ראוי להתחיל בכך שתנועת החסידות (שקמה במזרח אירופה במאה ה 18) לא המציאה מאפס את הסיפור היהודי. אגדות וסיפורי חז"ל מופיעים לא רק בספרות המדרשים: חלק גדול מנפח התלמוד הנו "אגדה". בתלמוד גם מסופר על רבי מאיר (מחכמי המשנה המרכזיים) שידע "שלוש מאות משלי שועלים". מכאן אפשר להבין שזכינו לקבל לידנו רק חלק קטן מאגדות חז"ל. אמנם דברי האגדה של חז"ל נלמדו וזכו לפירושים, אך באופן כללי עם השנים הדגש בלימוד התלמוד עבר לסוגיות בהלכה, ודברי האגדה לא היו במרכז העיסוק הרבני.

ואז באה תנועת החסידות וחידשה את הז'אנר של הסיפור היהודי-תורני. חשוב להבין את הרקע: במזרח אירופה של אז היה פער גדול לבין האליטה של תלמידי חכמים, לבין היהודים הפשוטים. החסידות חיפשה את הדרך ל"יהודי הפשוט", שלא ניתן היה להגיע אליו באמצעות דרשות למדניות. הרבה יותר קל היה להגיע אליו… באמצעות סיפור. ועצם זה שמדובר בסיפור ומשל, עוד לא אומר שאין כאן עומק. רוצים לקרוא על הסיפור החסידי על ה"הינדיק" (תרנוגל הודו)?

רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ס ט) מסביר שהמעשיות… מעירים את האנשים משנתם ומכוונים אותם לדרכה של תורה: "כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם", ואז כשאדם קצת מעורר, "צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו וּלְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת" – שהם הכלי באמצעותו הצדיק יכול להביא יהודי פשוט לידי יראת שמיים. מעניין להתבונן בעולם הסיפורים של רבי נחמן: לכאורה, אין בהם שום תוכן יהודי. הסיפורים הם בסגנון אגדות עם של אירופה, שמדברים על מלכים, נסיכות, חיות קסומות, אנשים קשי יום. ודווקא דרך עולם האגדות "של הגויים" רבי נחמן מצליח להעביר מסר יהודי עמוק. מוזמנים לקרוא את הסיפורים.

התלמוד (מגילה כה א) מספר סיפור על רבי חנינא: הזדמן לו להיות נוכח בתפילה בה שליח ציבור אמר לא רק "האל הגדול הגיבור והנורא" (הנוסח המקובל), אלא הוסיף על כך עוד תארי שבח: "… האדיר והחזק והאמיץ". בסיום התפילה, רבי חנינא ניגש לשליח הציבור ושואל אותו באירוניה: הסיימת לומר את כל השבחים של אדוניך? הרי אנו אומרים "האל הגדול הגיבור והנורא" רק בגלל שזה כתוב בתורה (דברים י יז).

רבי חנינא מסביר: "משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין [משבחים] אותו באלף דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו?" המשמעות: בגלל שה' נבדל מאתנו באופן מהותי, כל התשבחות שנאמר עליו לא מציגות נאמנה את גדולתו. לכן זה רק לגנאי, ועלינו לומר את הנוסח הקצר שבמסורת. או כמו שאמר קהלת (ה, א) : "… עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

מעניין שהרמב"ם מביא את הסיפור של רבי חנינא ב"מורה הנבוכים" (חלק א' פרק לט) על מנת… לתמוך בשיטת "שלילת התארים" שלו. הרמב"ם טוען שכל דבר חיובי שנאמר על ה' יהיה מוטעה במידה רבה, כי ה' הוא נבדל מאתנו. לכן הדרך היחידה הנכונה פילוסופית לתאר את ה' היא בביטויי השלילה, כלומר "אין לא גוף", "הוא לא מורכב מחלקים" וכ"ו. ברמב"ם מסיים את הסברו בנושא בדוגמא של רבי חנינא, שהתנגד כאמור להרבות בתארי חיוב לתפילה, והסביר שאין זה באמת מוסיף לכבודו של ה'.

יש לנו מסורות רבות על "חבלי משיח", צרות שצפויות לנו בזמן הגאולה. בתלמוד (סנהדרין צז) החכמים עוסקים בנושא הזה, ואמרים כך על מה שעתיד להתרחש אז: והאמת תהא נעדרת, שנאמר: "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" (ישעיה נט, טו). איך להבין זאת? האמת הכוונה היא (כפי שמייחסים להשקפה של פוסטמודרניזם) שהאמת לא תהיה קיימת באופן מהותי?

