יהודים חיכו אלפי שנים שיבוא המשיח. אבל מה בעצם אמור להתרחש עם בואו? האם מדובר בשינוי חוקי הטבע, או שהעיקר הוא יציאת היהודים מהגלות? המחלוקת הזאת קיימת כבר בתלמוד. במסכת שבת (סג א) מובא בשמו של רבי יוחנן: "… כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח". כלומר, כל תיאורי הניסים של הנביאים – יקרו אז. חוקי הטבע לא יהיו כפי שהם בעולמנו הנוכחי. לעומתו, שמואל חולק עליו שם: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד". בניגוד לרבי יוחנן, שמואל טוען שהדבר היחידי שישתנה – זה שעם ישראל ייצא מהגלות ולא יהיה משועבד לגויים. אם כך, העצמאות המדינית שלנו היא הקריטריון לזמן המשיח.

לאורך שנים, לא הייתה הכרעה ברורה בין השיטות. הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת שמואל בהלכות מלכים יב: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג", ובהמשך מצטט את דברי שמואל שהבאנו. הרמב"ם מתאר את ימות המשיח כמהלך מדיני, בו עם ישראל זוכה לעצמאות ומתרחש קיבוץ גלויות, כחלק מהשינוי נבנה גם בית המקדש. אז איך להסביר את דברי הנביאים כגון "וגר זאב עם כבש"? לשיטתו, אלה משלים שמתארים את השלום בחברה האנושית, ולא שינוי של ממש בטבע.

היו רבנים שהלכו בדרכו של הרמב"ם, אך לא כולם הסכימו. כבר כתבנו כאן שהרמב"ן חלק על הפרשנות של "וגר זאב עם כבש" כמשל, והתעקש שאכן הובטח לנו שינוי בטבע הביולוגי. כמובן, גם מהלך ההיסטוריה השפיע על הדעות. תופעת משיחי השקר – שבתאי צבי במאה ה-17 ויעקב פרנק במאה ה-18 – גרמה לזעזוע עמוק. כתוצאה מכך, הזרמים המרכזיים נרתעו מניסיונות אקטיביים לדחיקת הקץ הריאלי-מדיני, והתפתחו כיוונים שהעדיפו גישה רוחנית-פנימית לגאולה. אפשר לראות זאת בתורת החסידות, שם יש דגש משמעותי על גאולת הנפש (כמובן, מבלי לבטל את האמונה בגאולת הכלל).

מי צדק? לפחות לפי מהלך ההיסטוריה הנוכחי, הגאולה הולכת בכיוון של שמואל ורמב"ם. זכינו להקים מדינה, חצי מעם ישראל נמצא בארצו, ואנו מנהלים מדינה ריבונית שיש לה עוצמה צבאית וכלכלית והשפעה בעולם. יתכן שהדבר טבעי למי שנולד וגדל בישראל הריבונית. אך חשוב להבין שאילו אבות אבותינו בגלות היו מדמיינים את מדינת ישראל העכשווית, הם היו מתפלאים ורואים בתסריט כזה גאולה של ממש. נכון, לא כל מה שהרמב"ם תיאר בהלכות מלכים – התקיים בפועל. אך הרמב"ם בעצמו כתב שם: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו". אין לנו מסורת מדויקת מה אמור לקרות עם בוא המשיח. אז כל אחד יכול לשער לעצמו האם השלב הרוחני-מיסטי עדיין לפנינו.

איך המאבק ההיסטורי בין רומא לירושלים מתקופת סוף הבית השני משתקף בסמל המדינה – מנורת המקדש עם ענפים של זית? אנו לא יודעים בדיוק איך נראתה מנורת שבעת הקנים שהייתה במקדש, גם אם יש מספר תיאורים במקורות. אך יש לנו מיצג חזותי אחד: בשער טיטוס שעומד ברומא עד היום. השער נבנה לכבוד ניצחון הרומאים על יהודה, ויש בו תבליט של חיילים רומיים נושאים את מנורה שנלקחה מהמקדש בתור שלל. ציור המנורה בשער טיטוס היווה מקור לעיצוב המנורה בסמל מדינת ישראל. יש בכך סגירת מעגל היסטורית: האימפריה הרומית שלחה את עם ישראל לגלות, אך היהודים הצליחו לחזור ולהקים מדינה עצמאית אחרי כמעט אלפיים שנה.

