בלי להיכנס עמוק לעולם הסוד, ננסה לספר במה מדובר. זה מתחיל מהפסוק בסיפור בריאת העולם (בבראשית א טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". קשה לפספס את הקונפליקט בתוך הפסוק עצמו: בתחילתו מדובר בשני מאורות גדולים (ולכאורה, שווים), אך המשכו מספר שיש הבדל: השמש הגדולה שולטת ביום, והירח הקטן בלילה. איך זה יתכן?

התלמוד (חולין ס ב) מספר לנו סיפור "מאחורי הקלעים". בזמן שהמאורות היו שווים, הירח פנה לאלוהים עם "תלונה": "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – הגיוני שהשלטון יתחלק בים שניים שווים? ותשובתו של האל הייתה: "לכי ומעטי את עצמך!". לכאורה, האל העניש את הירח על כך שהתלונן! אבל רגע, למה בעצם היה צורך בעונש? הרי הטענה של הירח נשמעת חכמה וצודקת! אז כנראה שלא מדובר ב"עונש" כפשוטו. איך אפשר להבין את הסיפור, מבלי לצלול לעולם הנסתר?

אולי אפשר לקבל שהעולם פשוט לא יכול להתקיים בשיווי המשקל חסר התנועה. יש בעולם צורך בשינוי והתקדמות (משהו שהרב קוק מכנה בשם "השתלמות"). על מנת שזה יקרה, היה הכרח ליצור את חוסר השוויון. כך שהטענה שבפי הירח נכונה בעיקרה: אין דרך שהעולם יצליח במצב סטטי וסימטרי. לכאורה, אפילו הקדוש ברוך הוא "מצטער" על מעשה מיעוט הירח, הרי בהמשך התלמוד מובא בשמו: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". אבל היה הכרח ליצור "חוסר שוויון", בכך שהירח "מועט" יחסית לשמש. רק כך העולם יכול היה לצאת לדרך.

מי שרוצה להעמיק, מוזמן לעיין בשיעורו של הרב אשכנזי ("מניטו") בנושא.

מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". אמנם יש לו פירושים רבים, אך הפשט מכוון לפרידה בין בני הזוג. האם כך אנו רוצים לסיים קריאה של שיר אהבה? אז נוצר מנהג לומר בסוף הקריאה את הפסוק הקודם: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" – כך הסוף נשמע מתוק יותר. אז יש כמה מסורות לפיהן חוזרים פסוק אחד אחורה, על מנת לסיים בטוב ולא ברע. חשוב להדגיש שלא משנים את הטקסט של התנ"ך. השינוי הוא רק בכך שקוראים פסוק נוסף, שלא לפי הסדר. מדובר במנהג, ויתכן ולא כל הקהילות נוהגות כך.

אז גם ספר מלאכי מסתיים לכאורה בפורענות: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". אז מסיימים את הקריאה שלו במה שכתוב קודם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (התקווה לבוא אליהו).

גם מגילת איכה המבכה את חורבן הבית הראשון (ולכן נקראת בתשעה באב) מסתיימת ברע: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". אבל אפילו בסיפור החורבן איננו רוצים להישאר עם טעם מר, ולכן אומרים את הפסוק שלפני, שיש בו נחמה ותקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". בקישור זה יש שיעור שמסביר למה המגילה עצמה לא מסתיימת בטוב.

ואיך נוהגים לסיים את הפטרת ראש חודש מישעיהו הנביא? תעיינו בטקסט ותבינו.

שמתם לב שיש לא מעט טקסטים יהודיים בהם המשפטים מסודרים לפי הסדר האלפביתי? בדרך כלל מדובר בסידור לפי האות הראשונה: מתחילים בא', ואז ב', … עד ת'. לעיתים יש גם סדר הפוך: מת' ועד א'. דוגמאות? נתחיל מ"אשת חייל", זה קטע מספר משלי בתנ"ך שנוהגים לאומרו לפני קידוש ליל שבת. קל להבחין בסדר האותיות הראשונות.

גם בספר תהילים יש מספר פרקים בהם האותיות הראשונות מופיעות בסדר האלפביתי. כנראה המפורסם ביניהם הוא פרק קמ"ה שהוא הבסיס של "אשרי יושבי ביתך" שגם מופיע בסידור התפילה. שימו לב לסדר. האם חסר משהו?

ואכן, בסדר האותיות חסרה האות נ'! ההסבר הוא שהמשורר דילג על נ' בכוונה, מתוך מחשבה שנ' פירושה "נפילה" (הסבר כאן).

