חורבן הבית: שנאת חינם, או מלחמת אחים ממש?

חז"ל אמרו שהבית הראשון נחרב בגלל שלושת העבירות החמורות – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ואילו בבית המקדש השני לא היו עבירות כאלה – אך הוא נחרב בגלל שנאת חינם: היהודים היו לכאורה צדיקים יותר, אך רבו אחד עם השני. ואכן תקופת בית שני הייתה רוויה במחלוקות ובמלחמות בין קבוצות וכתות שונות בתוך העם. 

אך שמעתי בשיעור של הרב דן בארי גם פירוש פוליטי ל"שנאת חינם": מלחמת אחים ממש שהובילה להשתלטות של האימפריה הרומית על יהודה. במה מדובר? שני הבנים של שלומציון המלכה – אריסטובולוס השני והורקנוס השני – נלחמו על המלוכה. כל אחד מהם ביקש את התמיכה של פומפיוס, המצביא הרומי שכבר הספיק לבצע כיבושים רבים באזור. פומפיוס הסכים להתערב, אך התוצאה הייתה הרסנית. פומפיוס כבש את ירושלים. אריסטובולוס הוגלה, ובהמשך מרד ונהרג. הורקנוס אמנם מונה לשליט-מנהיג מקומי, אך יהודה ירדה ממעמדה הרם. 

כך נגמרה תקופת החשמונאים בה ליהודה הייתה מידה משמעותית של אוטונומיה. החל השלטון הרומי – שהוביל לחורבן בית המקדש כ-130 שנים מאוחר יותר. האם למלחמת אחים הייתה השפעה קריטית? קשה לקבוע. יתכן והרומאים היו כובשים את יהודה בכל מקרה. אך יתכן גם שאילו העם היה מאוחד, התוצאה הייתה טובה יותר. כמובן שהסיפור לא מסתיים כאן, שנאת החינם המשיכה, לצערנו.

מהו מקור מנהגי קבלת השבת?

בין מנחה של שישי לערבית של שבת, בבתי הכנסת נהוג לשיר "לך דודי" ולומר פרקי תהילים. מנהג זה מזוהה מאוד עם טקס קבלת השבת, אך מבחינה היסטורית הוא התעצב רק במאה ה 16 ע"י מקובלי צפת.

אמנם הדימוי של שבת בתור כלה והצורך לצאת לקראתה מוזכרים כבר בתלמוד הבבלי. אך מקובלי צפת העמיקו את הרעיון ונתנו לו פאן מיסטי. בפשט הפיוט "לְכָה דוֹדִי" – שחובר ע"י הרב שלמה אלקבץ במאה ה 16 – מדבר על עם ישראל שמקבל את הכלה (שבת). אך יש לו משמעות בעולמות הנסתר, בעניין האיחוד בין הקדוש ברוך הוא לבין השכינה שמתרחש עם כניסת השבת. כפי שכתבנו, הפיוט מבוסס כולו על פסוקי התנ"ך.

גם סדר התפילה נקבע בצפת של המאה ה 16. מאז המנהג התפשט לכמעט כל קהילות ישראל, ויהודים נוהגים לשיר "לכה דודי", לומר פרקי תהילים ולקבל את השבת בבגדי לבן בציפייה לבוא ה"כלה".

על כשרות של בשר מתורבת

נושא חם בימינו הוא בשר מתורבת. מדובר בגידול בתהליכי מעבדה של ריקמת בשר הראויה למאכל, מתוך תאים שנלקחו מייצור חי. (לא לבלבל עם תחליפי הבשר ממקור שאינו בעל חיים, שם מנסים רק לחקות את הטעם). נכון לעכשיו, רובנו מכירים בשר מתורבת רק ממאמרים וכתבות, ולא מסופרמרקטים ומסעדות. אך יש לטכנולוגיה הזאת פוטנציאל רב, הן בהיבט הכלכלי הטהור, והן בראיה הערכית של מניעת סבל בעלי החיים ושיפור איכות הסביבה. יתכן וגידול בעלי החיים לצורך שחיטה ייעלם או יצטמצם דרמטית, אם וכאשר הטכנולוגיה תהיה בשלה לשוק.

