יהודים חיכו אלפי שנים שיבוא המשיח. אבל מה בעצם אמור להתרחש עם בואו? האם מדובר בשינוי חוקי הטבע, או שהעיקר הוא יציאת היהודים מהגלות? המחלוקת הזאת קיימת כבר בתלמוד. במסכת שבת (סג א) מובא בשמו של רבי יוחנן: "… כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח". כלומר, כל תיאורי הניסים של הנביאים – יקרו אז. חוקי הטבע לא יהיו כפי שהם בעולמנו הנוכחי. לעומתו, שמואל חולק עליו שם: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד". בניגוד לרבי יוחנן, שמואל טוען שהדבר היחידי שישתנה – זה שעם ישראל ייצא מהגלות ולא יהיה משועבד לגויים. אם כך, העצמאות המדינית שלנו היא הקריטריון לזמן המשיח.

לאורך שנים, לא הייתה הכרעה ברורה בין השיטות. הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת שמואל בהלכות מלכים יב: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג", ובהמשך מצטט את דברי שמואל שהבאנו. הרמב"ם מתאר את ימות המשיח כמהלך מדיני, בו עם ישראל זוכה לעצמאות ומתרחש קיבוץ גלויות, כחלק מהשינוי נבנה גם בית המקדש. אז איך להסביר את דברי הנביאים כגון "וגר זאב עם כבש"? לשיטתו, אלה משלים שמתארים את השלום בחברה האנושית, ולא שינוי של ממש בטבע.

היו רבנים שהלכו בדרכו של הרמב"ם, אך לא כולם הסכימו. כבר כתבנו כאן שהרמב"ן חלק על הפרשנות של "וגר זאב עם כבש" כמשל, והתעקש שאכן הובטח לנו שינוי בטבע הביולוגי. כמובן, גם מהלך ההיסטוריה השפיע על הדעות. תופעת משיחי השקר – שבתאי צבי במאה ה-17 ויעקב פרנק במאה ה-18 – גרמה לזעזוע עמוק. כתוצאה מכך, הזרמים המרכזיים נרתעו מניסיונות אקטיביים לדחיקת הקץ הריאלי-מדיני, והתפתחו כיוונים שהעדיפו גישה רוחנית-פנימית לגאולה. אפשר לראות זאת בתורת החסידות, שם יש דגש משמעותי על גאולת הנפש (כמובן, מבלי לבטל את האמונה בגאולת הכלל).

מי צדק? לפחות לפי מהלך ההיסטוריה הנוכחי, הגאולה הולכת בכיוון של שמואל ורמב"ם. זכינו להקים מדינה, חצי מעם ישראל נמצא בארצו, ואנו מנהלים מדינה ריבונית שיש לה עוצמה צבאית וכלכלית והשפעה בעולם. יתכן שהדבר טבעי למי שנולד וגדל בישראל הריבונית. אך חשוב להבין שאילו אבות אבותינו בגלות היו מדמיינים את מדינת ישראל העכשווית, הם היו מתפלאים ורואים בתסריט כזה גאולה של ממש. נכון, לא כל מה שהרמב"ם תיאר בהלכות מלכים – התקיים בפועל. אך הרמב"ם בעצמו כתב שם: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו". אין לנו מסורת מדויקת מה אמור לקרות עם בוא המשיח. אז כל אחד יכול לשער לעצמו האם השלב הרוחני-מיסטי עדיין לפנינו.

איך המאבק ההיסטורי בין רומא לירושלים מתקופת סוף הבית השני משתקף בסמל המדינה – מנורת המקדש עם ענפים של זית? אנו לא יודעים בדיוק איך נראתה מנורת שבעת הקנים שהייתה במקדש, גם אם יש מספר תיאורים במקורות. אך יש לנו מיצג חזותי אחד: בשער טיטוס שעומד ברומא עד היום. השער נבנה לכבוד ניצחון הרומאים על יהודה, ויש בו תבליט של חיילים רומיים נושאים את מנורה שנלקחה מהמקדש בתור שלל. ציור המנורה בשער טיטוס היווה מקור לעיצוב המנורה בסמל מדינת ישראל. יש בכך סגירת מעגל היסטורית: האימפריה הרומית שלחה את עם ישראל לגלות, אך היהודים הצליחו לחזור ולהקים מדינה עצמאית אחרי כמעט אלפיים שנה.

