מה מקור שמו של העיתון של הציבור החרדי-ליטאי "יתד נאמן"? כנראה המילה יתד מייצגת ראשי תיבות, אך הצירוף "יתד נאמן" מופיע כבר בישעיהו (כב כג), אמנם בדילוג על מילה: "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו".
הנבואה מתייחסת לתקופה של חזקיהו המלך, והיא מדברת על החלפתו של שֶׁבְנָה, השר שמופקד על בית המלך, בשר אחר בשם אליקים בן חלקיהו. הביטוי "יתד נאמן" מבטא את הקביעה שעמדתו של אליקים בן חלקיהו בבית המלך תהיה חזקה.
עם הקמת המדינה, יום העצמאות הצטרף למניין המועדים של עם ישראל. אך מתברר שאכן חיכינו לתאריך הזה הרבה שנים, או כך לפחות לפי הצופן המפורסם. אז קודם כל, מה זה צופן אתב"ש? בעברית יש 22 אותיות. נחלק אותן לזוגות. הזוג הראשון יהיה א"ת (האות הראשונה והאחרונה). עכשיו נתקדם מהתחלה לסוף ומסוף להתחלה במקביל, נקבל עוד זוגות: ב"ש, ג"ר, ד"ק וכן הלאה (ראו תמונה. מקור: ויקיפדיה).
הטבלה היא "צופן" כי באמצעותה ניתן ליצור מעין "כתב סתרים", כאשר כל אות בטקסט המקורי מתחלפת בבת הזוג שלה. מענייננו, כבר ב"שולחן ארוך" (אורח חיים תכח ג) מופיע קטע בו משתמשים בצופן אתב"ש על מנת לזכור באיזה יום בשבוע יוצאים המועדים. הספירה היא לפי ימי חג הפסח, בהתאם ל"זוגות" של הטבלה:
רגע, פסח חוגגים שבעה ימים, מה עם היום השביעי (ז' של פסח)? במפתיע, "שולחן ארוך" שותק בנושא. אך לפי טבלת הצופן, זה אמור להיות ז"ע. ואכן יום העצמאות (בהנחה ומציינים אותו בה' באייר, יום הכרזה המדינה, ללא שינוי) יוצא בדיוק ביום השבוע של ז' של פסח. אז הקמנו את המדינה והשלמנו את החסר בלוח השנה.
"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.
אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.
ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.
אמנם מאורעות חנוכה התרחשו לאחר חתימת התנ"ך, אך זה עדיין לא מסביר את מיעוט החומר במקורות המסורתיים על החג הזה. לשם השוואה, לכבוד פורים יש מסכת מגילה במשנה ובתלמוד. אמנם מעשי החשמונאים מתוארים בספרים החיצוניים (ספרי המקבים), אך בספרות חז"ל יש מעט מאוד התייחסות לחנוכה, ואף זאת אגב דיון בסוגיות אחרות. מדוע?
גם החכמים לאורך הדורות תהו על כך. כאן מובא המאמר של הרב קוסמן שמביא קשת רחבה של הסברים. יש מסבירים שלרבי (מסדר המשנה) הפריע שהחשמונאים – שהיו כידוע כוהנים – תפסו את המלוכה ששייכת לשבט יהודה. יש התולים את ההשמטה בפחד מנקמת הגויים על פרסום ניצחון היהודים. קיימת דעה שמסכת חנוכה אכן נכתבה, אך היא לא נכללה במשנה ובסוף לא הגיעה לידנו.
אך ההסבר המרתק ביותר לדעתי נותן הרב אשכנזי ("מניטו") בשיעורו על "נר מצווה": "אבל אחת מהסיבות [היא] שאותה מלחמה, בין יוון לעם ישראל, לא נגמרה. זה עוד לא נגמר". איך להבין זאת? יוון העתיקה מייצגת תרבות משמעותית שהביאה לאנושות הישגים אדירים בהרבה תחומים: פילוסופיה, מתימטיקה, אמנות. אך דרכם של היוונים מבוססת על החקר הטבע והשכל הטבעי, בעוד שעם ישראל רואה את העולם דרך הפריזמה של הנבואה והמוסר. במובן הזה, המאבק התרבותי בין "יוון" ל"ישראל" לא הסתיים וממשיך בימנו (ולא בהכרח בדרך של התנגשות צבאית). לפי הפירוש של "מניטו", החכמים שלנו הרגישו זאת, ולא כתבו את המסכת על חנוכה מתוך הבנה שטרם הגענו לפרק האחרון בסיפור המאבק. דפי ההיסטוריה עדיין נכתבים.