ומה עם ענפי הזית? הם ודאי לא היו בשער הרומי. מקורם בנבואת זכריה מימי הבית השני. בתחילת פרק ד' זכריה מתאר את החזון: "… רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ." זכריה רואה מנורה עם שבעה קנים וענפי זית מצדדיה.

זכריה שואל את המלאך לפשר החזון, והמלאך עונה שיש לשמוח על הקמת בית המקדש (השני) ע"י זרובבל בירושלים. זכריה שואל "מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶּה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ?" – מה משמעות הופעת ענפי הזית במראה? תשובת המלאך: "אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כׇּל הָאָרֶץ". רש"י מפרש את התשובה: "קרן כהונה ומלכות הנמשחים בשמן המשחה". בני יצהר הם ראשי השלטון – הכהן הגדול והמלך ("יצהר" כי שניהם שנמשחים בשמן). אז המנורה והזית בחזון הנבואי מרמזים לחזרת ההנהגה לעם ישראל. מכאן הקשר הברור לסמל מדינת ישראל הריבונית.

האם יש הסבר אמוני להקמת המדינה ע"י חילונים? כמובן, יש אי דיוק בטענה עצמה, כי חלוצים רבים היו יהודים מאמינים. אך נכון בכל זאת לומר שהתנועה הציונית הכילה רעיונות – וגם אנשים – מחוץ לעולם הדתי הקלאסי שמחויב למצוות.

הרב אורי שרקי מביא סיפור בשם הרב צבי יהודה קוק (שהיה אחד מרבותיו): "פעם אחת תלמיד חכם אמריקאי ביקר בביתו של הרב צבי יהודה קוק. במהלך הביקור האורח אמר: "יש אומרים שלא יכולה להיות גאולה על ידי חילונים". על כך השיב הרב צבי יהודה: "קושיות על ריבונו של עולם!". מה אומר לנו הרב קוק הבן? קודם כל, הקמת המדינה הוא הגאולה! ההחלטה באיזה מסלול הגאולה מתבצעת – היא בידי שמיים. לכן אסור להתכחש לגאולה ע"י חקירה למדנית של פערים בין המסורות לבין המציאות.

בדרך דומה הולך הספר "אם הבנים שמחה". הוא נכתב ע"י הרב טייכטל מרבני סלובקיה בזמן השואה, כשעיקר עניינו הוא הכאה על חטא אי קבלת הציונות בבתי המדרש במזרח אירופה. הקושיה שמטרידה את המחבר: הרי נאמר "מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". אז לכאורה, הזכות להקים את התנועה הציונית אמורה להיות ניתנה לצדיקים! למה לא ראינו זאת במציאות? הרב טייכטל מחפש רמז לאפשרות כזאת. בפרק שני, י"ב הוא מביא אגדה מהתלמוד הבבלי על ציפור בשם רחם (שנקראת גם שרקרק) שתבשר את הגאולה. אך רחם מוזכר בתורה כעוף טמא דווקא! המחבר מסתמך על מסורת חסידית (בשם "נועם אלימלך") שעופות טמאים זה כינוי ל"רשעי ישראל". אז יתכן שגם אנשים רשעים (מבחינת ההגדרה הדתית הצרה של קיום המצוות) יהיו מחוללי קיבוץ הגלויות וגאולת ישראל.

אך אחרי שהוא מוצא את הרמז במסורת, הרב טייכטל הולך בדרך דומה לזו של הרב קוק. הוא מצטט פסוק מאיוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא." ואז כותב: "אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו… ודי לחכימא ברמיזא". אין לנו סמכות להכתיב לבורא העולם את דרכיו. אז גם אנשים שאינם שומרי מצוות יכולים להיות שליחיו של האל לענייני הגאולה. "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".