ומה עם ענפי הזית? הם ודאי לא היו בשער הרומי. מקורם בנבואת זכריה מימי הבית השני. בתחילת פרק ד' זכריה מתאר את החזון: "… רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ." זכריה רואה מנורה עם שבעה קנים וענפי זית מצדדיה.

זכריה שואל את המלאך לפשר החזון, והמלאך עונה שיש לשמוח על הקמת בית המקדש (השני) ע"י זרובבל בירושלים. זכריה שואל "מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶּה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ?" – מה משמעות הופעת ענפי הזית במראה? תשובת המלאך: "אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כׇּל הָאָרֶץ". רש"י מפרש את התשובה: "קרן כהונה ומלכות הנמשחים בשמן המשחה". בני יצהר הם ראשי השלטון – הכהן הגדול והמלך ("יצהר" כי שניהם שנמשחים בשמן). אז המנורה והזית בחזון הנבואי מרמזים לחזרת ההנהגה לעם ישראל. מכאן הקשר הברור לסמל מדינת ישראל הריבונית.

תנ"ך מלא בניסים, והמסורת מקבלת את יכולת הבורא לחולל ניסים, שהם לכאורה סטייה מחוקי הטבע. אך האם כל נס הנו בגדר אפשרי? אין מגבלות?

לפחות לפי גישת הרמב"ם – שאמנם מקבל את עניין הניסים – לא יתכן "נס" חסר משמעות לוגית. ב"מורה הנבוכים" (חלק ג', פרק טו) הרמב"ם מזכיר "מציאות מרובע אשר אלכסונו שווה לצלעו" כדוגמה לכשל לוגי. על כשלים כגון אלה הוא כותב: "יש כאן דברים נמנעים ובטלה מציאותן, ושאין לתאר את ה' ביכולת עליהן, ואין זה קוצר יד ולא חוסר יכולת כלפיו, ושאין לתאר את ה' ביכולת עליהן". הרמב"ם טוען שאין לתאר את ה' כמי שיכול לברוא ריבוע עם אלכסון שווה לצלע, או משולש שהוא עיגול. אך אין הדבר סותר את היותו ה' כל יכול. לדברים האלה אין משמעות. ולכן אין זה חסרון לומר על הבורא שאינו יכול לעשות משהו… שחסר פשר ברמת הניסוח.

גם רבי יוסף אלבו ב"ספר העיקרים" (מאמר א', פרק כב) הולך בדרכו הפילוסופית של הרמב"ם. הוא מביא דוגמאות יפות ל"נמנעים": "שיהיה החלק שווה אל הכל, או שיהיה קוטר המרובע שווה לצלעו, או שיהיו זויות המשולש יותר משתי נצבות, או שיתקבצו שני ההפכים יחד בנושא אחד בעת אחת". בגלל ש"אי אפשר לשכל לצייר מציאותם", איננו נדרשים להאמין בדברים אלה: "לא יתכן שתבוא האמונה על זה ולא על כיוצא בו". בהמשך הוא מבהיר שאינו מכחיש את אפשרות שינוי חוקי הטבע באופן נסי (כגון תחיית המתים), אלא רק את ה"נמנעים".

הטיעונים הללו אמנם נשמעים הגיוניים למדי, מבחינה שכלית טהורה. אך יש גם גישות אחרות. רבי נחמן מברסלב אינו מוכן לקבל את עצם האפשרות לומר שיש מגבלה לדברים שה' יכול לעשות. פשוט אסור לחשוב ככה! בחיי מוהר"ן פרק תז מובא בשמו ביחס לטענת הרמב"ם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשולש מרובע?": "אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע, כי דרכי השם נעלמים מאיתנו, והוא כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה. ואסור לכנוס בחקירות כלל, רק להאמין באמונה שלמה…". לגישתו, החקירות הפילוסופיות רק פוגמות באמונה.

