עמיר בניון שר בשירו על משיח: "שמעתי שאתה ממש עומד בשער". על איזו מסורת נשען הדימוי הזה? בתלמוד (סנהדרין צח א) מופיעים דברי אגדה על רבי יהושע בן לוי (מחכמי התלמוד בארץ ישראל) שמגיע למערת רשב"י ופוגש שם את… אליהו הנביא. רבי יהושע שואל את אליהו "מתי יבוא המשיח?". אליהו עונה לו "תשאל אותו בעצמך" – "איפה הוא נמצא?" – "על פתח העיר רומי". אז לפי האגדה, משיח ממתין בשערה של רומא (רומא אצל חז"ל מתחברת לתרבות המערבית בכללותה: ההסבר על "גלות אדום")

אבל בכך לא נגמר הסיפור: רבי יהושע שואל איך הוא יכול לזהות את המשיח, ואליהו הנביא אומר שמשיח נמצא יושב בשער עם עניים וסובלים, אך יש סימן זיהוי: כל הסובלים מתירים את כל התחבושות מהגוף ואז קושרים מחדש, ואילו המשיח מותיר תחבושת אחת ומיד קושר אותה. הכוונה פשוטה: משיח תמיד נמצא ב"כוננות", עד כדי כך שאין לו זמן להוריד את כל התחבושות מפצעיו, שמא ייקרא לבוא מיד.

ואז הסיפור מגיע לשיא. רבי יהושע פוגש את המשיח, שואל אותו: "מתי יגיע?" ומקבל תשובה "היום!". אליהו שואל את רבי יהושע "מה אמר לך משיח?", ורבי יהושע מתלונן שמשיח שיקר לו: אמר לו "היום" והרי לא בא! על זה עונה אליהו: "היום" – הכוונה לפסוק בתהילים (צה ז): "… הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.". אז לפי האגדה המשיח תמיד מוכן, וביאתו תלויה בנו ובמעשינו!

"פרק חלק" זה פרק במסכת סנהדרין (צ – קיג) בתלמוד הבבלי, המתחיל בפירוש של המשנה הידועה (סנהדרין י א) שמתחילה במילים: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא": על כך נקרא "חלק". המשנה מתחילה בצורה אופטימית מאוד, אך בהמשך היא מביאה כאלה שאין להם חלק לעולם הבא, כגון מלכים רשעים מהתנ"ך וכופרים לסוגיהם. איך ליישב את הסתירה? מסביב שנושאים האלה מובא הדיון בתלמוד שכולל דברי אגדה רבים וחשובים.

נביא דוגמא לפירוש: המשנה אומרת: (סנהדרין י ב): "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה… ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי." אך יתכן שאנשים כה חשובים לא יזכו לעולם הבא רק בגלל חטאיהם? אז בא התלמוד "מכשיר" כמעט את כולם לעולם הבא, בשם "דורשי רשומות" (אלה שמדקדקים בכתוב), על בסיס… פסוק בספר תהילים. איך? מוזמנים לקרוא במקור. ודרך אגב, האם לשלמה המלך יש חלק בעולם הבא (יש בכלל ספק?) תקראו כאן.

הידעתם? שלוש עשרה העיקרים המפורסמים של הרמב"ם נכתבו בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק. הרמב"ם מתייחס לעיקרי האמונה גם במקומות אחרים, אך זה המקור היחידי בו הוא מביא לנו רשימה מסודרת של 13 העיקרים.

תפילת "עלֵינו לשבֵּח" – שנאמרת ברוב הנוסחים בסוף כל אחת מ 3 התפילות (שחרית, מנחה וערבית) – מורכבת משני קטעים לא ארוכים. הקטע הראשון מדגיש את ההפרדה בין יהודים לגויים: "שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם" – אין סיכוי שמפשט כזה ייאמר ע"י גוי. אבל אז מגיעים לקטע השני, ושם התפילה הופכת לאוניברסלית לחלוטין: "וְכָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן." זה בהחלט משפט שראוי לאדם מאמין שאינו יהודי לאומרו.

נוסח התפילה: מאתר ויקיפדיה

מי חיבר את התפילה הזאת? אמנם אין לנו מסורת ודאית, אך בתשובות הגאונים מופיע יחוס התפילה ליהושע בן נון, כובש הארץ לאחר מותו של משה רבנו. הכיבוש נעשה במלחמות קשות, וגויים רבים גורשו או הושמדו על מנת לאפשר ליהודים התנחל בארץ. לכאורה, זה ממש "ישראל נגד האומות". אך אם נאמץ את המסורת, אז יתברר לנו שיהושע כבר ראה בעיני רוחו בכניסה לארץ את החלק השני של "עלינו לשבח", כלומר היעוד האוניברסלי של עם ישראל, ויכולת השפעת העם שלנו על טובת כלל האנושות.

