגיעים לדור של אפרים ומשנה: אין לנו שום אזכור לקנאה, שנאה ותחרות ביניהם. אפילו שסבא יעקב בברכתו הקדים את הצעיר (אפרים) לבכור (מנשה) – זה לא גרם לריב בין האחים.

לפיכך "כאפרים וכמנשה" זו קריאה לאחווה ואחדות. שנזכה!

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!

במילה אחת: לא. התשובה המדויקת יותר: האמונה בעולם הבא (ובפרט בהישארות הנפש ותחיית במתים) היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. אך אין פסוק בתנ"ך שמדבר על כך באופן ישיר. אמנם ניתן לפרש פסוקים רבים ברוח האמונות הללו, אך מדובר בדרשות חכמים וניתן למצוא גם פירוש חלופי.

מעניין שחכמי התלמוד (שבזמנם קיומו של עולם הבא הפך לחלק מיסודות אמונתנו) שואלים בדיוק את השאלה הזאת במסכת סנהדרין: "מניין לתחיית המתים מן התורה?" – איזה פסוק בתנ"ך ניתן להביא כהוכחה? התלמוד מכיל מספר דרשות, ואנו נביא את הדרשה של רבי מאיר על שירת הים. משה אומר (שמות טו א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". לכאורה, המשפט מוזר דקדוקית: "אז" הוא לשון עבר, אך "ישיר" – לשון עתיד. מכאן רבי מאיר מסיק שמשה "ישיר" את השירה גם לעתיד לבוא, או כלשונו: "שר לא נאמר אלא ישיר – מכאן לתחיית המתים מן התורה". יש בתלמוד עוד דרשות רבות ברוח זו.

נשמע לכם משכנע? יש מקום למחשבה שהעיסוק בהרבה דרשות מפותלות חושף דווקא את הקושי לבסס את הטענה באופן פשוט וישיר.

חשוב להדגיש שאי הזכרת עולם הבא בתנ"ך עוד לא מוכיחה שהאמונה הזאת לא הייתה קיימת אז. אפשר בקלות לחשוב על המצבים בהם נושאים כאלה או אחרים לא מוזכרים בטקסטים מסוימים, ולא בגלל שלא היו קיימים. אבל לעניות דעתי כן ניתן להסיק שהעיסוק בעולם הבא לא היה במרכז התודעה של תקופת התנ"ך.

רבי מאיר נמנה עם התנאים (חכמי המשנה) החשובים ביותר, ויש לנו סיפורים רבים על צדיקותו וחכמתו. אבל עמדותיו לא קיבלו עדיפות בקביעת ההלכה. התלמוד (עירובין מו ב) אומר: "[מחלוקת] רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי." כלומר, במקרה של מחלוקת בין רבי מאיר ובני דורו התנאים, לא פוסקים כרבי מאיר! מה הסיבה לכך?

התלמוד נותן תשובה במקום אחר (עירובין יג ב) בשמו של רבי אחא בר חנינא: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ." לרבי מאיר ודאי הייתה שיטה גדולה בהלכה. אך החכמים שבאו לא הצליחו להבין את שיטתו ("לעמוד על סוף דעתו"), ואי אפשר לקבוע הלכה לדורות על בסיס משהו שלא ממש מבינים.

אז בעצם יש לנו עסק עם גאון אדיר שאמנם זכה לכבוד רב בזיכרון האומה, אך לא להשפעה על עולם ההלכה המעשי – בגלל שגאוניותו הייתה קשה להבנה. כנראה צריך גם להיות מובן על מנת להטביע חותם. נשמע מוכר? מזדהים?

יש השקפות עולם רבות ששמות את האדם ("נזר הבריאה") במרכז, ומכריזות שהיקום כולו נוצר בעצם עבורנו, בני האנוש. אפשר למצוא מקורות רבים במסורת חז"ל ברוח זו. מסקרן לדעת שהרמב"ם (שחי במאה ה 12) התנגד נחרצות לתפיסה מעין זו. למעשה, הרמב"ם היה יותר קיצוני: הוא טען (מורה הנבוכים, חלק שלישי פרקים יג) שמבחינה פילוסופית, תכלית הבריאה אינה קיימת.