האם סדר האירועים המתואר בספר שופטים משקף את הרצף הכרונולוגי? האמת שאין לנו דרך לדעת בוודאות. מדובר בתקופה של מאות שנים שאין לה תיעוד מחוץ לתנ"ך. גם הסיפורים עצמם מתמקדים במאורעות מסוימים ולא ברצף שלטון השופטים. אך לפחות לגבי שני המעשים בסוף הספר – "פילגש בגבעה" ו"פסל מיכה" – יש לנו סיבות לחשוב שאינם במקומם לפי הזמן. אגב, שניהם לא לכבודו של עם ישראל. תכף נבין את הקשר…

בסיפור "פילגש בגבעה" אנו פוגשים את… נכדו של אהרון הכהן: "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם…" (שופטים כ כח). נעבור ל"פסל מיכה", שם נאמר (שופטים יח ל): "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְ^נַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ." שימו לב לאות "נ" במילה "מנשה": לפי המסורת היא לא נכתבת בשורה אחת עם שאר האותיות. פירוש העניין: כאילו היא לא צריכה להיות שם! בלי "נ", "משנה" הופך ל"משה". יוצא שכהן הפסל היה לא אחר מאשר… נכדו של משה רבינו (שהרי היה למשה בן בשם גרשום). רק שהפסוק מנסה להחביא זאת, כי זה גנאי למשה.

אז יוצא שהטקסט מזכיר את הנכדים של משה ושל אהרון, ולכן סביר שהמעשים הללו קרו בשנים הראשונות לאחר כיבוש הארץ, ולא בסוף תקופת שופטים. ספר שופטים מסתיים בפסוק "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה." (שופטים כא כה). אפשר לראות כאן ביקורת על העדר שלטון מרכזי, והכנה לצורך לקבל את המלוכה כמתואר בהמשך התנ"ך. לכן סביר מאוד שעורך הספר מיקם את שני הסיפורים שממחישים את הנזק באנרכיה – דווקא בסוף הספר, על מנת להדגיש את הרעיון המרכזי.

התלמוד מפרש את הפסוק בתהילים (קטז יג) "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" באופן מרתק. לפי פסחים קיט ב: מדובר במשפט שנאמר ע"י דוד המלך בסעודה שהקב"ה עושה לצדיקים באחרית הימים. אך יש כאן עלילה מעניינת. הקב"ה מגיש בתור את הכוס של ברכה לכל אחד אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, משה ויהושע. כולם מסרבים בנימוס כי רואים בעצמם חסרון: למשל, אברהם הוליד את ישמעאל, משה לא נכנס לארץ. ואז מגיע תורו של דוד – שנוטל את הכוס של ברכה ואומר את הפסוק.

לכאורה, לא ברור למה דוד מסכים לברך. הרי אם חטא או חסרון פוסלים את הברכה, אז הרי התנ"ך מספר לנו שגם דוד חטא במעשה אוריה ובת שבע, וגם יצא ממנו אבשלום שמרד בו! אז למה דוד לא פסל את עצמו? המהר"ל בפראג ב"נצח ישראל" (פרק לג) מביא את דברי האגדה הללו, ומפרש ש"היה לו לדוד מעלתו בשלימות" – אך לא מסביר מהי מהות השלימות המיוחדת הזאת.

נראה לי מאוד הסברו של הרב יובל שרלו בשיעור הוידאו "דוד לא חטא?". הרב אומר שדוד רשאי לברך לא בגלל שלא חטא – אלא להיפך, כי הוא בעל תשובה במלוא מובן המילה. דוד הוא משבט יהודה – השבט שהמייסד שלו ידע להודות מפני תמר שהיא צדקה ממנו. דוד המשיך את מסורת התשובה, ועבר תהליך ארוך של חזרה מחטאיו. אז התשובה היא זו שמנקה אותו לגמרי מהחיסרון, ולכן הוא בהחלט ראוי לכוס של ברכה בסעודת אחרית הימים.

האם יש הסבר אמוני להקמת המדינה ע"י חילונים? כמובן, יש אי דיוק בטענה עצמה, כי חלוצים רבים היו יהודים מאמינים. אך נכון בכל זאת לומר שהתנועה הציונית הכילה רעיונות – וגם אנשים – מחוץ לעולם הדתי הקלאסי שמחויב למצוות.

הרב אורי שרקי מביא סיפור בשם הרב צבי יהודה קוק (שהיה אחד מרבותיו): "פעם אחת תלמיד חכם אמריקאי ביקר בביתו של הרב צבי יהודה קוק. במהלך הביקור האורח אמר: "יש אומרים שלא יכולה להיות גאולה על ידי חילונים". על כך השיב הרב צבי יהודה: "קושיות על ריבונו של עולם!". מה אומר לנו הרב קוק הבן? קודם כל, הקמת המדינה הוא הגאולה! ההחלטה באיזה מסלול הגאולה מתבצעת – היא בידי שמיים. לכן אסור להתכחש לגאולה ע"י חקירה למדנית של פערים בין המסורות לבין המציאות.