עם קום המדינה נעשו ניסיונות לקבוע קריאה מיוחדת בתורה ליום העצמאות, אך עד היום נראה שהם לא התקבלו להלכה ע"י רוב הציבור. לעומת זאת, הרבנות הראשית קבעה הפטרה מיוחדת ליום העצמאות. קוראים מנביא ישעיה פרקים י' יא' מהפסוק שמתחיל במילים "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד". (נוב היא עיר כוהנים מקראית הקרובה לירושלים).

למעשה, מדובר בהפטרה חדשה-ישנה. יהודים בחו"ל מציינים את רוב החגים יומיים רצוף. גם שביעי של פסח חוגגים שם יומיים. לפי המסורת, "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד" היא ההפטרה בחו"ל של היום השמיני של פסח, כלומר היום השני של החג השני! אך בארץ ישראל היום השמיני ("מימונה") אינו חג פורמלי, ולכן ההפטרה לא נאמרת. אז המנהג המחודש למעשה לקח טקסט ששימש כהפטרה רק בחו"ל, והעביר אותו לארץ ישראל בהקשר של יום העצמאות. מדוע?

ישעיהו מדבר בפרקים אלה על הגאולה ."וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשׇּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'". אלה בין הפסוקים המפורשים ביותר בתנ"ך שמתארים את ביאת המשיח. לאורך הדורות, עניין הגאולה היה קשור לפסח בו מציינים את יציאת מצריים. אך בדור שלנו רק טבעי לחבר את עניין גאולה משעבוד הגויים ליום העצמאות של מדינת ישראל. למי שרוצה להעמיק, להלן הפירוש להפטרה הזו מהאתר "בני ציון".

ויש בה גם פסוק מפורסם של חזון השלום העולמי: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." מציאות או משל?

האם יתכן שמשפט מנוסח התפילה הקבוע משנה את משמעותו במהלך הדורות? אנו אומרים בתפילה בברכת העבודה: "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". הפירוש המקובל, כפי שמופיע באתר הספרייה הלאומית: אנחנו בעצמנו נראה את הגאולה בשוב ה' לציון כמו שנתנבא ישעיהו (נב, ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

אז היהודים התפללו דורות רבים על כך שהגאולה של שיבת ציון תקרה בזמנם. אבל אנו שזכינו לראות במו עינינו את הקמת המדינה היהודית ושיבת יהודים לארץ ישראל, על מה נבקש? כמובן, אפשר לומר שהגאולה אינה שלמה: יש מלחמות ופיגועים, בית מקדש לא הוקם. אך נראה שהגיוני לפרש אחרת: בימנו, "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ" היא בקשה שה' ייתן לנו כוח להכיר בכך ששיבת ציון אכן מתרחשת, ולא לעצום עיניים ולחפש מה לא טוב. אני מביא את דבריו של הרב אורי שרקי משיעורו על התפילה:

על כן אנו גם מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כי הקב"ה פועל נפלאות וישועות בכל יום ויום, ובמיוחד במהלך ההיסטוריה הישראלית, בין אם אנו רואים, אותם בין אם אנו לא רואים. אלא שאנחנו מתפללים שבשעה שהקב"ה שב לציון, שנהיה מאלה היודעים לראות את זה, ולא מאלה שלצערנו רבים הם, שאינם מצליחים לראות את יד ה' במהלך ההיסטוריה שלנו.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בזמן הגאולה? מוזמנים לקרוא כאן.

ויקיפדיה מתארת את הרב משה שמואל גלזנר (1856-1924) כאחד "מהרבנים הציוניים המעטים בהונגריה". נזכיר לכם את הסיפור המוזר של יהדות הונגריה בחצי השני של המאה ה-19, כשהשלטונות שם הכירו רשמית בשתי "דתות יהודיות": האורתודוקסית והנאולוגית (רפורמית). יצא כך ששתי הקהילות הללו שגשגו והסתדרו לא רע עם הגויים. אז הציונות של הרצל – שהצליחה לכבוש לבבות של יהודים רבים כל כך – כמעט ולא תפסה אחיזה בהונגריה של אז.