יש בדיחה על יהודי שספינתו נטרפה בים, והוא נקלע לאי בודד שם הצליח לשרוד לבד במשך כמה שנים. כשסוף סוף מצאו אותו אנשים, ראו שהוא בנה באי שני בתי כנסת. כנשאל על כך, הסביר: "בבית הכנסת האחד אני מתפלל, אך בבית הכנסת השני – רגלי לא תדרוך שם!".
לא תמיד התקיים מצב בו באותו היישוב היה מותר לבנות בתי כנסת עם נוסחי תפילה ומנהגים שונים. בעבר נהגו בכך איסור. המצווה מן התורה לֹא תִתְגֹּדְדוּ קיבלה בתלמוד פירוש של "איסור לעשות אגודות אגודות". וכך כתב הרמב"ם במשנה תורה: "ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות." יהודי שעבר ממקום למקום – היה מקבל על עצמו את מנהגי הקהילה החדשה שלו.
גירוש יהודי ספרד ב 1492 "טרף את הקלפים". קהילות שלמות נעקרו והועתקו בחלקים למקומות חדשים. נוצר מצב מאתגר: ציבור עצום שהיו לו מנהגים מגובשים עבר לגור בישובים של הקהילות הוותיקות. לא היה הגיון לכפות על העקורים לקבל את מנהגי המקומות שאליהם עברו. הרבנים השלימו עם המצב והתירו לקיים קהילות מקבילות, וכך זה נמשך עד ליום הזה.
ומה התרחש עם ראשית התנועה הציונית, העלייה ההמונית והקמת המדינה? היו אז ויכוחים עזים גם על איחוד נוסח התפילה וגם על ההגייה הראויה. כתבנו על כך כאן.
גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מתמנה להנהיג את ישראל בתקופה לא פשוטה. המצב הרוחני של העם היה ירוד ביותר: ישראל עובדים לבעל, אליל הכנענים. אפילו בפכרו בנחלת משנה, כל הסביבה, כולל אביו יואש, עובדים לבעל. בעקבות כך גם המצב הביטחוני מדרדר, והעם סובל מפשיטות המדיינים שמרוששים אותו. על רקע זה, נבחן איך מתנהל המפגש של גדעון עם המלאך (שופטים ו יב): "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." איך גדעון יענה על הברכה? לכאורה, יש הרבה חוצפה בתשובה: "… וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה'וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". אתה מברך אותי ב"ה' עמך", אך היכן ה' כשאנו בצרה?
אפשר היה לחשוב שגדעון אדם שחצן מטבעו. אך בהמשך הוא ממאן לקבל את תפקיד השופט, ומסביר שהוא לא ראוי (פסוק טו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי". גדעון טוען שהוא שייך למשפחה קטנה בשבט, והוא צעיר בין אחיו. זה לא מתאים לדמות שחצנית.
אך ההמשך מפתיע: ה' רואה את הדיבור המתפרץ של גדעון באור חיובי! פסוק יד: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". חז"ל אומרים במדרש שגדעון לימד סניגוריה על ישראל, אך קשה לראות זאת בטקסט. אז מהי גדולתו של גדעון? הוא לא מוכן עקרונית לקבל את המצב הירוד של ישראל, גם אם אפשר להצדיק אותו באשמת החטאים. ה"חוצפה" של גדעון היא התביעה מה' להביא את העם למצב מתוקן ונעלה ללא פשרות, כפי שקרה ביציאת מצרים. התגובה של ה' מלמדת שתכונה זו לראויה למנהיג.
הידעתם: אזכור יציאת מצרים בפרק מנוי גדעון מחזק את הטענה שיציאת מצרים הינה באירוע היסטורי. הרי השיחה בין מלאך לגדעון לא עוסקת בנושא יציאת מצרים. גדעון מזכיר את העניין כמסיח לפי תומו: האמירה מצביעה על כך שיציאת מצרים הייתה צרובה בזיכרון הלאומי בתקופת השופטים.
האם ההתפתחות המואצת של הבינה המלאכותית אמורה להשפיע על הדרך בה אנו כיהודים תופסים את מהות האדם שנברא בצלם? ננסה להציג את הבעיה ולהתמודד מול האתגר.