אך המשך הדברים בתלמוד רומז לפירוש שונה של "האמת נעדרת:" "מלמד שנעשית [האמת] עדרים עדרים, והולכת לה." "עדרים, עדרים"- לא שהאמת נעלמת לגמרי, אלא היא מתפצלת בין כמה מחנות, ולכן היא לא נמצאת לגמרי באף מחנה. על אדם שחי בתקופה כזאת (שמא זו התקופה שלנו?) – מוטל לאסוף את חלקי האמת מכמה מקומות ("ליקוט הניצוצות"?). הטיב להסביר זאת הרב אורי שרקי בשיעורו בנושא "בקשת האמת":

נעשית עדרים עדרים היא שהאמת מתחלקת בין מפלגות שונות, כאשר בכל אחת מהן יש חלק אמת וחלק שקר. בכל דרך ושיטה מעורב חלק מהאמת האלוקית עם שאר דברים. מי שרוצה להשיג את האמת האלוקית בשלמותה צריך להסתובב בין כל המפלגות וללקט מתוכן את כל חלקי האמת. בלבול זה גורם לכך שכל חלקי האומה יזדקקו זה לזה. זהו היסוד של אהבת הזולת. כל אדם הדורש את האמת האלוקית יהיה מוכרח להקשיב לזולתו (שהרי חלק מהאמת נמצא אצלו), ובאופן זה תרבה האהבה בין חלקי האומה, כיון שכל אחד זקוק לאחר על מנת להשיג את האמת.

האם החכמים כולם רצו לחיות בפועל בימות המשיח והגאולה? התשובה (אולי מפתיעה) כאן.

עמיר בניון שר בשירו על משיח: "שמעתי שאתה ממש עומד בשער". על איזו מסורת נשען הדימוי הזה? בתלמוד (סנהדרין צח א) מופיעים דברי אגדה על רבי יהושע בן לוי (מחכמי התלמוד בארץ ישראל) שמגיע למערת רשב"י ופוגש שם את… אליהו הנביא. רבי יהושע שואל את אליהו "מתי יבוא המשיח?". אליהו עונה לו "תשאל אותו בעצמך" – "איפה הוא נמצא?" – "על פתח העיר רומי". אז לפי האגדה, משיח ממתין בשערה של רומא (רומא אצל חז"ל מתחברת לתרבות המערבית בכללותה: ההסבר על "גלות אדום")

אבל בכך לא נגמר הסיפור: רבי יהושע שואל איך הוא יכול לזהות את המשיח, ואליהו הנביא אומר שמשיח נמצא יושב בשער עם עניים וסובלים, אך יש סימן זיהוי: כל הסובלים מתירים את כל התחבושות מהגוף ואז קושרים מחדש, ואילו המשיח מותיר תחבושת אחת ומיד קושר אותה. הכוונה פשוטה: משיח תמיד נמצא ב"כוננות", עד כדי כך שאין לו זמן להוריד את כל התחבושות מפצעיו, שמא ייקרא לבוא מיד.

ואז הסיפור מגיע לשיא. רבי יהושע פוגש את המשיח, שואל אותו: "מתי יגיע?" ומקבל תשובה "היום!". אליהו שואל את רבי יהושע "מה אמר לך משיח?", ורבי יהושע מתלונן שמשיח שיקר לו: אמר לו "היום" והרי לא בא! על זה עונה אליהו: "היום" – הכוונה לפסוק בתהילים (צה ז): "… הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.". אז לפי האגדה המשיח תמיד מוכן, וביאתו תלויה בנו ובמעשינו!

"פרק חלק" זה פרק במסכת סנהדרין (צ – קיג) בתלמוד הבבלי, המתחיל בפירוש של המשנה הידועה (סנהדרין י א) שמתחילה במילים: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא": על כך נקרא "חלק". המשנה מתחילה בצורה אופטימית מאוד, אך בהמשך היא מביאה כאלה שאין להם חלק לעולם הבא, כגון מלכים רשעים מהתנ"ך וכופרים לסוגיהם. איך ליישב את הסתירה? מסביב שנושאים האלה מובא הדיון בתלמוד שכולל דברי אגדה רבים וחשובים.

נביא דוגמא לפירוש: המשנה אומרת: (סנהדרין י ב): "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה… ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי." אך יתכן שאנשים כה חשובים לא יזכו לעולם הבא רק בגלל חטאיהם? אז בא התלמוד "מכשיר" כמעט את כולם לעולם הבא, בשם "דורשי רשומות" (אלה שמדקדקים בכתוב), על בסיס… פסוק בספר תהילים. איך? מוזמנים לקרוא במקור. ודרך אגב, האם לשלמה המלך יש חלק בעולם הבא (יש בכלל ספק?) תקראו כאן.