איך הגלגל מסתובב… עם תום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – שהייתה בצד המפסיד – פורקה. הונגריה הפכה למדינה קטנה יחסית שאדמותיה הרבות הועברו למדינות אחרות, בעיקר לרומניה. במצב החדש, היהודים באזור הרגישו הרבה פחות נוח, מה שהפנה רבים מהם (לא כולם!) לתמוך בתנועה הציונית. הרב גלזנר הפך לאחד המנהיגים הבולטים של הציונות באזור. אך במבט עכשווי, גדלותו באה לידי ביטוי בדברים שכתב שבמאמרו "ציונות באור האמונה" (1920). ברקע הכתיבה היה הוויכוח מול החרדים האנטי-ציונים וגם מול הרפורמים, אך מפליא עד כמה הרב בכישרונו וחזונו הצליח לנסח ולבסס באופן למדני תורה ציונית רלוונטית גם לדורנו. עיקרי הטיעונים: ¹.

• טעות יסודית לראות ביהדות דת , בדומה לדתות ושיטות אמוניות נפוצות בעולם. מהות היהדות במשפט: "הננו עם בעל שאיפות לאומיות, לארץ משלנו וללשון משלנו."
• קיום המצוות קשור קשר הדוק להיסטוריה של העם ולקיומנו בארץ. תורתנו היא חוקה מדינית לאומית, וקיום אמתית של מצוות התורה אפשרי רק בארץ.
• בזמן הגלות, אידאל תלמוד התורה הוא זה שהחזיק אותנו כאומה, אך כאשר עוברים אנו לחיי עצמאות בארצנו – גם למקצועות החול ועיסוקים כגון חקלאות ומלאכה יהיה ערך יהודי אמתי.
• בהתאם לכך גם סדר העדיפויות החינוכי ישתנה, והדגש יהיה על השפה, התנ"ך ומקצועות אחרים, כאשר מיעוט התלמידים יגיעו לעיסוק התלמודי ה"קלאסי". אין לחשוש מכך, כי תקופת הגלות מסתיימת והעם חוזר למצב הבריא והטבעי של חיי עצמאות.
• גם אם אין כעת הבנה איך יתנהלו כל ענייני המדינה לפי התורה, אבסורדי לחשוב שהתורה לא תאפשר לנו לקיים מדינה. יקומו לנו מנהיגים גדולים שתפקידם יהיה למצוא פתרונות.
• התורה מלמדת אותנו – גם כיחידים וגם ככלל – לא לצמצם את החיים ולא לוותר על מה שאפשר להשיג. לכן אסור לנו לוותר על הזכויות שלנו לעצמאות, רק מתוך חשש שמא נהיה פחות אדוקים בדתנו. מה גם שההישגים הגדולים של הציונות ודאי מאת ה' הם.
• עם ישראל קודם לתורה. אחדות האומה היא עקרון יסודי, ולכן דרך ההתבדלות של המיעוט החרדי הייתה מוצדקת רק כששימשה תריס בפני התבוללות. להמשיך אותה זו טעות קשה, וגם לא תצליח מעשית להשפיע.
• העם הוא הריבון ורשאי להעמיד את המנהיגות כראות עיניו. תפקיד הרבנים הוא להדריך את העם ואת ההנהגה ללכת בדרכה המוסרית של התורה.

נאה דורש ונאה מקיים? בשנת 1923 הרב גלזנר עולה לארץ ומתיישב בירושלים. הוא נפטר כשנתיים לאחר עלייתו. מסכימים שדבריו אקטואליים גם היום, יותר מ 100 שנים מאז נכתבו? כתבו לנו.