מהם האתגרים ביחס לעולם ההלכה? קודם כל, צריך להכריע האם בכלל מדובר במאכל כשר. או ליתר דיוק, מהם התנאים מבחינת סוג בעל החיים, סוג התא ותהליך ה"ייצור" שמבטיחים את כשרות התוצר. אם נפסוק שאינו כשר, כאן נעצר הדיון ההלכתי. אך אם הוא כשר, האם מדובר במאכל בשרי?

לכאורה, יש הגיון לחשוב שהתוצר הנו בשרי, הרי המקור שלו הוא תא של בעל חיים. אם כך נפסוק, דיני המאכל יהיו בהתאם לסיווגו כ"בשרי". אך יש גם מקום לסברה שלא מדובר בבשר, כי מקורו בגידול במעבדה ולא בשחיטת בעל חיים ממש. הריקמה הזאת לא נוצרה בדרך הטבעית. כך, נייר העמדה של "צוהר" קובע (בהנחות מסוימות) שבשר מתורבת הוא פרווה. אם נאמץ דרך זו עד הסוף, אז ניתן לערבב בשר מתורבת עם מוצרי חלב ללא מגבלה. יש גם גישות ביניים שאמנם מכירות בכך שלא מדובר בבשר ממש מבחינה הלכתית, אך מטילות מגבלות על השימוש בו יחד עם מוצרי חלב, מסיבות של מראית עין או אחרות.

מדובר כאמור בנושא "חם" (מי אמר שההלכה לא מתפתחת?) שכבר היום יש לרבנים דעות שונות, ואני לא מתיימר להכריע ביניהן אלא רק להביא את הסוגיות למודעות. מי שרוצה להרחיב, מציע לצפות בשיעור הווידאו של הרב אורי ליפשיץ (אגב, גם הוא לא מכריע!) יתכן גם שהטכנולוגיה ש"תכבוש" את השוק תהיה שונה מאלו שהיו מונחות מפני הפוסקים עד עכשיו, והכרעות יהיו שונות. כך או כך, מדובר בסוגיה שיש לה פוטנציאל לשינוי משמעותי בעולם בכלל ובתחום הכשרות בפרט. Stay tuned.

דברי התורה הם תלויי הקשר? (על פי "מַעֲשֵׂה הָרַב וּבַעַל־הָעֲגָלָה")

לפי המסורת, התורה היא נצחית. אך מתן התורה הוא גם אירוע היסטורי. התורה ניתנה בזמן מסוים לדור של יוצאי מצרים. אנו ודאי לא יכולים לקרוא ולהבין את התורה בצורה זהה לדור ההוא. אז האם נכון גם לפרש את הטקסט של התורה בהקשר ההיסטורי בו הם נאמרו? או שאין לדברי התורה תלות בזמן? זה נושא מרתק בפני עצמו, אך אני מרשה לעצמי רק להביא שיר "מַעֲשֵׂה הָרַב וּבַעַל־הָעֲגָלָה" של שמשון מלצר שעוסק בסוגיה באופן קצת היתולי. קודם כל מציע לכם לקראו את השיר הנפלא, הטקסט כאן. אך לאלה שמחפשים קיצורי דרך, להלן הסיכום שנעשה באמצעות הבינה המלאכותית של Claude (עם קצת עריכה):

האם לדעתכם הטיעון של העגלון תקף? כתבו לנו.

"תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים": פירוש ציוני

האם יתכן שמשפט מנוסח התפילה הקבוע משנה את משמעותו במהלך הדורות? אנו אומרים בתפילה בברכת העבודה: "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". הפירוש המקובל, כפי שמופיע באתר הספרייה הלאומית: אנחנו בעצמנו נראה את הגאולה בשוב ה' לציון כמו שנתנבא ישעיהו (נב, ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

אז היהודים התפללו דורות רבים על כך שהגאולה של שיבת ציון תקרה בזמנם. אבל אנו שזכינו לראות במו עינינו את הקמת המדינה היהודית ושיבת יהודים לארץ ישראל, על מה נבקש? כמובן, אפשר לומר שהגאולה אינה שלמה: יש מלחמות ופיגועים, בית מקדש לא הוקם. אך נראה שהגיוני לפרש אחרת: בימנו, "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ" היא בקשה שה' ייתן לנו כוח להכיר בכך ששיבת ציון אכן מתרחשת, ולא לעצום עיניים ולחפש מה לא טוב. אני מביא את דבריו של הרב אורי שרקי משיעורו על התפילה:

על כן אנו גם מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כי הקב"ה פועל נפלאות וישועות בכל יום ויום, ובמיוחד במהלך ההיסטוריה הישראלית, בין אם אנו רואים, אותם בין אם אנו לא רואים. אלא שאנחנו מתפללים שבשעה שהקב"ה שב לציון, שנהיה מאלה היודעים לראות את זה, ולא מאלה שלצערנו רבים הם, שאינם מצליחים לראות את יד ה' במהלך ההיסטוריה שלנו.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בזמן הגאולה? מוזמנים לקרוא כאן.

"מראה כהן": החזרה מקודש הקודשים

הפיוט "מראה כהן" שמופיע בתפילת יום כיפור בנוסח אשכנז מתאר את הכהן הגדול יוצא מקודש הקודשים:

אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל
בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע

כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה מַרְאֵה כֹהֵן
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן

יום הכיפורים היה כידוע היום היחידי בו הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים בבית המקדש לצורך עבודה. אז למה הפיוט (עוד פיוטים רבים) מפארים דווקא את יציאתו מן הקודש? גם המשנה (יומא ז ד) מדגישה את שמחת היציאה: "וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ." מדוע?

אכן היה חשש (וכך ניתן להבין מהפיוט) תתרחש תקלה והאיש לא ייצא בשלום. אך לטעמי יש כאן עניין עמוק יותר. כבר כתבנו עליו בהקשר של הציווי "ובחרת בחיים". העלייה אל הקודש היא תמיד לצורך הירידה אל העם בהמשך. ראש הכהונה לא רק מבצע פעולה פולחנית בקודש הקודשים. הוא השליח של עמו לעניין הכפרה. תפקידו לכפר על העם ולהתפלל לשלומו. לכן, דווקא היציאה המוצלחת שלו אל מול המוני העם המתאספים סביבו הופכת לאחד משיאי היום.

למה נוסח התפילה הנו קבוע?

למה בעצם יש נוסח קבוע לתפילת העמידה? אולי הגיוני יותר שכל אדם יבחר את מילות התפילה בעצמו, בהתאם לאופיו ומצבו? אמנם התפילה היא תפילת ציבור, אך יש בה גם בקשות שניתן לראות בהן שוני בין האנשים, כגון פרנסה ובריאות. אך לפני שנותנים תשובה, יש קושיה מהכיוון ההפוך: למה בכלל מותר לנו להתפלל? ואכן אנו רואים בתנ"ך שתפילה אמנם מוזכרת אך היא נדירה ולא דבר שבשגרה. ובכלל, איך יש לנו חוצפה לשטוח בקשות מפני בורא העולם? הרי הוא ודאי מכיר את המציאות ואף מנהיג את העולם בצדק, אז איך נצדיק את פניה אליו לשנות משהו בעולמו לפי בקשתנו?