גם ארבעת הפרקים הראשונים של מגילת איכה (שנקראת בתשעה באב) מסודרים לפי האלפבית. רק שיש שם תופעה מעניינת: אות פ' מופיעה לפני האות ע', שלא כפי הסדר. הנה דוגמא מאיכה ב'. כאן ניתן למצוא על כך גם דרשות חז"ל, וגם הסברים לפי המחקר.

ולא רק בתנ"ך… יש גם קטעי תפילה שמחוברים לפי עקרון האלפבית. חשבתם פעם על מה שאומרים בסליחות בימים הנוראיים: אשמנו, בגדנו,… מזהים את הסדר כאן?

וכאן בווידוי? (תתעלמו מהפתיח)

לתופעה הזאת יש שם שבמקורו ביוונית: אקרוסטיכון. לעיונכם: ויקיפדיה על אקרוסטיכון במקרא.

כן! בסוף המאה ה-1 לספירה, ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן ממתיהו (או בשמו הרומי: יוספוס פלאוויוס) כתב ספר "נגד אַפְּיון" שכל כולו מוקדש להדיפת הטענות של האנטישמים בני זמנו. הספר מתמודד עם ההכפשות של סופר בשם אַפְּיון שחי בזמנו של המחבר בעיר אלכסנדריה (היום מצרים), אך גם עם טענות שונות של שונאי יהודים מעמים ודתות שונות. בהקשר זה, קשה להתעלם מכך שחלק מהיסודות והרעיונות מאחורי שנאת היהודים המודרנית כבר נמצאים בכתבי שונאינו מהעולם העתיק.

חלק נכבד מהדיון עוסק בטענות הזיוף של ההיסטוריה היהודית: מבקרנו ניסו לסתור את היותנו עם עתיק בעל היסטוריה מפוארת, ולטעון שאנו עם חדש שממציא סיפורים על העבר (בין השאר, על בסיס הטענה שאין אזכור של יהודים בספרי היסטוריה מסוימים). ענף אחר של ביקורת הופנה כלפי הדת היהודית שהוצגה באור מגוחך: טענו שליהודים אין אמונה (הרי הם לא מכבדים את האלים המקובלים!), שמשה רבנו היה מכשף ורמאי, שבבית המקדש עבדו לפסל של ראש חמור. יהודים הוצגו כאנשים רעים שלא מכבדים את ה אלים, השליטים ואת בני האדם האחרים – כאשר למנהגי הדת שלנו ניתן פירוש מעוות שתומך בטענות אלה.

יוסף בן-מתתיהו עובד קשה על מנת להתמודד עם טענות אלה. הוא ננתח את הטעויות, מביא מקורות משלו וגם מסביר על מנהגי עמו ודתו. מתוך דבריו ברורה מגמתו להפריך את השקרים ולשים את האמת לפני הכל. איננו יודעים האם הוא הצליח לשכנע מישהו בצדקת דרכו. אך בחלק א' פרק ו' הוא כותב על שאיפתו: "אולם בדבר אבותינו … לכתוב את המעשים לזיכרון וצוו על המלאכה את הכוהנים הגדולים ואת הנביאים – והכתבים נשמרו עד ימינו אלה בּדיוק רב, ואם מותר לי להעז בדברי – עוד ישׇׁמרו (לדורות) – את כל זה אנסה לבאר בקצרה". בזה לפחות יוסף בן מתתיהו צדק: כתבי הנביאים והכוהנים נשמרו להרבה דורות אחרי ששונאי היהודים החלו להשמיץ אותם.

מגילת שיר השירים הנה שיר אהבה, אך רוב הפרשנים המסורתיים ראו בה בעיקר משל. סיפור האהבה בין הדוד לרעיה מתפרש במשל כרמז לקשר בין הקדוש ברוך הוא לבין "כנסת ישראל" (עם ישראל כדמות נקבית). וכך אפשר להבין את המימרה של רבי עקיבא (משנה ידיים ג ה): "שֶׁאֵין הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי, כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים." רבי עקיבא, שנחשב מומחה לתורת הסוד, ראה מעבר טקסט של שיר האהבה רמזים לדברים עמוקים מאוד.

דרשות רבות נאמרו על פסוקי השיר, תוך מציאת רמזים לשלבים השונים בהיסטוריה שלנו, כולל את תקופת הגלות. על הפסוק (שיר השירים ה ב) "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר…" אמרו חז"ל שנרמזת כאן האמירה של כנסת ישראל לקב"ה (שיר השירים רבה, ה ב): "אני ישנה מן המצוות. ולבי ער לגמילות חסדים. אני ישנה מן הצדקות, ולבי ער לעשותן. אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער לקריאת שמע ותפילה. אני ישנה מבית המקדש, ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות. אני ישנה מן הקץ, ולבי ער לגאולה." – המציאות שחז"ל מייחסים לפסוק היא של הגלות, בו אנו כעם "ישנים" מצד אחד, אך ערים בזכות זה שאנו ממשיכים לקיים מצוות, להתפלל, ללמוד תורה ולצפות לגאולה.