1. _{הסיכום נכתב לפי תרגום המאמר (שנכתב במקור בגרמנית בכתב עברי) ע"י נפתלי בן מנחם המופיע בספרו של ד"ר יואב שורק "מפרשבורג לירושלים".} ↩︎

רוב ימי הצום בלוח השנה היהודי נקבעו לזכר החורבן וצרות הגלות. האם עלינו להמשיך ולקיים את מנהגי הצום ללא שינוי? מבחינה היסטורית, שאלה זאת עלתה למעשה ממקומות רבים עם קום המדינה, והיא אקטואלית עד היום. אבל מבחינת המסורת, האם יש לנו בכלל פתח לשנות את מנהגי הדורות? לפחות לגבי הצומות הקלים (י"ז בתמוז, צום גדליה, עשרה בטבת) – שהתשובה היא חיובית!

בתלמוד (ראש השנה, יח ב) נאמר : "בזמן שיש שלום יהיו [ימי הצום] לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות – צום, אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענים רצו אין מתענים". כלומר, במצב של "שלום" אין צורך בצום בכלל, כשיש גזרות (גלות) – צמים, במצב הביניים – הדבר נתון לבחירה. הגיוני לטעון שבמדינת ישראל מתקיים לפחות מצב הביניים המדובר. ובקשר לטענות שאין ממש בעצמאות שלנו בגלל מלחמות, תלות במעצמות זרות או פגמים בהנהגת העם, כבר הסברנו שאין הדבר כך, מה גם בתקופות של שאול ודוד המלך היו מלחמות וצרות רבות.

אז לכאורה, לפי התלמוד, לפחות חלק מהצומות הם רשות ולא חובה מוחלטת. הרב מלמד ב"פניני הלכה" מתייחס לנושא: "למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בשלושת הצומות הקלים, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם". אך יש קושיה על דבריו: גלוי וידוע שבפועל לרוב העם לא צם בימים אלה, וזאת בשינוי גדול בהשוואה ליום כיפור.

האם המשך השמירה על מנהגי הצום הוא רק ביטוי לשמרנות וחשיבה גלותית? אפשר ללכת גם בכיוון מחשבתי שונה. הרי ידועה אמרת חז"ל שבית המקדש השני חרב בגלל… שנאת חינם. לכן גם אם אין סיבה להתאבל עמוקות על הגלות בזמן אנו נטועים בציון, יש מקום להפנות את האנרגיה לתיקון החברה שלנו כלקח היסטורי מהאסון שפקד אותנו בחורבן. אך החשיבה הזאת מחייבת שינוי תפיסתי: המעבר מהאבל הכבד על מה שהיה, לשאיפה מעשית לתיקון עוולות ההווה. מסכימים? כתבו לנו.

כנראה שלא. בתנ"ך לא מוזכר שלדוד היה מגן בציוד המלחמה שלו כלל. לגוליית יריבו דווקא היה מגן, ואפילו היה לו משרת שסחב את המגן עבורו: "…וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו" (שמואל א יז ז) – צִּנָּה היא מגן. לא שזה עזר במיוחד לגוליית בקרב מול דוד.

דוד עצמו משתמש במילה "מגן" במשמעות של השגחת האל עליו: "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי." (תהילים יח לו). הביטוי "מגן דוד" מוזכר כבר בתלמוד בקשר לנוסח ברכות ההפטרה, וכך נוהגים לברך גם בימנו: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן דָּוִד". אך אין הכוונה כאן לציוד לחימה, אלא לאזכור של השגחת האל והבטחתו להעמיד משיח מבית דוד. אך איך הגיע אלינו הסמל הנוכחי של "מגן דוד"?

סביר שהצורה של מגן דוד איננה המצאה יהודית כלל, אימצנו אותו מתרבויות אחרות. במאה ה-14 יהודי פראג קיבלו אפשרות מהשליט לעצב דגל, והם בחרו לשים עליו את הצורה של מגן דוד. אנו לא יודעים מדוע. מכאן הוא התפשט לקהילות יהודיות אחרות, והפך לחביב על היהודים. מכאן הוא אומץ כסמל ע"י התנועה הציונית, ועבר לדגל ישראל.