הידעתם? שלוש עשרה העיקרים המפורסמים של הרמב"ם נכתבו בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק. הרמב"ם מתייחס לעיקרי האמונה גם במקומות אחרים, אך זה המקור היחידי בו הוא מביא לנו רשימה מסודרת של 13 העיקרים.

לפי המסורת, כל אחד מאבות האומה מייצג מידה אחרת: אברהם – חסד, יצחק – דין, יעקב – רחמים. לכן מוזר לקרוא בתלמוד (שבת פט ב) דברי אגדה בהן יצחק הוא אב האומה שמלמד זכות על ישראל. הנה הסיפור. ה' פונה לאברהם אבינו: "בניך חטאו לי" – לאברהם אין תשובה טובה. ה' מדלג על יצחק, ופונה ליעקב אבינו: "בניך חטאו" – גם יעקב לא מצליח ללמד זכות. ה' אומר (כאילו באכזבה): "לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה" – ואז פונה ליצחק אבינו: "בניך חטאו לי". וכאן צפויה לנו הפתעה: יצחיק – שהוא מחזיק במידת הדין – הופך לעורך דין מוצלח (לקחתי את הדימוי משיעורו של הרב שלמן ברוך מלמד בנושא), ונותן נאום הגנה מבריק עבור עם ישראל.

מה אומר יצחק? בתחילה, הוא מזכיר לה' שהעם קיבל על עצמו את התורה ב"נעשה ונשמע", ולכן הם בניו של ה' ולא רק בניו של יצחק. ואז יצחק ממשיך לנתח את החטא. אדם ממוצע חי 70 שנה, אבל אם מורידים מזה את שנות הילדות (שאין על זה עונש), זמן של שינה, של אכילה, תפילה ובית הכיסא – האדם למעשה אחראי רק על 12.5 שנים של פעילות. ואז שואל יצחק את ה': ועל מספר השנים המועט הזה לא יכול אתה לסלוח להם?

המהר"ל מפראג מביא את האגדה הזאת ב"נצח ישראל" ( פרק יג) ושואל: "ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק". איך הדיין הופך פתאום לסנגור? אביא כאן בקצרה משיעורו בנושא של הרב אורי שרקי : "המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה… כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין." דווקא יצחק, שהוא מחובר למידת הדין ומסוגל להעמיק בחטא – מצליח מתוך כך לבוא עם טיעוני סנגוריה מוצלחים. וברגע שיצחק אומר את דבריו, הם מתקבלים כי ברור מתוך מידותיו שהוא מייצג את האמת.

מושג "אור הגנוז" מבטא רעיון: ה' החביא את האור הראשוני של הבריאה, ושמר אותו לטובת הצדיקים לעתיד לבוא. המקור הוא בדברי רבי אליעזר בתלמוד (חגיגה יב א): כידוע ה' ברא את האור כבר ביום הראשון של מעשה בראשית, אך "כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו)". לטובת מי נגנז האור הזה? לפי רבי אליעזר, "לצדיקים לעתיד לבא".

אבל איך מתחברים לאור הזה? יש רעיון יפה ועמוק (שמקורו בתורת הקבלה) שאור הגנוז מתבטא דווקא בנרות החנוכה. נדמה לי שיש לכך הסבר כמעט רציונלי. כבר הגדשנו כאן שההישג של המכבים במלחמתם ביוונים היה לא רק דתי אלא גם מדיני. היהודים הצליחו גם לטהר את המקדש וגם להחזיר את העצמאות לארצם, ובכך הביאו אור גדול לעולם דרך עשיית הצדק והמוסר. כשאנו מדליקים את הנרות לזכר מעשי הגיבורים המכבים, חלק מהאור הזה מגיע אלינו.

אך זה היה בימי המכבים, מה קורה בימינו? האשכנזים אומרים בברכות קריאת שמע: "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר". יש קושיה על הנוסח הזה: איך אפשר לברך על האור העתידי שעדיין לא קיים? התשובה במקורות היא שמי שמברך כך – מברך על האור הגנוז מימי בראשית! אבל היכן אמור להתגלות האור הזה, לפי הברכה? בציון! אז בדומה למכבים, אנו הקמנו מדינה יהודית ומנסים להביא לעולם אור מציון.

ואיך הביטוי "מוציא חמה מנרתיקה" קשור להתגלות האור והמוסר? רוצים לקרוא על זה?

המילה "תיקו" מקורה בתלמוד, שם היא מציינת מצב שבו אין הכרעה בין העמדות של חכמים. יש רק השערות על המקור המדויק של המילה, אך יש לה דרש יפה: "תיקו" זה ראשי התיבות של "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". "תשבי" זה כינויו של אליהו הנביא. רגע, איך אליהו קשור ליישוב הקושיות בתלמוד?

