אזכור של משיח בן יוסף – כדמות שונה מזו של משיח בן דוד – מופיע כבר בתלמוד הבבלי. אך האמת היא שעד לעת החדשה דמותו לא הייתה במוקד המחשבה היהודית. מה השתנה? קודם ננסה להבין את הרעיון.
לעם ישראל יש שני ראשים – יוסף ויהודה, שניהם מבניו של יעקב אבינו. בפשטות, יוסף מייצג יותר את הצד הלאומי והחומרי יותר, בעוד שיהודה נמצא בצד הרוחני-דתי. התנ"ך מתאר את הפיצול בין ממלכת יהודה שמלכיה היו מבית דוד, צאצאי יהודה – לבין ממלכת ישראל שנשלטה בעיקר ע"י שבט יוסף. התלמוד והמדרשים הביאו מסורת שלפני בוא משיח בן דוד, תופיע דמות של משיח בן יוסף שיתחיל את עבודה התיקון. לפי חלק מהמסורות, משיח בן יוסף אמור אף להיהרג במילוי תפקידו.
הופעת הציונות כתנועה הלאומית חיברה את המסורת הנשכחת יחסית – למרכז החיים. הכוח של יוסף – שהוא הכוח הלאומי של העם – התגבש והתגבר, לכאורה ללא קשר לצד הדתי. מכאן נולד החיבור: הרעיון הציוני זוהה כמופע של משיח בן יוסף. הדבר נאמר במפורש בהספדו המפורסם הרב קוק לתיאודור הרצל (אם כי הרב קוק לא טען מפורשות שהרצל הוא דמות המשיח). בשלב הראשון של הגאולה הוא בעיקר חומרי – קיבוץ הגלויות, גיבוש מוסדות העם והקמת המדינה הריבונית. השלמת התהליך לכיוון רוחני יותר נדחית לשלב השני.
אך בעיניי השינוי המהותי איננו רק הוספת אישיות נוספת לתהליך הגאולה. כי מהרגע שיש מקום לשני משיחים, המשמעות היא שימות המשיח זה תהליך ולא אירוע נקודתי שמחולל אדם אחד. ה"סיפור" איננו איש מסוים ש"בא" פתאום רכוב על חמור לבן – אלא שינוי היסטורי המתחלק למספר שלבים ושיש לו מנהיגים רבים לאורך הדרך. הציונות רואה את המשיח יותר כתהליך מאשר כדמות או אירוע.