את הקושיה ניתן להסביר דרך המילים של התלמוד: (יבמות סד א): "הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים". זה לא שהאל צריך את תפילותינו בשביל לדעת מה לעשות, זה ודאי אבסורד. אלא העולם שלנו בנוי כך שאנו כבני אדם זקוקים לדרך התפילה על מנת לקיים עולם מוסרי וטוב. אך בכל זאת נדרשת זהירות מצד המתפלל, ולכן נהוג לומר נוסח קבוע. לפי המסורת, נוסח זה נכתב ע"י אנשי הכנסת הגדולה שביניהם היו אחרוני הנביאים. הנבואה היא זו שנותנת את התוקף לטקסט התפילה, ולכן נצמדים אליו במהלך הדורות.

כמובן, לא מדובר בטקסט שלא השתנה במהלך השנים. השינוי המפורסם הוא הוספת "ברכת המינים" לאחר חורבן בית שני, כנראה בהקשר של התמודדות עם הנצרות. יש גם הבדלי נוסח בין עדות ואפילו קהילות, אך סביר שכל הנוסחים התפתחו משורש משותף. ובכל זאת, מה עם הבקשות האישיות של המתפלל? מתברר שיש לזה פתרון: בין השאר, נהוג להתיר אמירת בקשות אישיות בברכת "שומע תפילה", לפני החתימה.

גוף ונשמה: שני חלקים של מהות אחת?

נהוג לומר שיש בנו גוף ונשמה. אבל אם כך, האם בכלל ניתן לדבר על אחדות האדם? אולי נכון יותר להביט עלינו כעל יצורים שבהם פועלים שני כוחות מנוגדים? אם נניח זאת, יהיה קשה לשפוט אדם על מעשיו, כי בעצם יש בו רק חלקים, כשכל חלק – גוף ונשמה – מטבעו "מושך" לכיוון אחר. על כל מנסה לענות "משל החיגר והסומא" שמובא בתלמוד (סנהדרין צא א).

משל למלך שהיה לו פרדס ושני שומרים: אחד חיגר (צולע) ושני סומא (עיוור). המלך חשב ששומריו לא מסוגלים לגנוב פירות. אמר החיגר לסומא: "תן לי לרכוב עליך, כך נגיע לפירות ונאכל אותם". וכך עשו: רכב החיגר על הסומא, ואכלו את הפירות. כשהגיע המלך לשאול היכן הפירות, החיגר טען שאין לו רגליים ללכת, והסומא – שאין לא עיניים לראות. לכאורה, לא ניתן להאשים אף אחד. מה עשה המלך בעל הפרדס? הרכיב את החיגר על הסומא, ודן אותם כאחד!

איך להבין את המשל? נשים לב לתחילת הדיון בתלמוד: "גוף ונשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת… ונשמה אומרת: גוף חטא…". במשל שלנו, הנשמה היא ה"חיגר" (הרי היא לא יכולה לזוז בעצמה), והגוף הוא ה"סומא" (שאינו רואה דברים שהנשמה רואה). אפשר ללמוד מהמשל איך כן אפשר לדון אותם: "אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד". אבל אם הקב"ה עושה זאת, כנראה שזה לא במקרה. הגוף והנשמה אינם כוחות נפרדים: הם משולבים זה בזו ופועלים יחדיו. תפיסה אחדותית זו מביאה למסקנה שניתן לייחס לאדם אחריות על מעשיו.

ואולי אפשר לחלק את האדם לשניים בדרך אחרת: כוחות הטוב מול כוחות הרע? גם על כך יש משל בתלמוד. תקראו כאן.

עשרת ימי תשובה: בין שנה לשנה

לאיזו שנה שייכים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה בין ראש השנה ליום כיפור? מצד אחד, זה כבר אחרי ראש השנה, אז התחילה כבר שנה חדשה. מצד שני, עד יום כיפור אנו אמורים לעשות תשובה על מעשינו בשנה הקודמת, אז הזמן הזה שייך לשנה היוצאת. קשה להשתחרר מהתחושה התקופה הזאת היא סוג של מעבר משנה לשנה. אך האם ניתן לתת לכך הסבר מדויק יותר?