ובכן, אליהו הנביא אכן מופיע במסורת בתור מי שבבואו אלינו יתיר את הספקות וייתן הסברים לקושיות. בנבואת מלאכי שמבשרת את בוא אליהו נאמר (מלאכי ג כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…" – בין דור האבות לדור הבנים תמיד יש מחלוקות! אז אליהו יבוא ויפתור אותן. וכך דעת רבי שמעון במשנה (עדויות ח ז): "להשוות המחלוקת." מכאן גם הביטוי "עד שיבוא אליהו" שמשמעותו "עד שהמחלוקת תתברר" (ויתכן וזה ייקח זמן).

הנה משנה (בבא מציעא ג ד) שעוסקת בדיני ממונות שמשתמשת בביטוי הזה. מעשה בשני אנשים שהפקידו כסף אצל מישהו, ועכשיו יש ריב על הסכום: "שנים שהפקידו אצל אחד, זה מָנֶה [סכום כסף] וזה מאתים [מָנֶה] , זה אומר "שלי מאתים" וזה אומר "שלי מאתים", נותן [מחזיק הפיקדון] לזה מָנֶה ולזה מָנֶה , והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו."

כך מסופר בתורה (דברים ל"ד) על מות משה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ… . וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." לפיכך ברור שמשה רבנו הלך לעולמו בארץ מואב מול יריחו, ואנו לא יודעים את המקום המדויק בו נקבר.

ואף על פי כן, יש לנו מספר מקורות שממקמים את הקבר של משה… במערכת המכפלה בחברון, הידועה כקבר האבות והאימהות. יש גם ניסיון להתמודד עם הריחוק הגיאוגרפי: המדרש (ספרי דברים שנ"ז) אומר: "מחילה הייתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות". אז אולי עצמות משה הגיעו לחברון דרך המחילה הזאת? איך להבין את הדברים?

שאלת המפתח כאן היא באיה מישור עוסקים דברי חכמים: האם הם מתארים את המציאות הממשית הפיזיקלית, או את המציאות המוסרית? אם נפרש את דבריהם בתור רעיונות מוסריים ולא כתיאור עובדתי, אז הכול נעשה ברור. האמירה שמשה קבור במערת המכפלה מבטאת את הרעיון שמשה רבנו הוא ההמשך הישיר של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב). שימו לב שגם הפסוקים מספר דברים שהבאנו לעיל מדגישים שמשה הביא את העם עד לכניסה לארץ שהובטחה לאבות! הקשר הרוחני הזה הוא הוא ה"מחילה" שמחברת את קבר משה עם מערת המכפלה בחברון.

כאן ניסינו להסביר למה משה לא נכנס לארץ.

המדרש (איכה רבה א לא) מספר שלאחר שכבשו את ירושלים, הרומאים ניסו להרוס את שרידי הר הבית, אך לא הצליחו במלאכה בצד המערבי, כי "גזרו מן שמיא שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב". נבהיר שהמדרש לו מתייחס לכותל המערבי המוכר בימנו – אלא לקיר המערבי של בית המקדש (ראו למשל במאמרו ד"ר אייל דודסון) .גם בתלמוד (בבא בתרא כה א) מובאת הדעה שהשכינה נמצאת במערב, אך כאן יש כבר ויכוח: יש חכמים שסבורים כך, בעוד שאחרים טוענים שהשכינה (הנוכחות האלוהית) נמצאת בכל מקום. מי צודק? האם באמת יש מקום לייחס כיוון גאוגרפי מסוים לשכינה?

אנו יודעים שקודש הקודשים היה ממוקם בצד המערבי של המקדש, וזה אולי מסביר את קדושתו המיוחדת. אך עדיין צריך לתת הסבר – למה? יש כמה מסורות בעניין. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק ג מא) נותן כדרכו הסבר רציונליסטי. לשיטתו, פולחן השמש היה חלק מתרבות עובדת האלילים העתיקה, ולכן עובדי עבודה זרה היו פונים באופן טבעי למזרח. לכן כבר אברהם אבינו כשהיה על הר המוריה (שהוא הר הבית, לפי המסורת) בחר להיות עם פניו למערב, ואחוריו למזרח – על מנת להרחיק את עצמו מדרך עובדי האלילים. הצד המערבי נבחר עבור קודש הקודשים על מנת להדגיש את אמונת הייחוד.

גם בימנו יש מנהג (שמקורו בכתבי האר"י, מגדולי מקובלי צפת) לפנות לכיוון מערב בקבלת שבת, כשמגיעים לבית "בואי בשלום" בשירת "לך דודי".