המחשבה הדתית המקובלת בנושא השכר והעונש היא שכל אדם הולך לעמוד למשפט על מעשיו בעולם הזה: בהתאם לתוצאה, הצדיקים יזכו להתענג בגן עדן, בעוד שהרשעים נידונים לייסורי גיהנום. יש בהחלט לא מעט מקורות לתיאורים הללו. אך ברצוני להביא (על בסיס דברי התלמוד) גם תפיסה אחרת, שבעיניי עמוקה יותר: השכר והעונש אינם החלטה שיפוטית של בית דין "חיצוני", אלא הם תוצאה ישירה של התנהלות האדם. נבחן את הדברים.

בתלמוד (עבודה זרה, ג ב) מופיעה אמירה של רבי שמעון בן לקיש: "אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר: רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה". במקום לדמיין את שבעת מדורי הגיהנום, תדמיינו את השמש מכוסה במעין "נרתיק". המשמעות הרוחנית: האור (שבא מהשמש) מכוסה, ולכן העולם לכאורה לא מתנהל לפי דרכי המוסר והיושר. הדבר מאפשר לרשעים ליהנות מפירות רשעותם, וגורם סבל רב לצדיקים.

אז מה קורה "לעתיד לבוא"? הקב"ה מוציא את הכיסוי, ואז האמת המוסרית יוצאת לאור בעוצמה אדירה. עונשם של הרשעים בכך שיבינו ברגע זה שהם חיו את חייהם באופן לא ראוי. לעומתם, הצדיקים "מתרפאים": הרי ה"חולי" שלהם היה בכך שראו עולם שלא מתנהל לפי הצדק. ברגע שהכיסוי נעלם, הצדיקים זוכים לאישור שחייהם היו הנכונים. לפיכך, לא יוצא "פסק דין" של שכר ועונש לפי בחינת המעשים, אלא שטבעו של אדם בחייו – צדיק או רשע – מוביל לתוצאה של "מתרפאים" או "נידונים".

"דיה לצרה בשעתה" פירושו שאין טעם לדאוג לבעיות לפני שהן מגיעות. הביטוי אינו נמצא בתנ"ך אך מופיע בתלמוד הבבלי (ברכות ט ב). משמעותו שם מאוד דומה לזו של העברית המודרנית. אך באיזו צרה מדובר במקור? מתברר שהשעבוד לעתיד לבוא היא הצרה שנרמזת למשה רבנו בשיחה עם ה' בסנה הבוער, בה משה מתבשר על תפקידו לגאול את ישראל ממצרים. נבחן את הדברים.

ה' אומר למשה בסנה (שמות ג יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." הרבה פירושים ניתנו לשם "אהיה אשר אהיה". נשים לב שבחצי השני של הפסוק מופיע רק "אהיה" ללא החזרה. התלמוד בברכות מפרש כך: "אהיה אשר אהיה אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות [לעתיד לבוא], אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה! אמר לו הקב"ה לך אמור להם :אהיה שלחני אליכם".

לפי התלמוד, ה' מגלה למשה שלא רק שעליו להוציא את העם ממצרים, אלא שיהיה בהמשך עוד "סיבוב" של גלות וגאולה. משה חושש שהעם במצב של עבדות לא מוכן לשמוע על הבעיות לעתיד ("דיה לצרה בשעתה") – ה' מסכים עם משה, ומורה לו לדבר עם העם רק על הגאולה מעבדות מצרים.

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – המשפט קורא לשפוט דברים לפי התוכן הפנימי, ולא המראה החיצוני. אבל איפה זה נאמר, ובאיזה הקשר?

המשפט נאמר ע"י רבי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה) במסכת אבות (ד כ). הוויכוח קשור לשאלה מיהם האנשים שמהם ראוי ללמוד תורה. רבי יוסי בר יהודה אומר שם שיש ללמוד מן הזקנים ולא מן הקטנים (צעירים). לעומתו, רבי טוען שלא נכון לבחור את המורה לפי הגיל: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו."

האם רבי צדק בוויכוח? כדאי לעיין בסיפורו של האר"י שחי במאה ה 16 ונחשב לאחד מגדולי הקבלה (תורת הסוד) של כל הזמנים. האר"י מגיע לצפת בגיל 36 – גיל צעיר מאוד לעיסוק בקבלה. למרות זאת, הוא הופך במהירה למנהיג חבורת המקובלים המכובדת של צפת. אחרי כשנתיים מהגעתו לצפת האר"י נפטר, ורוב דבריו נכתבו ע"י תלמידיו הגדולים (כתבתי כאן על התופעה). בהחלט ניתן ללמוד מהצעירים כשהם ראויים.