איך זה מתחבר להמנון שלנו? אנשי ציבור רבים טענו שמילות "התקווה" אינן מאפשרות לאזרחי ישראל הלא יהודים להזדהות עם ההמנון הלאומי, והפתרון הוא להוסיף בית "אוניברסלי" בסוף השיר. הייתה גם התנגדות לרעיון הזה. אך אם בוחנים אותו מהזווית של "עלינו לשבח", יש בכך הגיון: מתחילים בייחודי ומסיימים בכלל עולמי.

הידעתם? בחלק מהסידורים, צונזר המשפט מהתפילה "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ", בגלל ש"וריק" בגימטרייה שווה ל"ישו", ומהמשפט התפרש כזלזול באמונה הנוצרית.

לפי המסורת, כל אחד מאבות האומה מייצג מידה אחרת: אברהם – חסד, יצחק – דין, יעקב – רחמים. לכן מוזר לקרוא בתלמוד (שבת פט ב) דברי אגדה בהן יצחק הוא אב האומה שמלמד זכות על ישראל. הנה הסיפור. ה' פונה לאברהם אבינו: "בניך חטאו לי" – לאברהם אין תשובה טובה. ה' מדלג על יצחק, ופונה ליעקב אבינו: "בניך חטאו" – גם יעקב לא מצליח ללמד זכות. ה' אומר (כאילו באכזבה): "לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה" – ואז פונה ליצחק אבינו: "בניך חטאו לי". וכאן צפויה לנו הפתעה: יצחיק – שהוא מחזיק במידת הדין – הופך לעורך דין מוצלח (לקחתי את הדימוי משיעורו של הרב שלמן ברוך מלמד בנושא), ונותן נאום הגנה מבריק עבור עם ישראל.

מה אומר יצחק? בתחילה, הוא מזכיר לה' שהעם קיבל על עצמו את התורה ב"נעשה ונשמע", ולכן הם בניו של ה' ולא רק בניו של יצחק. ואז יצחק ממשיך לנתח את החטא. אדם ממוצע חי 70 שנה, אבל אם מורידים מזה את שנות הילדות (שאין על זה עונש), זמן של שינה, של אכילה, תפילה ובית הכיסא – האדם למעשה אחראי רק על 12.5 שנים של פעילות. ואז שואל יצחק את ה': ועל מספר השנים המועט הזה לא יכול אתה לסלוח להם?

המהר"ל מפראג מביא את האגדה הזאת ב"נצח ישראל" ( פרק יג) ושואל: "ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק". איך הדיין הופך פתאום לסנגור? אביא כאן בקצרה משיעורו בנושא של הרב אורי שרקי : "המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה… כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין." דווקא יצחק, שהוא מחובר למידת הדין ומסוגל להעמיק בחטא – מצליח מתוך כך לבוא עם טיעוני סנגוריה מוצלחים. וברגע שיצחק אומר את דבריו, הם מתקבלים כי ברור מתוך מידותיו שהוא מייצג את האמת.

לפי מילון אבניאון, משמעות הביטוי "מֵסִיחַ לְפִי תומּוֹ" היא "מספר דבר בלי להתכוון, מגלֶה סוד בהיסח-הדעת מתוך תמימות". המקור הוא בתלמוד הבבלי. אבל מה המשמעות שלו שם? הרעיון שהוא מבטא: ניתן במצבים מסוימים לקבל עדות של אדם שנאמרת באופן תמים, גם אם העדות אינה קבילה לפי הכללים המשפטיים הרשמיים.

ההלכה קובעת כללים נוקשים למתן עדות בבית דין: בדרך כלל צריך לפחות שני עדים, הם צריכים להיות "כשרים" ולא מעורבים, ונדרש לחקור אותם לפי הכללים. אך יש מצבים (לצערנו וזה קורה גם בימנו) שחשוב לקבוע עובדה מסוימת מבחינה משפטית – כגון קביעת מותו של אדם – ויש עדויות תומכות, אך הן לא עומדות בכל הכללים. כאן ניתן להקל, לפי הכלל של "מסיח לפי תומו": גם עדותו של עד אחד – ואפילו שלא נחשב "כשר" – מתקבלת, בתנאי שהעד אומר דברים בתמימות.

ההיגיון שבדבר: אם דבריו של עד נאמרו "דרך אגב" מתוך שטף דיבור טבעי, ולא במטרה להעיד ולקבוע תוצאה משפטית – לעד כזה לכאורה לא היה עניין לשקר, ויש סבירות גבוהה ביותר שהוא דובר אמת. זה בדיוק המעשה בתלמוד (יבמות קכב): קבוצה של יהודים נאלצה להשאיר חבר חולה במלון, וכשחזרו למלון – בעלת המלון סיפרה שחברם נפטר: "״זֶה מַקְלוֹ, וְזֶה תַּרְמִילוֹ, וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ״". כיוון ש"וּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּה הָיְתָה", החברים קיבלו את העדות.