אך גם על דרך הפשט ניתן ללמוד כמה דברים (ששמעתי בשיעוריו של הרב יובל שרלו). הרי לא מדובר בסיפור אהבה פשוט, אלא בעלילה מסובכת של חיזורים, פרידות, מפגשים ומשברים. ה"דוד" ה"הרעיה" לא מדברים את אותה השפה. מה זה אומר על המורכבות הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא? דבר נוסף: הרעיה איננה לבד. יש בארמון המלך "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר." (שיר השירים, ו ח). עם ישראל אמנם העם הנבחר, אך הוא לא לבד, יש עוד עמים בהיסטוריה שחשובים לקדוש ברוך הוא.

אגב, גם ההתנגדות לציונות על בסיס ""שלוש השְׁבוּעוֹת" מבוססת על פסוקי שיר השירים.

תשובה: תלוי בחודש. היום הראשון (א') של חודש עברי הוא תמיד "ראש חודש". אך גם היום האחרון של חודש של 30 יום (אך לא של 29!) – שהוא ל' (30) לחודש – נחשב גם ל"ראש חודש", ונוהגים בו תוספות ושינויים בתפילה בהתאם. בחודש העברי יש או 29 או 30 יום. באיזה חודש הוא של 30 יום? זה כבר מסובך: יש חודשים שהם תמיד 29 יום, יש תמיד של 30, אך יש גם חודשים שארכם משתנה משנה לשנה. הפרטים כאן בטבלה.

למה נוהגים יומיים? התורה מצווה להקריב בראש חודש קורבנות נוספים. כתבנו כאן על קביעת לוח השנה בבית דין, לפי עדות על הופעת ירח. בתקופה שנהגו כך, ביום ה-30 של חודש מסוים, הייתה אפשרות שיבואו עדים שראו את הירח, ומתחילת היום נהגו כך שיהיה אפשר להכריז ראש חודש אם אכן יופיעו עדים. אמנם בבית המקדש לא הקריבו קרבנות ראש חודש פעמיים, ואם לא הספיקו ביום ה-30, היו מקריבים למחרת. אך נשאר להלכה לציין את יום ה-30 כראש חודש, עם כל המנהגים של המועד.

הביטוי הזה מופיע במספר מקומות בתלמוד (ניתן לראות סקירה כאן), והמשמעות שלו היא שכיוון התורה ניתנה לבני אדם (ולא למלאכים), יש גבול לרמת ההקפדה בקיום המצוות שניתן לדרוש מהם, ולכן בקביעת ההלכה צריך להתחשב בכך ולא להחמיר מעבר למידה. נביא דוגמא לשימוש בכלל זה בדורות האחרונים בעניין הלכות התפילה.

תפילת האדם היא כעמידה בפני המלך. לכן המתפלל חייב להתייחס לתפילתו בכובד ראש ולבוא עם כוונה כנה לעמוד בפני בוראו. באופן קיצוני, מי שהתפלל כשהוא שיכור – תפילתו לא נחשבת כלל, ועליו להתפלל מחדש כשיתפקח. אך מעבר לעניין האלכוהול, אולי גם כל בלבול או חוסר ריכוז בזמן התפילה פוגם בכוונתה הנשגבה, ומצריך התחלה מחדש? על כך כותב הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בספרו "ערוך השולחן" שנכתב בסוף המאה ה-19 (בהתייחס לאורח חיים צד ב"שולחן ערוך"):

"…הנה כבר נתבאר שתפילה הוא כעומד לפני המלך, ולפי זה צריך להכין עצמו על כוונה נאותה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. ועם כל זה, אם בעמדו בתפילה נתבלבלה כוונתו – לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ומה יוכל לעשות? ולכן אין חוזרים בשביל חסרון כוונה. אבל העומד עצמו מקודם להתפלל בלא כוונה – אין לך העזה גדולה מזו". כלומר, נכון לדרוש מהמתפלל שיבוא עם כוונה להתפלל כראוי, אך אין לפסול תפילתו של אדם רק בגלל בלבול רגעי, כי "לא ניתנה התורה למלאכי השרת", ולא הגיוני לבוא בדרישה כה גבוהה כנורמה מחייבת.

האם המלאכים בכלל רצו שהאדם ייברא? מישהו שאל אותם? כאן תקראו מה אומר המדרש על כך.