בדרך דומה הולך הספר "אם הבנים שמחה". הוא נכתב ע"י הרב טייכטל מרבני סלובקיה בזמן השואה, כשעיקר עניינו הוא הכאה על חטא אי קבלת הציונות בבתי המדרש במזרח אירופה. הקושיה שמטרידה את המחבר: הרי נאמר "מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". אז לכאורה, הזכות להקים את התנועה הציונית אמורה להיות ניתנה לצדיקים! למה לא ראינו זאת במציאות? הרב טייכטל מחפש רמז לאפשרות כזאת. בפרק שני, י"ב הוא מביא אגדה מהתלמוד הבבלי על ציפור בשם רחם (שנקראת גם שרקרק) שתבשר את הגאולה. אך רחם מוזכר בתורה כעוף טמא דווקא! המחבר מסתמך על מסורת חסידית (בשם "נועם אלימלך") שעופות טמאים זה כינוי ל"רשעי ישראל". אז יתכן שגם אנשים רשעים (מבחינת ההגדרה הדתית הצרה של קיום המצוות) יהיו מחוללי קיבוץ הגלויות וגאולת ישראל.

אך אחרי שהוא מוצא את הרמז במסורת, הרב טייכטל הולך בדרך דומה לזו של הרב קוק. הוא מצטט פסוק מאיוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא." ואז כותב: "אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו… ודי לחכימא ברמיזא". אין לנו סמכות להכתיב לבורא העולם את דרכיו. אז גם אנשים שאינם שומרי מצוות יכולים להיות שליחיו של האל לענייני הגאולה. "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".

עם קום המדינה נעשו ניסיונות לקבוע קריאה מיוחדת בתורה ליום העצמאות, אך עד היום נראה שהם לא התקבלו להלכה ע"י רוב הציבור. לעומת זאת, הרבנות הראשית קבעה הפטרה מיוחדת ליום העצמאות. קוראים מנביא ישעיה פרקים י' יא' מהפסוק שמתחיל במילים "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד". (נוב היא עיר כוהנים מקראית הקרובה לירושלים).

למעשה, מדובר בהפטרה חדשה-ישנה. יהודים בחו"ל מציינים את רוב החגים יומיים רצוף. גם שביעי של פסח חוגגים שם יומיים. לפי המסורת, "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד" היא ההפטרה בחו"ל של היום השמיני של פסח, כלומר היום השני של החג השני! אך בארץ ישראל היום השמיני ("מימונה") אינו חג פורמלי, ולכן ההפטרה לא נאמרת. אז המנהג המחודש למעשה לקח טקסט ששימש כהפטרה רק בחו"ל, והעביר אותו לארץ ישראל בהקשר של יום העצמאות. מדוע?

ישעיהו מדבר בפרקים אלה על הגאולה ."וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשׇּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'". אלה בין הפסוקים המפורשים ביותר בתנ"ך שמתארים את ביאת המשיח. לאורך הדורות, עניין הגאולה היה קשור לפסח בו מציינים את יציאת מצריים. אך בדור שלנו רק טבעי לחבר את עניין גאולה משעבוד הגויים ליום העצמאות של מדינת ישראל. למי שרוצה להעמיק, להלן הפירוש להפטרה הזו מהאתר "בני ציון".

ויש בה גם פסוק מפורסם של חזון השלום העולמי: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." מציאות או משל?

האם יש משמעות לקשר הלשוני בין אדם לאדמה? ההסבר הפשוט הוא שהדבר מצביע על חומריות האדם. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב ז). אדם נוצר מן האדמה. האטומים שמהן עשוי גוף האדם הן אותן האטומים שנמצאות בטבע. התאים שלנו דומים להפליא לאלה של חיות. במובן הזה, אנו אכן משתלבים בטבע.

אך יש גם רעיון עמוק יותר. האדמה היא לא רק דומם. היא מסוגלת להצמיח מעצמה דברים חדשים. כך גם האדם! הוא יוצר. הוא מוציא מעצמו דברים שלא היו קודם: "פירותיו" הן רעיונות, מחשבות, מעשים. על זה בדיוק כתב המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק ג'). רק שהמהר"ל כדרכו משתמש בשפה הפילוסופית: הוא מתייחס ליכולתו של אדם להוציא דברים מן הכוח אל הפועל.