רעיון מעניין מצאתי בשיעוריו של הרב יואל בן נון. נתחיל מלוח השנה שלנו. לעיתים חושבים בטעות שהלוח שלנו הוא ירחי. למעשה מדובר בלוח שמשי-ירחי: אמנם קביעת ראשי החודשים נעשית לפי מחזור הירח, אך הלוח כולו בנוי כך שלאורך זמן המועדים נשארים במקומם לפי הלוח השמשי. השנה הירחית המלאה – 12 החודשים – היא בערך 355 יום. שנת השמש היא בערך 365 יום. הרב מסביר שאם מתחילים בראש השנה, שנת הירח מסתיימת אמנם בראש השנה הבאה. אך במועד הזה שנת השמש טרם הסתיימה! חסרים 10 ימים! הזמן החסר זה בדיוק עשרת ימי תשובה – הם משלימים את השנה הירחית לשמשית. עכשיו ברור יותר למה יש לנו תקופה של 10 ימים ששייכת גם לשנה היוצאת, וגם לזו הנכנסת.

אתם מוזמנים לשמוע את שיעור הווידאו של הרב יואל בן נון על הנושא. שם הוא לא רק מפרט את קו המחשבה, אלא גם מספר שהרעיון קיים כבר בכתביהם של גדולי העולם: המאירי, הגאון מווילנא ו"בעל הלבוש" הרב מרדכי יפה.

מהי ספרות השו"ת?

שו"ת ("שאלות ותשובות", בלעז: responsa) זה ספרים שמורכבים מתשובות הרבנים לשאלות שנשאלו בחייהם ע"י אנשים שונים. מסורת השו"ת מתחילה מתקופת הגאונים ונמשכת עד ימנו, כאשר השו"ת המודרני עבר בהצלחה לאמצעים טכנולוגיים (SMS, אתרים, ספרים דיגיטליים). רוב השאלות היו בענייני ההלכה השונים. מדובר בחומר עצום שיש לו ערך מעבר לענייני ההלכה: מתוך הדיון ניתן ללמוד הרבה על הדברים שהעסיקו יהודים בקהילות שונות במהלך הדורות.

בחזרה לעולם ההלכה: בעצם יש לנו שני סוגים של ספרים. קטגוריה אחת הן אלה שנכתבו כמדריכים כלליים לציבור, כגון "משנה תורה" לרמב"ם או "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו. מדובר בהוראות שאמורות להתאים לכל זמן ומצב. לעומתם, בספרות השו"ת מופיעה כל פעם מחדש התייחסות לשאלה קונקרטית של שואל ספציפי. הפסק ההלכתי בשו"ת מתייחס בראש ובראשונה לנסיבות של השאלה ולשואל. לעיתים אף ניתן למצוא סתירות אצל אותו המחבר בין הוראות הספרים הכלליים לבין המענה הספציפי שהוא נתן בשו"ת מסוים. מה עלינו להעדיף?

לכאורה, יכולנו לחשוב שצריך ללכת לפי הספר הכללי והמסודר. מול הגישה הזאת מתווכח הנצי"ב מוולוז"ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין שחי במאה ה 19 (תשובות משיב דבר חלק א כ״ד): "ואדרבה בשעה שמשיבים הלכה למעשה באים לעומק העניין יותר ממה שבא העניין בדרך לימוד וגם סייעתא דשמיא עדיף בשעת מעשה". מאחורי חשיבת הנצי"ב עומדת התפיסה שעולם ההלכה איננו קודקס חוקים מאובן אלא דבר המחובר לחיים עצמם. לפיכך, פוסק ההלכה מגיע למסקנה טובה יותר כאשר הוא עוסק בדבר "למעשה", מול מקרה ספציפי שמונח לפניו, ולא בתיאוריה. מסכימים? כתבו לנו.