אך חריפים במיוחד דבריו ביחס לדעה ש"תכלית כל המציאות היא מציאות מין האדם בלבד כדי שיעבוד את ה', וכל מה שנעשה לא נעשה אלא בגללו". אם נניח זאת לרגע, אז אפשר לשאול: ומהי התכלית בכך שאדם עובד את ה'? בסוף של שרשרת השאלות, לא תהיה ברירה אלא לומר "שכך רצה ה' או כך גזרה חכמתו", כלומר אין מטרה. הרמב"ם מדגיש: "ואל תטעה עצמך ותחשוב כי הגלגלים [גרמי השמיים] והמלאכים לא נבראו אלא בעבורנו", ומשתמש בהמשך בממצאי האסטרונומיה של זמנו על מנת להמחיש כמה הארץ שלנו קטנה ביחס ליקום כולו.

הדיון "התגלגל" לתחילת המאה ה 20, כאשר הרב קוק כתב את המאמר "לאחדותו של הרמב"ם" שהוא מעין "כתב הגנה" נגד הביקורת על הרמב"ם של ההיסטוריון הרב זאב יעבץ. הרב קוק כותב: "הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו [הרמב"ם] על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין זה יסוד התורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד". הרב כמובן מדבר על טיעוני הכפירה הנפוצים בזמנו שראו סתירה מהותית בין מרכזיות האדם והארץ בתורה, לבין התפתחות האסטרונומיה בכלל וגילויי קופרניקוס על מבנה מערכת השמש בפרט. אז הנה הרמב"ם (שחי מאות שנים לפני קופרניקוס) מלמד שתורתנו לא בנויה על הדעה שאדם הוא מרכז העולם!

לדעת הרב קוק, לא ניתן להכריע בין שתי הגישות לגבי תכלית הבריאה, כאשר לכל צד יש מטרה מוסרית משמעותית שונה בתכלית. לעיתים ההשקפה ש"בשבילי נברא העולם" חיונית כי היא מרוממת רוחו של אדם. "ולפעמים יש שהחשבון של ההתבטלות והאפסיות של האדם לגבי היצור כולו, שהוא מעשה ד' הנורא, גורם להלביש אותו גדולה וענות צדק" – כלומר החשיבה על אפסיות האדם מול היקום מוסיפה ענווה ומונעת גאווה יתרה. יש מקום לשתי ההשקפות, לכל צד אפשר לומר "גם אתה צודק".

כמובן, יצחק אבינו. אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל מחו"ל (המצווה ב"לך לך") וגם ירד למצרים בשנות הרעב. גם יעקב אבינו בילה שנים ארוכות בבית לבן הארמי, ובסוף חייו ירד יחד עם בניו למצרים ושם נפטר. רק יצחק אבינו – שלפי המסורת מייצג את מידת הגבורה דווקא – לא עוזב את גבולות ארץ ישראל.

אמנם גם יצחק תכנן לרדת למצרים בזמן הרעב, והגיע עד ארץ גרר (יתכן ומדובר באזור נחל גרר בחבל הבשור) – עדיין בגבולות ארץ ישראל. שם ה' אומר ליצחק במפורש לא לרדת למצרים ומבטיח לו ברכה. יצחק נשאר בגרר, ובהמשך מצליח לשרוד את שנות הרעב בארץ ישראל. אנו גם רואים את הקשר החזק של יצחק לאדמה: יצחק הוא היחידי שאנו יודעים שממש עסק בזריעה, ולא רק בגידול בהמה כשאר האבות: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. (בראשית כו יב). אגב, הפסוק הוא המקור לשם השכונה הירושלמית "מאה שערים".

בהקבלה לימנו אנו. אברהם מייצג את דור ההורים – אנשים שהחליטו מסיבות ציוניות (או גם פרקטיות?) לעלות לארץ, והביאו או בנו כאן את משפחותיהם. הדור השני (שאני באופן אישי שייך אליו) ככלל זוכר את סיפורי ההורים, מושרש בארץ כמו יצחק. מתעקש להתקיים בה. אבל מה יקרה לדור הבא, רחוק יותר מנקודת ההתחלה? הסיפור של יעקב ובניו (שירדו מצרימה) מלמד שהמשך הנוכחות בארץ לא מובן מאליו: אמנם לאברהם נאמר בנבואה שבניו יעברו שעבוד, אך יתכן ויכול להיות גם פתרון טוב יותר. איך מעבירים את מידת הגבורה של יצחק לדור הבא?