וכך כותב המהר"ל שם: "ועתה יש לשאול, וכי כל שאר הנמצאים אינם מן האדמה, שיקרא האדם בייחוד בשם אדם על שם שנברא מן האדמה? אבל עניין האדם מתייחס ביותר אל האדמה, וזה כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכוח, ויש בה יציאה לפועל כל הדברים אשר יוצאים ממנה: צמחים ואילנות ושאר כל הדברים, והיא בכוח לכל זה. וזהו עניין האדם שהוא בכוח ויוצא שלמותו אל הפועל, ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה שהיא מיוחדת לצאת מן הכוח אל הפועל, בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה."

אז כפי שאדמה נועדה להצמיח פירות, כך תפקידו של אדם בעולם הוא ליצור ולשנות. אדם אינו שלם כפי שהוא, יש לו מטרה להוציא מעצמו את הטוב ולתקן את העולם דרך כך.

הגדה של פסח מספרת לנו על ארבעה בנים. אך מיהו הבן החמישי? כך מכנים את מי כלל לא הגיע לליל הסדר. ארבעת הבנים מייצגים תכונות שונות, ולכן כל אחד מהם שואל שאלה אחרת. אך המשותף להם: כולם נוכחים במעמד סיפור יציאת מצרים בחוג המשפחה. כולם משתתפים. אך הבן החמישי נשאר בחוץ. הוא מייצג את אלה שהתרחקו עד כדי ניתוק הקשר עם המשפחה והמסורת.

מאין מגיע הרעיון? הוא אינו מופיע במקורות היהדות הקלסיים, ושייך לעת החדשה. האזכור של הבן החמישי מזוהה מאוד עם "הרבי מלובביץ'", מנחם מנדל שניאורסון. לקראת פסח של שנת 1957, כמה שנים לאחר השואה, הרבי פנה במכתב למחנכים וביקש להזכיר את קיומו של מי שלא בא לסדר: "אבל לצערנו, ובמיוחד בזמננו, כשהחושך כפול ומכופל, יש עוד סוג של בנים: הבן שאינו נמצא כלל ב'סדר'. הוא אינו שואל קושיות, מכיוון שאין לו שייכות כלל עם התורה והמצוות, עם דינים ומנהגים יהודים אמיתיים". הרבי ביקש לפנות דווקא לאלה המנותקים.

אבל השימוש במושג הזה לא מוגבל לחב"ד דווקא, ורבנים מכל הזרמים מזכירים את הבן החמישי בדרשות פסח. הרב אורי שרקי בשיעור על פסח מוצא בכל זאת רמז לבן החמישי בטקסט ההגדה. לפני שמזכירים את ארבעת הבנים, אומרים: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.". ארבע פעמים "ברוך" – כנגד ארבעת הבנים. לפי הרב: "והיכן הבן החמישי? – הוא בא אחר כך": "בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא"!

למה בעצם אסור לאכול חמץ בפסח? ההגדה מספרת לנו שאכילת המצה נקבעה "עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ". בגלל שיצאנו ממצרים בחיפזון, הלחם לא הספיק להחמיץ, והעם יצא עם מצות. ועדיין אפשר לשאול: האם זו סיבה מספיק טובה לא לאכול חמץ שבעה ימים? ואם החמץ מבטא משהו שלילי שיש להימנע ממנו, למה אין עליו איסור או מגבלה בשאר ימות השנה?

יתכן ויש הסבר פשוט שהיה ברור מאוד בדור של יוצאי מצרים, אך בימינו נדרש ידע היסטורי על מנת להבינו. החוקרים סבורים שבמצרים העתיקה גילו את סוד הקמח התופח. הלחם הקדום ביותר היה דומה למצה, ואילו המצרים היו הראשונים שיצרו משהו דומה ללחם הרגיל שאנו אוכלים, ל"חמץ".

כשהעם יצא ממצרים, הלחם התפוח לא היה רק סוג של אוכל — הוא היה סמל. חמץ היה מזוהה מאוד עם התרבות המצרית! אין כמובן שום פסול בחמץ — טכנולוגיית המזון המצרית המתקדמת מתקבלת בברכה. אך בשבעת ימי חג הפסח יש עניין להיבדל מהתרבות המצרית, כי רק בזכות יציאת מצרים קיבלנו את חרותינו והפכנו לאומה. לפיכך נצטווינו להימנע מהחמץ בימי החג דווקא.