בקיצור: בארץ ישראל מציינים את שמיני עצרת ואת שמחת תורה באותו היום (היום השמיני אחרי חג הסוכות). בחו"ל נוהגים שני ימי חג, אז הראשון הוא שמיני עצרת, והשני שמחת תורה.

בתורה כתוב (במדבר כט לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." מכאן שם החג "שמיני עצרת", שהוא מצווה מן התורה. "שמחת תורה" קשורה לציון סיום ותחילת המחזור השנתי של קריאת התורה, שהוא מנהג מאוחר יותר (מנהג ארץ ישראל המקורי היה לקרוא את כל התורה בשלוש שנים, והחלוקה השנתית היא מנהג בבלי שהיום התקבל על כולם). אך בחו"ל נהגו "יום טוב שני של גלויות" וחגגו את רוב המועדים יומיים. ולכן נקבע הפיצול: היום הראשון של החג בגלות נקרא "שמיני עצרת", והשני "שמחת תורה". בארץ ישראל יש יום חג אחד, וכך יש לו שני שמות, ורבים מכנים אותו "שמחת תורה" כי השם הזה יותר קליט.

כמובן, הימים האלה אינם ימי חג הסוכות שהם שבעה ימים בלבד: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת." (ויקרא כג מב). לכן בשמיני עצרת / שמחת תורה לא יושבים בסוכה. היום האחרון (השביעי) של חול המועד סוכות נקרא "הושענא רבה".

"

בימי חג הסוכות נהוג להכניס תוספת לברכת המזון: "הַרָחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת.". אז למה הסוכה נופלת? המקור לביטוי הוא אצל עמוס הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם." (עמוס ט, יא). רש"י מפרש: "אחרי בא עליהם כל אלה, יבא יום ההוא המוכן לגאולה ובו אקים סוכת דוד הנופלת, [לפי תרגום יונתן] מלכות בית דוד". עמוס מנבא שלאחר הצרות שיהיו, ה' יחזיר את מלכות בית דוד מנפילתה.

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק לה) לוקח את הפירוש לכיוון שונה במקצת: נצחיות עם ישראל. הוא מסביר: "הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש… הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". לכאורה, הבית הרבה יותר חזק מסוכה. אך בניגוד לבית שנהרס ולא קם עוד, טבע הסוכה הוא שמקימים אותה מחדש כל פעם גם אחרי הנפילה, וזה מסמל את נצחיות מלכות בית דוד.

וכך גם עם ישראל כולו, שחווה נפילות רבות אך מטבעו מצליח לקום ולצמוח מחדש. בלשון מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הסוכה שנופלת היא זו שממשיכה להתקיים.