ספר שופטים מסתיים בפסוקים "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה". ואכן הפרקים האחרונים של ספר שופטים מצביעים על הידרדרות מצב האומה. השופט האחרון המוזכר בשמו הוא שמשון הגיבור: דמות "צבעונית" ורחוקה מאוד לכאורה ממנהיג צדיק ונבון שראוי לעם. אחרי זה מסופר על פסל מיכה: עבודה זרה שהתקיימה במקביל לעבודת ה' במשכן שילה. הספר נחתם במעשה פילגש בגבעה: אונס שמוביל למלחמה בין השבטים בה כמעט ומושמד שבט בנימין כולו. אנרכיה חוגגת?

קשה להתווכח עם חומרת המצב הפנימי, שלא לדבר על הצורך להתמודד עם האויבים מבחוץ בצורה יעילה: המבנה השבטי היקשה על גיוס של צבא חזק ויעיל. אבל האם היו מוכרחים למנות מלך על מנת לתקן? שמואל הנביא התנגד למנוי מלך (שמואל א ח) והביא באזני העם את כל הסיבות הנכונות לכך. אנו יודעים שזה לא עזר: העם רצה מלך, ובהמשך שמואל ממליך את שאול, וכך מתחילה תקופת המלוכה בישראל.

האם היה פתרון טוב יותר? האם היו חייבים שלטון מרכזי? האם היה הכרח להפקיד את הכוח בידי שליט אחד ויחיד?

מכירים את השיר "חד גדיא" שנהוג לשיר בסוף סדר פסח? השיר על הגדי שלא עשה רע לאף אחד, עד שבא חתול ואכל אותו סתם ככה בלי סיבה, ומשם התחילה השרשרת של פגיעות ורציחות? יש פירוש נחמד שהודפס בהגדה של פסח שאני משתמש בה, עם הביאורים של הרב עדין שטיינזלץ ז"ל.

הגדי היה טוב, אז החתול שפגע בו היה רע, נכון? ואז הכלב שנשך את החתול – משחק בצד הטובים? אז המקל שהיכה את הכלב הוא רע? אם ממשיכים את השרשרת, מגיעים לכך שמלאך המוות בצד הטובים, והקדוש ברוך הוא בצד הרעים – משהו לא מסתדר כאן!

לכן חייבים לפרש אחרת: ההכלב נושך את החתול לא בגלל השתייכותו ל"מחנה הצדק העולמי", אלא בגלל שזה טבעו להיות רע עם חתולים, וכן הלאה – עד שהקדוש ברוך הוא מחזיר את הצדק למקומו. ניתן להמשיך את הפירוש: ישראל משול לגדי, בעוד ששאר הכוחות בשיר משולות לאומות העולם. מה זה אומר על המלחמות בין האומות?

במסורת, גלות אדום זה השם שניתן לגלות האחרונה של עם ישראל, שמתחילה מכיבוש ירושלים ודיכוי המרד ע"י הרומאים, ומסתיימת עם הקמת מדינת ישראל. אבל למה היא נקראת על שם "אדום" – ארץ מגוריו של עשיו אחי יעקב שנמצאת בדרום ירדן של היום?

חשוב להבין שחז"ל (והפרשנים שבאו אחריהם) ראו ברומי את ההמשך הישיר של ממלכת אדום שהוקמה ע"י צאצאיו של עשיו. כיוון שרומי קיבלה את הנצרות, כל העולם הנוצרי והתרבות המערבית בכללותה נתפסים כ"אדום". האם מדובר בעובדה היסטורית? רב יצחק אברבאנל (שחי בדור גירוש ספרד) סבר שכן, וכתב רשימה ארוכה של הוכחות בפירושו לתנ"ך. כך או כך, הפרשנים לאורך הדורות הניחו את קיום הקשר, וראו בגלות האחרונה את המשך היריבות בין יעקב לעשיו המתוארת בתורה.

מה הגורל של היריבות הזו? האם לנצח "עשיו שונא ליעקב" (כפי שמובא במדרש?). אולי יש תקווה: כאן כתבתי על השינויים בעולם הנוצרי ביחס לישראל מאז הקמת מדינתנו.