בזמן נבואת ירמיהו היו יהודים שהאמינו שבית המקדש הוא מעין "ביטוח": הרי ה' לא ייתן לבית מקדשו להיהרס! אבל ירמיהו עומד בשערי בית המקדש ואומר לעם: (ירמיהו ז ד): "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה.". היכל ה' כשלעצמו לא מספק הגנה והוא הולך להיחרב, אלא אם תעשו תפנית מוסרית: (ירמיהו ז ה): "כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ׃"

מדוע אין לסמוך על המקדש? כבר בציווי בניית המשכן בתורה נאמר: (שמות כה ח): "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". על הפסוק הזה אומר אומר רבי חיים בן עטר ("אור החיים"): "ושכנתי בתוכם" ולא אמר בתוכו, שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל". ללא נכוחות השכינה בתוך בני ישראל, השכינה לא שורה גם במקדש – שהופך לעצים ואבנים.

בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ב) מופיעה אגדה על נבוזרדאן מנהיג הצבא הבבלי שכבש את ירושלים והחריב את המקדש. כשהמצביא הגיע לשרוף את היכל ה', הוא שמע בת קול: "עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". בזמן שהכובשים הגיעו השכינה כבר לא שרתה בבית המקדש, ונותר להם להרוס רק את החומר ממנו המקדש היה בנוי. אל לו להתגאות במעשיו יותר מדי.

אבל האם הקדושה נעלמה לגמרי מאז שהמקדש נחרב? זו מחלוקת שהחלה עוד בתקופת התלמוד, והאיסור להיכנס לחלקים מהר הבית בימנו נסמך על הדעה שקדושת המקום קיימת גם בזמן הזה.

התורה (בראשית יג יג) מספרת לנו: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד." אבל בניגוד למחשבה המקובלת, לפי חז"ל חטאם היה לא רק בתחום המיני. נקדים קצת רקע. בימנו אזור ים המלח הנו יבש ושומם, אך לא כך היה בתקופת התורה. כשלוט נפרד מאברהם אבינו, הוא בוחר באזור סדום כי ראה שזה מקום עשיר: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה…" (בראשית יג י). הסדומיים נהנו משגשוג חומרי מרשים. איך התמודדו עם אתגר חברת העושר? האם גם הצדק נכח שם? לפי חז"ל, התשובה היא שלילית.

אגדות חז"ל בתלמוד מספרות על עיוות המוסר והדין הנוראי בסדום. סדום נהגה כמדינת חוק, רק שהחוקים אסרו בצורה מתוחכמת על מעשי חסד ומתן צדקה לעני. הנה סיפור על איך נהגו כלפי העניים (אני משתמש בתרגום שטיינזלץ): "ועוד נהגו: כאשר היה מזדמן להם עני, היו נותנים לו כל אחד ואחד דינר וכתוב שמו של הנותן על הדינר, ולחם לא היו מוכרים לו .כאשר העני היה מת [מרעב], היה בא כל אחד אחד ואחד ולוקח את דינרו שלו."

יש גם סיפור קצת מצחיק על אליעזר עבד אברהם שמסתבך משפטית, אך מצליח בסוף להערים על השיטה. מסתבר שבסדום הדין היה שמי שפוצע את חברו – יכול לתבוע ולקבל כסף מהפצוע! "אליעזר עבד אברהם הזדמן לשם, ו[מישהו] פצעוהו. [אליעזר] בא לפני הדיין לתבוע פיצויים. אמר לו הדיין: תן לו [לפוצע] שכר על שנטל דם! אליעזר לקח אבן, ופצע את הדיין. אמר לו דיין: מה זה? אמר לו אליעזר: את השכר שמגיע לי ממך – תן לו לזה [לפוצע הראשון], והכסף שלי כמו שנמצא נמצא."

חרם דרבנו גרשום מוכר בעיקר בהקשר של איסור ריבוי הנשים (פוליגמיה). מדובר בתקנות חשובות בענייני הקהילה שהתקבלו באירופה בתחילת המאה ה 11, ומיוחסות לרבנו גרשום המכונה גם "מאור הגולה". אך האמת היא שלאיסור הפוליגמיה כנראה לא הייתה השפעה מעשית משמעותית. בניגוד לתנ"ך, מתקופת הבית השני תופעת הפוליגמיה כמעט שאינה מוזכרת. התקנות אסרו את מה שכבר לא היה נהוג. הקהילות המעטות שבהם ריבוי הנשים נשאר – גם לא קיבלו את תקנת רבנו גרשום.

השינוי המשמעותי יותר הוא בקביעה שיש צורך בהסכמת אישה לתהליך גירושין (קבלת גט). במה מדובר? לפי הדין שבמשנה ובתלמוד, אישה מתגרשת "בְּעַל כורחה": על הבעל לתת גט לאישה ולשלם את דמי הכתובה, והסכמה של אישה לא נדרשת לתוקף הגירושים. חז"ל לא התייחסו לפרידה בין בי הזוג בקלות ראש. בתלמוד (גיטין צ ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אבל מבחינה משפטית, מסירה הגט הייתה מספקת.