הבינה המלאכותית (AI) איננה תחום חדש לגמרי, אך לאחרונה אנו נחשפים להישגים טכנולוגיים פורצי דרך. "מודלים" של AI יודעים לנתח ולחבר טקסטים, ליצור תמונות וסרטונים לפי תיאור, לעבור מבחני רפואה, לפתור בעיות מדעיות מספרי הלימוד של תארים מתקדמים, וגם לנהל עמנו שיחה שנשמעת "טבעית". כמובן, ה"בינה" שמאחורי כל היכולות הללו הנה תוכנת מחשב שמבצעת חישובים מתמטיים. לא מדובר באנושיות: אמנם בבניה ("אימון") של מודלים משתמשים בתוצרים של בני אדם (כגון ספרים ומאמרים), אך בסופו של תהליך נוצרת נוסחה חישובית. ל AI אין רגשות במובן הבסיסי, אך "בוט" של בינה מלאכותית מסוגל לדבר באופן שנראה לנו כ"מבטא רגשות" (מי שמשתף עם "בוט" של חברת ביטוח שעבר תאונה, בהחלט יזכה לשמוע חמלה).
אין מנוס מהמסקנה ש AI מציג תכונות רבות שעד לאחרונה נחשבו למבדלים של היכולות האנושיות. גם התהליך הזה לא התחיל עכשיו: כבר ב 1997 המחשב "כחול עמוק" של IBM ניצח את אלוף העולם גארי קספרוב בשחמט. אך מגוון הצלחות ה AI בתחומים שנתפסים כיכולות מתקדמות – גם השכל (פתרון בעיות), גם הרגש (שיחה שיש בה הבעת רגשות) גם הדמיון (יצירת דברים חדשים) – מחזירות אותנו לדיון על מהות האדם: מה העיקר .
אלה המחזיקים בתפיסה המטריאליסטית, ותופסים את תפקוד האדם כאוסף של תהליכים חשמליים, כימיים ודומיהם – בהחלט יכולים להרגיש חיזוק: הנה ההוכחה שניתן להגיע באמצעות חישוב לתוצאות מרשימות שמתחרות ביכולות אנושיות. אך בנקודת מבט יהודית, העיקר הוא הראיה המוסרית של תפקיד האדם. רש"י בפירושו לפסוק הראשון לתורה אומר שמשמעות המילה "בראשית" היא "בשביל הראשית": בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו". לעולם יש כיוון, הוא נברא למען מטרה מוסרית. בניגוד לתהליכים בטבע, לאדם ניתן חופש בחירה, הוא אוטונומי לבחור בין טוב ולרע, והמבחן שלו הוא להצליח בדרך הטוב.
הבינה המלאכותית לא נמצאת בסתירה לבחירה החופשית שלנו. וכמו כל טכנולוגיה, היא כשלעצמה איננה "טוב" או "רע" מבחינה ערכית. זה אנחנו בני האנוש שאמורים לנתב אותה לעשיית הטוב, ולא להיפך. לכן למרות ש AI "פולש" עמוק לתחומים שנתפסו כבלעדיים למין האנושי, המשימה המוסרית של האנושות (שהיא העיקר) אינה משתנה – בלי כמובן להכחיש את פוטנציאל ה AI להביא שינויים רבים לחיינו.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) נתפס בציבור כאבי הציונות הדתית. אך מה בעצם הוא חידש? אפשר להבין זאת רק על רקע התהליכים שהעם היהודי עבר במהלך חייו. מהחצי השני של המאה ה-19 אנו מזהים תהליך של חילון מואץ: יהודים בהמוניהם נוטשים את המחויבות להלכה. הרבנים מגיבים ב"הגבהת החומות": הפרדת הקהילות, החמרה בפסיקת ההלכה, התרחקות מעולם המדע וקשרים עם הגויים. במקביל, הוקמה התנועה הציונית הפוליטית. רוב הרבנים (לא כולם) התנגדו לציונות, משיקולים אימוניים או מתוך רתיעה מתנועה שמנהיגיה לא היו יראי שמיים.
הרב קוק עצמו מתאר את העולם היהודי של זמנו ב"שמונה קבצים" (א ג): "שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו… הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העיקריות…". במילים שלנו: "קודש" – הרעיון הדתי-אורתודוקסי, "האומה" – הציונות, "האנושיות" – ערכים אוניברסליים, חילון וסוציאליזם. היינו מצפים מרב שיאמר לנו שה"קודש" ינצח. הרב קוק מפתיע ומספר לנו שנדרשת סינתזה ולא ניצחון: "יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם." כל זאת לא מתוך רצון לפשרה לשמה, אלא מתוך ראיה שזו הדרך הנכונה לעם שלנו לפי התורה!