חודש אלול נקרא "חודש הרחמים והסליחות". מנהג הספרדים הוא להתחיל לומר סליחות מיד אחרי ראש חודש אלול. ומה עם האשכנזים? לפי המנהג שלהם, אומרים פחות. הרבה פחות.

האשכנזים תמיד מתחילים במוצ"ש, ואומרים סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כך שאם ראש השנה יוצא בחמישי או בשבת, מתחילים במוצ"ש לפני ראש השנה. אם החג יוצא בימים שני או שלישי, מקדימים בעוד שבוע אך מתחילים במוצ"ש. ומה עם שאר האפשרויות? הדבר אינו אפשרי בלוח השנה שלנו, לפי הכלל 'לא אד"ו ראש' – ראש השנה לעולם לא נופל על ימים א', ד' ו'.

ולמי שרוצה להעמיק: למה לפחות ארבעה ימים? הרב מלמד ב"פניני הלכה" (ראו הערה לדף זה) מסביר שימי אמירת הסליחות קשורים למנהג התענית לפני יום כיפור. נהגו לפחות 10 ימי תענית, ובגלל שבין ראש השנה לכיפור אפשרי להתענות רק 6 ימים, אז צריך להוסיף 4 ימים לפני ראש השנה, באלול.

לא רבים מבני זמננו מצליחים להטביע חותם ממשי בעולם לימוד התורה. אחד מהם הוא הרב פנחס קהתי (1901-1976), המחבר של הפירוש למשנה שהתקבל בחוגים הרחבים של ציבור הלומדים. פנחס קהתי עלה לארץ בשנות ה 30, והתפרנס מעבודה בבנק וכן כרכז בתנועת נוער. בשלב מסוים הוא הבין שלא קיים פירוש למשנה שמתאים ללומד העכשווי: אמנם נכתבו פירושים למשנה במהלך הדורות, אך הם לא מתאימים לקורא הישראלי. אז הוא התחיל להוציא פירוש משלו.

המשנה נכתבה בארץ ישראל ונחתמה לפי המסורת ע"י רבי יהודה הנשיא בסוף המאה ה 2 לספירה. היא כתובה בעברית. לכאורה, הטקסט אמור להיות מובן ברובו לקורא הישראלי. אמנם העברית המודרנית קרובה יותר לתנ"ך מאשר לשפת חז"ל, אך זה לא המכשול העיקרי בלימוד. המשנה נכתבה בתמצות ובקצרנות. מעבר לקושי להבין מילים קשות, לקורא חסרים רקע והקשר. במשנה יש מעט סיפורים והסברים. כמו שאומרים, החומר קצת "יבש".

הרב קהתי נשאר נאמן למקורות הקלאסיים בפרשנות. הוא כתב הקדמות לפרקים והוסיף פירושים וביאורים בשפה ברורה, שחלקם לשוניים וחלקם מסבירים את הדיון לפי התלמוד והפרשנים המאוחרים, וגם התייחס לקביעת ההלכה. אצל קהתי כל משנה הופכת לסיפור ברור ומעניין, ומי שרוצה – יש לו לאן ללכת ולהעמיק. כמובן, גם טכנולוגיה נכנסת לתמונה: יש היום אפליקציה לטלפון שמכילה את הפירוש. הנה צילום מסך מהטלפון שלי:

רוצים לקרוא על עוד מהפכות: פירוש שטיינזלץ לתלמוד בעברית וכן מפעל הדף היומי.

כך התחיל רבנו אשר בן יחיאל (רא"ש) פיסקה בה הסביר שמותר לחלוק על דברי הגאונים: "אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן…". [לא קוטלי קָנִים באגם הם]. כוונת המשפט היא שברבנים הם אנשים חכמים, ויש להם היתר בנסיבות מסוימות לחלוק על פסיקת הדורות הקודמים. אך מה מקור הביטוי "קוטלי קנים"?

הביטוי נמצא בשימוש כבר בתלמוד. כנראה שבתקופה ההיא קיצוץ הקנים הייתה עבודה פשוטה ונחותה, ומי שעסק בה שימש כדוגמא לאדם פשוט ושאינו משכיל. בסנהדרין לג א מסופר בדיון בין שני חכמים, רבינא ורב אשי (שהם היו מסדרי התלמוד הבבלי, לפי חלק המסורות). רבינא שואל: האם אתה אני גם נחשבים לחכמים שאסור לטעות בדבריהם? עונה לו רב אשי "אטו אנן קטלי קני באגמא אנן" [וכי אנו קוצצי קנים באגם אנחנו], כלומר, הלא גם אנחנו חכמים, וגם הכרעתנו בעלת משקל. (תרגום מפירוש לפי הרב שטיינזלץ)

אילו עוד דרכים יש לרבנים על מנת לבטא רעיון שמותר להם לחלוק על דברי הקדמונים? מה זה "ננסים עומדים על כתפי ענקים"? מוזמנים לקרוא.