כנראה שבתקופה המדוברת גבר השימוש לרעה בדין זה ע"י גברים. לכן נקבע שאישה צריכה להסכים לקבלת הגט. המשמעות המעשית היא שבמידה ומי מבני הזוג רוצה להתגרש ולא מגיעים להסכמה, עליהם להתדיין בפני בית הדין. התקנה התקבלה בעם, כך למעשה נוהגים גם בימינו.

לפני ברית המילה, ה' פונה אל אברהם אבינו ומודיע (בראשית יז ה) לו על שינוי שמו מאברם לאברהם. חז"ל בתלמוד (ברכות יג א) מתוך ניתוח הפסוק הזה גוזרים איסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם: "תני  [אמר] בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר ב[מצוות] עשה שנאמר והיה שמך אברהם, רבי אליעזר אומר: עובר ב[מצוות] לאו שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם". היו רבנים שאף קבעו את האיסור כהלכה למעשה! מה הסיבה הפנימית לאיסור?

אברהם אבינו ושרה אשתו עברו שינוי זהות – מזהות פרטית-משפחתית-שבטית לזהות אוניברסלית. כדברי התלמוד: "אברם הוא אברהם: בתחלה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה: בתחלה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו". מי שמשתמש בשמו הקודם של אברהם, מתייחס אליו כאל מי ששייך לזהות הקודמת ה"לא רלוונטית". חז"ל אף תוהים מדוע אין איסור דומה לקרוא לשרה בשמה הקודם. התירוץ כאן הוא טכני בעיקרו: שינוי שמה מופיע בפסוק (בבראשית יז טו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ". בגלל שה' פונה ישירות אל אברהם, רק לאברהם אסור לקרוא לאשתו בשמה הקודם.

ומה עם יעקב אבינו? המלאך אומר ליעקב (בראשית לב כט) "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." – לכאורה, השם מוחלף. אבל חז"ל בתלמוד שמים לב שה' עצמו משתמש בהמשך בשם "יעקב"! ההסבר לכך הוא שאצל יעקב אין צורך בהחלפת הזהות. זהות "ישראל" מתווספת לזהות "יעקב" – ולא מבטלת אותה, ולכן שני השמות מותרים (יש לו עוד שם: "ישורון"). ניתן אכן לומר שליעקב יש זהות מורכבת. אבל זה מה שאפשר לו בסופו של דבר להקים את האומה.

שמואל א' פרק ד' מספר על קרב אבן העזר בין הישראלים לפלישתים. הקרב התרחש באזור ראש העין של היום (הנה המלצה לטיול באזור). המצב שלנו היה לא מזהיר. השלטון היה מושחת: עֵלי כהן גדול היה כבר זקן, בניו השחיתו את דרכם ושמואל הצעיר טרם הספיק להטביע חותם. גם המצב הביטחוני היה רעוע, והיה פחד אמתי מפלישתים. איך מנצחים בקרב?

ואז בא הרעיון (פסוק ג): "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ." נביא את ארון הברית מהמשכן בשילה לשדה הקרב, והוא יעזור לנו. האם זה עבד? לא ממש. הפרק מספר שאמנם הפלישתים נבהלו בהתחלה, אך הפחד גרם להם להתחזק דווקא. התוצאה הייתה הרסנית לישראלים: "וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי. וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס". חומר שמחשבה לחושבים שחפצי הקודש כשלעצמם מספקים הגנה.

ואולי יש מי שיטען שבית המקדש מספק הגנה? תקראו כאן.

רש"י נחשב בצדק לגדול מפרשי התורה. אך איך הוא הגיע לדברים שכתב בפירושו? האם הוא המציא אותם בעצמו? מה היו מקורותיו? ניתן לומר שרוב כתיבתו מבוססת על דברי חז"ל בתלמוד ומדרשי האגדה. מדובר בהיקף עצום של חומר. גאוניותו של רש"י בכך ידע לזהות את השאלה שלומד הפסוקים היה שואל, ולמצוא את המאמר מדברי חז"ל ש[בלשון הלמדנים] "מתרץ את הקושיה", כלומר, נותן מענה לשאלה. נביא דוגמא.

בתחילת פרק מ"ט בספר בראשית יעקב אבינו מכנס את בניו לפני פטירתו. שני הפסוקים הראשונים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." לכאורה, הפסוק השני לא ממשיך את הראשון, אלא מתחיל מחדש. זאת ועוד, אנו יודעים מההמשך שיעקב לא מגלה לבניו מה יקרה באחרית הימים.

פירוש רש"י אומר שאכן היה כאן סיפור בהמשכים: "בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים". יש פער בין מה שיעקב רצה לבין מה שהצליח לעשות בפועל. דברי רש"י מבוססים על הדרשה של ר' שמעון בן לקי בתלמוד הבבלי (פסחים נו א). בתלמוד הדברים ארוכים יותר. רש"י מתמקד בפירושו במתן הסבר לשאלת הלומד.

האם רש"י כתב בכתב רש"י? תקראו כאן.

הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס') – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל) אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.