איך ניתן להגיע לכך? הרב קוק ניווט את דרכו באמצעות רעיון חשוב: הפתרון לאתגרי הזמן אינו במגננה ובדחיה, אלא עובר דרך ההכרה בערך של הרעיונות החדשים, ובנייה של קומה תורנית גבוהה יותר על בסיס האינטגרציה עם הטוב שיש בחידושים. וכך הוא כתב באגרת קלד: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להילחם עליה ג"כ". דווקא מתוך אמונה ובטחון, במלחמת הדעות ראוי לבנות קומה של "ארמון התורה" מעל השיטה המתנגדת, ולא לעסוק בדחיה.
איפה זה תופס אותנו? הרב קוק אמנם השאיר לנו ספרים, אגרות וגם תלמידים ממשיכי דרכו, אך אין בידנו "מתכון" להצלחה. ואולי גם לא הגיוני שיהיה כזה. אך הרב התווה דרך תורנית חדשנית של התמודדות מול אתגרי הזמן, בה רבים הולכים גם בימינו. ואגב, האם הרב קוק הושפע מרעיונות הדיאלקטיקה? תקראו כאן.
הביטוי "דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" אצל חז"ל מתייחס למחלוקת על דרכי הפרשנות של הפסוקים בתנ"ך. חז"ל מסכימים שלתורה יש מקור עליון. אך גישה אחת אומרת שבטקסט נבואי כל פרט ופרט הוא משמעותי, ולכן ניתן לבנות דרשות שלמות על בסיס המילים והאותיות. לעומתה, יש מחשבה שלמרות המקור האלוהי, "דיברה תורה כלשון בני אדם": פסוקי התנ"ך נוסחו כך שיהיו מובנים לעם, ואין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדקדוקיהם.
בואו נכיר את המייצגים הגדולים של שתי הגישות: רבי עקיבא שלפי המדרש דרש "כתרי אותיות" (כלומר, יצר פירושים על בסיס צורות העיטורים שבכתב), מול רבי ישמעאל חברו שהחזיק בדעה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". נדגים את המחלוקת על בסיס הפסוק המדבר על עונשו של המגדף (במדבר טו לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָה בָהּ". יש בו כפילות של "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת". "״הִכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא." (תלמוד סנהדרין סד ב) – רבי עקיבא רואה בכפל המילים… רמז לשני העולמות! ואילו רבי ישמעאל סבור ש"דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם", זאת פשוט צורה לשונית מקובלת ואין לחפש לה פירוש בעולמות גבוהים.
ומה קרה מאז? האמת שלא הייתה הכרעה במחלוקת, וניתן לזהות את שני הכיוונים גם אצל הפרשנים המודרניים. המַלְבִּי"ם, הרב מאיר לייבוש ויסר, מפרשני התורה החשובים של המאה ה-19, במובן הזה ודאי היה תלמידו הנאמן של רבי עקיבא. וכך מתואר הסגנון של המלבים במאמרה של ד"ר אביגיל ראק: "המאפיין הבולט ביותר של פירוש מלבי"ם הוא פירושיו למלים הנרדפות ולכפילויות שונות במקרא (צלעות מקבילות וסיפורים החוזרים על עצמם). לדעתו, המקרא הוא אלוקי, ובתור שכזה הוא איננו מדבר בלשון בני אדם, ולכן אין בו מילים נרדפות ליופי המליצה, אלא לכל מילה משמעות מיוחדת משלה, וכל מילה נבחרה בקפידה בכדי להעביר מסר מסוים ומדויק. כמו כן, אין כפילויות של משפטים וחזרות מיותרות של סיפורים במקרא".
כמובן, מדובר בדימויים. אכן יש במסורת אזכור של משיח שמגיע על חמור, אך הצבע הלבן הוא סוד של שיבוש המקורות. הכל מתחיל מפסוק בנבואת זכריה (ט ט): "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת." רש"י בפירושו אומר עליו: "אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח…".
הפסוק מוזכר גם בדברי רבי אלכסנדרי בתלמוד (סנהדרין צח א) על המשיח. וממש בהמשך, מסופר על מלך פרס שפנה לשמואל (חכם תלמודי) בלגלוג: "אתם אומרים שמשיח שלכם בא על חומר. אז אשלח לכם סוס רכיבה שיש לי". ענה לו החכם: "האם יש לך סוס בן אלף צבעים?" – רצה לומר שחמורו של משיח ודאי אינו עניין פשוט! אך המילה הפרסית ששמואל השתמש בה ("חיור" או "חאר") הייתה דומה למילה הארמית "חִיוָּור" שמשמעותה "לבן". מכאן התפשט הדימוי העממי על כך שמשיח יבוא על חמור לבן, בעוד שבתלמוד הוא צבעוני דווקא:
