ספר שמואל ב' (פרק ז') מספר לנו על דרמה של ממש. דוד המלך רוצה לבנות את בית המקדש, ונתן הנביא בתחילה מעודד אותו לעשות כן. אך ה' בא אל נתן בחזיון לילה, ומורה לנביא לאסור על דוד את בניית המקדש. מדוע בעצם? מקובל לענות שדוד היה איש מלחמות (לפי המסורת, נלחם בח"י מלחמות) ולכן נפסל, בעוד שממלכת שלמה בנו זכתה בשלום ויציבות – ולכן שלמה המלך – כאיש של שלום – התאים יותר לתפקיד בונה המקדש מאשר דוד.
אנו לומדים על הקשר בין שלום למקדש מסיפור מקביל בספר דברי הימים, שם נאמר: "… לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי." אך ספר שמואל לא מזכיר במילה את עניין המלחמות ושפיכול הדמים. בואו נקרא מה המסר של ה' לדוד דרך נתן: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם". המסר העיקרי אל דוד הוא חיובי: בניגוד לקודמו לשאול המלך שלא העביר את המלכות לצאצאיו, דוד מתבשר שיזכה להקים שושלת מלוכה, "בית דוד" הנצחי.
ניתן לפרש שלא במקרה כינון בית המלוכה מתחבר עם האיסור לדוד לבנות את הבית ה'. דווקא בגלל חשיבות השושלת שמתחילה בדוד, ראוי ביותר שבנו של מייסד השושלת הוא זה שיקים את פרויקט המקדש בפועל. אנו יודעים שדוד התאווה לבנות ואף עשה הכנה מעשית לכך, ונעצר רק בדבר ה'. העברת ביצוע הפרויקט לבנו מחזקת אצל העם – ובעולם כולו – את ההבנה שבית דוד ראוי ורצוי בעיני ה'. אין בכך סתירה לצורך בשלום, אלא הדגשת חשיבות ההמשכיות.