"כן, כן, מי חלם אז בכיתה כשלמדנו לדקלם 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים' שיום יגיע ואהיה אחד מהם" – כך שרה להקת פיקוד מרכז את השיר "שומר החומות" (המילים של דן אלמגור). אז איזה פסוק הם למדו לדקלם? ישעיהו סב ו: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם".

כוונת המשורר היא שהוא "עומד על החומה" של ירושלים בתור חייל במשמרת, ונזכר בפסוק מהנביא שלמד בילדותו על שומרי החומות. האם גם הנביא התכוון לכך? הפרק מדבר, מתוך הגלות, על ההבטחה האלוהית לגאול את ציון ולהושיב את העם לארצו. לפיכך, ה' מצווה לשים על חומות ירושלים שומרים (מלאכים, לפי רש"י) שיזכירו את ההבטחה של חזרת העם לציון. אז כנראה שבמקור הכוונה לא הייתה לשמירה הצבאית, אך בימינו זכינו למימוש הנבואה כפשט המילים "הפקדתי שומרים".

בתש"ח זכינו להקים מדינה יהודית עצמאית, דבר שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליו. לכאורה, מסקנה פשוטה היא שעלינו להודות לבורא העולם על כך שאנו חיים בתקופת הריבונות, ולא בגלות חלילה. אך אפשר לשמוע מגוון "טענות הכחשה" שבעצם מכוונות לכך שהעצמאות שלנו איננה "אמתית". ראשית, יש מזכירים שאנו חיים בעולם של מלחמות וטרור. שנית, יש טענה שאיננו עצמאיים באמת כי יש לנו תלות מדינית, ביטחונית וכלכלית במדינות אחרות. לבסוף, יש טענה שלא מדובר במדינה יהודית עצמאית כי מנהיגי האומה לא פועלים ברוח היהדות. האמת היא שכל הטענות האלה לא עומדות במבחן הגדרת הריבונות, ואף לא הגיוניות בהשוואה ההיסטורית.

אכן אנו חיים במציאות בה אנו עדיין נאלצים להילחם במדינות השכנות וארגוני הטרור. רק בואו ניזכר שכל התנ"ך מלא במלחמות. לפי המסורת, דוד המלך נלחם בח"י (18) מלחמות. ולצערנו, המוכנות למלחמה, ואף הצורך להילחם בפועל הם נחלתן של מדינות גדולות וחזקות. יכול להיות שליהודים הייתה ציפייה שהריבונות תבוא בתהליך נסי בו ייעשה שלום עולמי, אך זה לא מה שקרה בפועל. מה לעשות.

גם התלות במדינות אחרות איננה מבטלת את הריבונות. כמובן, אנו מעוניינים לקבל החלטות שקשורות לגורלנו ללא לחצים מבחוץ, אך קיום לחץ הבינלאומי אינו אומר שאין לנו עצמאות. גם בהיבט הכלכלי, אין לנו הכרח לנהל "משק סגור" על מנת להיחשב מדינה עצמאית. אמנם בתקופת שלמה המלך שרר שלום, אך הוא נזקק להסכמים עם מדינות שכנות על מנת להביא את עצי הארזים מלבנון לבניית בית המקדש.

לכולנו יש ביקורת כזו או אחרת על הנהגת המדינה בהווה ובעבר. אך גם אם מתקבלות החלטות לא ראויות לדעת מישהו, וזאת בגלל שחיתות, בורות, לחצים מבחוץ או ניתוק מהמסורת – יש להכיר בכך שזו דרך הפעולה של מדינה ריבונית. מה לעשות, אלה הגברים והנשים ששמנו ליד ההגה. אנו ודאי צריכים לשאוף שיהיו ערכיים יותר, אך אלה תהליכים של מדינה עצמאית דמוקרטית שעלינו לקדם (מה גם שהתנ"ך משתף אותנו שהיו בעיות מוסריות קשות אצל שופטים, מלכים וכוהנים של פעם). אז אפשר לחגוג את היום העצמאות בשמחה.