בוויכוחים בין היהודים לנוצרים שהתקיימו במהלך הדורות, וגם בימינו אנו ממש, הנוצרים מרבים להסביר את צדקת דתם על בסיס הפסוקים בישעיהו נב-נג שמתחילים ב"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד." (ישעיהו נב יג). או כמו שכתב דון יצחק אברבנאל שהאריך מאוד בנושא בפירוש לישעיהו: "כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלם בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוה יתברך שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם". אברבנאל היה רב ודיפלומט בדור של גירוש ספרד, והכיר מצוין את תרבות הנוצרים של זמנו.

במה מדובר? למה הנוצרים רואים את צדקתם בפרשה? איבן עזרא בפירושו על הפרק אומר: "זאת הפרשה קשה מאד" – ולא במקרה .הלוואי והיה מצוי פירוש משכנע וברור. כדאי לשים לב במיוחד לפסוק הבא: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". ושמעתי מהרב יובל שרלו שיש בפסוק רעיון ייחודי לתנ"ך: אמנם בחז"ל ובספרות מאוחרת מופיע הרעיון של סבל הצדיק למען הכלל, אך החשיבה כזאת לא קיימת בתנ"ך אלא רק בפרק שלנו. הנוצרים סבורים כאמור שמדובר במשיחם שסבל למען כלל האנושות. אך גם אצל הנוצרים לא חסרים קשיים מול הטקסט (ראו למשל אצל איבן עזרא).

ובכל זאת, אילו הסברים קיימים במסורת שלנו? דעה אחת המבוססת על מאמרי חז"ל היא שמדובר במלך המשיח. בלי שחז"ל התכוונו, ההסבר הזה משחק במידת מה לטובת טיעוני הנוצרים, ואולי בגלל זה חכמים רבים (וביניהם אברבנאל) שללו אותו. לדעת הרב סעדיה גאון, מדובר בירמיהו הנביא (אברבנאל שולל זאת, אך מביא דעה שיתכן שישאיהו מלך יהודה נרמז בפרשה). כאן ראיתי בשמו של הרב יואל בן נון שאולי מדובר בישעיהו הנביא עצמו. קיימת דעה שהנבואה לא מדברת כלל על אדם ספציפי, אלא כדברי אברבנאל: "שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל, שהוא נקרא בדברי השם עבדי" – עם ישראל כולו הוא הנמשל (ואולי זה מתחבר לסבל שעם ישראל סבל במהלך הדורות). אכן צדק איבן עזרא, אין תשובות קלות. מוזמנים לקרוא את הפרקים בתנ"ך, לעיין ולגבש דעה.

מושג "אור הגנוז" מבטא רעיון: ה' החביא את האור הראשוני של הבריאה, ושמר אותו לטובת הצדיקים לעתיד לבוא. המקור הוא בדברי רבי אליעזר בתלמוד (חגיגה יב א): כידוע ה' ברא את האור כבר ביום הראשון של מעשה בראשית, אך "כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו)". לטובת מי נגנז האור הזה? לפי רבי אליעזר, "לצדיקים לעתיד לבא".

אבל איך מתחברים לאור הזה? יש רעיון יפה ועמוק (שמקורו בתורת הקבלה) שאור הגנוז מתבטא דווקא בנרות החנוכה. נדמה לי שיש לכך הסבר כמעט רציונלי. כבר הגדשנו כאן שההישג של המכבים במלחמתם ביוונים היה לא רק דתי אלא גם מדיני. היהודים הצליחו גם לטהר את המקדש וגם להחזיר את העצמאות לארצם, ובכך הביאו אור גדול לעולם דרך עשיית הצדק והמוסר. כשאנו מדליקים את הנרות לזכר מעשי הגיבורים המכבים, חלק מהאור הזה מגיע אלינו.

אך זה היה בימי המכבים, מה קורה בימינו? האשכנזים אומרים בברכות קריאת שמע: "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר". יש קושיה על הנוסח הזה: איך אפשר לברך על האור העתידי שעדיין לא קיים? התשובה במקורות היא שמי שמברך כך – מברך על האור הגנוז מימי בראשית! אבל היכן אמור להתגלות האור הזה, לפי הברכה? בציון! אז בדומה למכבים, אנו הקמנו מדינה יהודית ומנסים להביא לעולם אור מציון.

ואיך הביטוי "מוציא חמה מנרתיקה" קשור להתגלות האור והמוסר? רוצים לקרוא על זה?