נאמר בתלמוד (ברכות ח א): "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". נדמה שהמשפט הזה הוא הבסיס לטענה (שהיום נהוג לייחס אותה לעולם החרדי) שעיקר היהדות הוא עולם ההלכה. ואם כך הדבר – לימוד התורה החשוב ביותר הוא מסביב לסוגיות בהלכה. רק כדאי שנשים לב לתחילת המאמר: "מאז שחרב בית המקדש…". אז נשמע שהמצב הזה הוא סוג של חסרון זמני הכרחי, ולא הדבר הרצוי. היסטורית, אנו רואים שהעיסוק בהלכה הפך למרכזי בתקופת בית שני, ולא לפני זה.

מעניין שהרמב"ם (שהוא בין הרבנים המשפיעים ביותר על תכני ההלכה מאז ומעולם!) לא הסכים לקבל את עקרון העליונות של ההלכה. בהקדמתו למשנה הוא מצטט את מאמר התלמוד הנ"ל, ומפרש: "שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאילו ארבע אמות של הלכה בלבד היה התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גוו, ובזמן שֵׁם וְעֵבֶר ואחריו שלא הייתה שם הלכה, הנוכל לומר שאין להקדוש ברוך הוא חלק בעולם כלל". הטיעון כאן הוא גם היסטורי: הרי יש מסורת שעוד לפני אברהם אבינו, שֵׁם וְעֵבֶר עסקו בתורה, למרות שעולם של מצוות והלכה לא היה קיים. אך יש כאן גם זעקה שההלכה לא מכילה את הכל: מה עם "שאר החכמות והדעות", זה לא חלק מעולם הקב"ה?

מעבר לעושר העצום שנוצר במהלך הדורות בעולם ההלכתי, יש עוד סיבה להתייחס אליו בכבוד: כבר כתבנו שבניגוד לכישלון הנבואה לתקן את העולם, עיסוק החכמים בפרטי קיום המצוות דווקא הצליח הרבה יותר לחנך יהודים להיות מוסריים. אך בעולם של היום קשה שלא לקבל את הטענה של "מניטו" (הרב אשכנזי): "אלוהים ברא את העולם ורצה שיהיו בו ישיבות ובתי כנסת, ולא שהוא ברא קודם את הישיבה ושם את העולם סביבה" (מוזמנים להקשיב להקלטה). קשה ולא כדאי לדחוס את היהדות לתוך שני מטר = ארבע אמות.

השיר "לְכָה דוֹדִי", שנכתב במאה ה-16 בצפת, מייצג עבור יהודים רבים את זמירות קבלת השבת בבית הכנסת. הפיוט מדמיין את השבת בתור כלה, בעוד שעם ישראל (ה"דוד") מתכונן לקבל את פני הכלה. פחות ידוע זה שמילות השיר נכתבו בהשראה ובדמיון לפסוקים בתנ"ך.

אתם יכולים לזהות? "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיהו נב א). "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי" (תהלים סט יט). "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט). "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב" (ירמיהו ל יח). ויש עוד, ראו הערות במאמר ויקיפדיה.

ומי בעצם כתב את הפיוט? הרמז נמצא בטקסט! בשיר יש שמונה בתים, תרכיבו את שם המחבר מהאות הראשונה של כל בית ובית.

במשנה (אבות ד ה) אומר רבי צדוק על לימוד התורה: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם", ובהמשך מובאים דברי הילל: "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". זה המקור היסודי לקביעה שהתורה איננה כלי פרנסה – קביעה שגרמה וגורמת מחלוקות רבות. הרמב"ם נחשב לגדול התומכים באיסור, וכתב דברים נוקבים בפירושו למשנה זו, ועוד יותר ב"משנה תורה":

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות…"

דברים אלה מובאים תדיר ע"י המתנגדים למימון הישיבות ע"י המדינה. חשוב רק לציין שדעת הרמב"ם איננה היחידה בסוגיה. קמו לה מתנגדים רבים בעולם הרבני ונתנו "היתרים" למיניהם. סקירה היסטורית מעניינת של ההסתייגויות מעמדת הרמב"ם אפשר למצוא בשיעורו של הרב שרקי בנושא.

ומה נכון לימנו? קשה להתעלם מכך שבמבחן התוצאה, דברי הרמב"ם על ביזוי התורה והדת נכונים: חלקים גדולים בציבור לא מכבדים את תלמידי חכמים ועיסוקם, בעיקר בגלל ההבנה שהם סוג של "אוכלי חינם". אך יתכן ובחברה המודרנית אפשר להפעיל שיקולים אחרים, הרי יש לא מעט תחומים שלא תורמים ישירות לפרנסה או לקיום שהמדינה מממנת, והכל תלוי בהסכמה בתוך החברה?