"אֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ" – מילות השיר נכתבו ע"י… רבי נחמן מברסלב. על מנת להבין את פשר המילים, נתחיל במאמר מהתורה: (דברים לא יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." הפסוק מתחבר לדרשה המפורסמת בתלמוד (חולין קלט ב) : "אסתר מן התורה מנין?" – כלומר, איפה בתורה נרמז הסיפור של מגילת אסתר? הפסוק שלנו רומז שבעתיד ה' ינהג מנהג "הסתר פנים", וזו בדיוק המציאות של מגילת אסתר שמתרחשת בחשכת הגלות, כשבאופן גלוי המלך אחשוורוש מנהל את העולם, ונוכחות ה' לא נראית לעין.

עמוק בתוך הגלות, וקצת לפני רבי נחמן: סבו, מייסד החסידות הבעל שם טוב, מסביר (וילך ד') שעצם ההסתרה איננה בהכרח דבר רע: אם אדם יודע שה' "מסתתר", "אז הוא נכנע מלפני השם יתברך ומבקש מלפניו"– גם אם אין נוכחות ישירה של ה', מתוך מודעות לקיומו של "משחק המחבואים" הזה יכול אדם לעשות תשובה. הבעיה היא עם ההסתרה הכפולה (הַסְתֵּר אַסְתִּיר) – "פירוש, ההסתרה עצמה אני אסתר, ולא יוודע שהוא הסתרה". הקושי בעולמנו הוא שאדם אפילו לא מודע לכך שה' "מסתתר "מתחבא", ולכן לא מוצא דרך אליו.

ואז בא רבי נחמן… בליקוטי מוהר"ן (תורה נו, ג) הוא חוזר על הרעיון של סבא שלו שההסתרה של ההסתרה מונעת מאדם למצוא את הדרך אל ה', אך ממשיך :"אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת, וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּווַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, כִּי בְּוַודַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך". בגישה הכוללנית של רבי נחמן, לא תיתכן המחשבה שיש מקום בו ה' אינו נמצא כלל, אלא "יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת הַתּוֹרָה אַך שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת." ה' נוכח בכל מקום, ולו בהעלם ובצמצום. על כך השיר.

ראוי להתחיל בכך שתנועת החסידות (שקמה במזרח אירופה במאה ה 18) לא המציאה מאפס את הסיפור היהודי. אגדות וסיפורי חז"ל מופיעים לא רק בספרות המדרשים: חלק גדול מנפח התלמוד הנו "אגדה". בתלמוד גם מסופר על רבי מאיר (מחכמי המשנה המרכזיים) שידע "שלוש מאות משלי שועלים". מכאן אפשר להבין שזכינו לקבל לידנו רק חלק קטן מאגדות חז"ל. אמנם דברי האגדה של חז"ל נלמדו וזכו לפירושים, אך באופן כללי עם השנים הדגש בלימוד התלמוד עבר לסוגיות בהלכה, ודברי האגדה לא היו במרכז העיסוק הרבני.

ואז באה תנועת החסידות וחידשה את הז'אנר של הסיפור היהודי-תורני. חשוב להבין את הרקע: במזרח אירופה של אז היה פער גדול לבין האליטה של תלמידי חכמים, לבין היהודים הפשוטים. החסידות חיפשה את הדרך ל"יהודי הפשוט", שלא ניתן היה להגיע אליו באמצעות דרשות למדניות. הרבה יותר קל היה להגיע אליו… באמצעות סיפור. ועצם זה שמדובר בסיפור ומשל, עוד לא אומר שאין כאן עומק. רוצים לקרוא על הסיפור החסידי על ה"הינדיק" (תרנוגל הודו)?

רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ס ט) מסביר שהמעשיות… מעירים את האנשים משנתם ומכוונים אותם לדרכה של תורה: "כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם", ואז כשאדם קצת מעורר, "צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו וּלְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת" – שהם הכלי באמצעותו הצדיק יכול להביא יהודי פשוט לידי יראת שמיים. מעניין להתבונן בעולם הסיפורים של רבי נחמן: לכאורה, אין בהם שום תוכן יהודי. הסיפורים הם בסגנון אגדות עם של אירופה, שמדברים על מלכים, נסיכות, חיות קסומות, אנשים קשי יום. ודווקא דרך עולם האגדות "של הגויים" רבי נחמן מצליח להעביר מסר יהודי עמוק. מוזמנים לקרוא את הסיפורים.

אמנם חובה על יהודי לבוא ליום כיפור לאחר שעשה תשובה, והרי לכך נועדו חודש אלול (המכונה "חודש הסליחות") ועשרת ימי תשובה ("בין כֶּסֶה לעשור). אך בתודעה היהודית יושב חזק הרעיון שעצם המעמד של יום כיפור הוא זה שמביא מחילה וכפרה מהיושב במרומים. איך זה עובד? על כל מנסה לענות סיפור חסידי שמובא בשמו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורם של ישראל".

מסופר באבא ובן. הבן רוצה לאכול תפוח טעים שנמצא אצל אבא, אך אבא לא מוכן לתת את התפוח לבנו. מה עושה הבן הפיקח? הוא מברך את הברכה "בורא פרי העץ"! אבא לא יכול להרשות שתהיה ברכה לבטלה, והוא נאלץ לתת לבנו את התפוח לאכול.

כך עם ישראל ביום כיפור שמברך בבתי הכנסת בתפילה: "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה". ה' לא מוכן שהברכה הזאת תהיה לבטלה, והוא נאלץ… לסלוח לעמו. אז אולי בהשאלה ניתן לומר שתפילת יום כיפור נכתבה ע"י סנגור מוצלח: בזכותה עם ישראל מקבל מחילה שאולי לא היה זכאי לה, אילו מידת הדין הייתה מיושמת עד סופה.

מקור הביטוי "ארץ אוכלת יושביה" הוא בפרשת המרגלים בתורה. משה שולח את המרגלים לתור את ארץ ישראל. המרגלים חוזרים ומספרים שאמנם אכן היא ארץ "זבת חלב ודבש" אך יושבים שם עמים חזקים ולא ניתן לכובשה. במדבר יג פסוק לב: "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". ברור מההקשר שמשמעות הביטוי היא שלילית.

צריך את כוח הפרשנות של רבי נחמן מברסלב על מנת להפוך את הביטוי לחיובי, וזה אכן קורה בתורה קכט בליקוטי מהר"ן. רבי נחמן מסביר תחילה כי הטבע של המזון הנאכל הוא להתחבר עם מי שאוכל אותו. ואז הרבי דורש את המילה "ארץ" בתור "אמונה", על בסיס הפסוק (תהילים לז ג): "בְּטַח בה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה." "ארץ אוכלת יושביה" מקבל בדרשה הזאת משמעות אחרת: אדם הופך מעין "מזון" עבור הארץ, הארץ "מעכלת" את האדם ונותנת לו כוח אמונה גדול. "כִּי הִיא 'אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', שֶׁהַיּוֹשֵׁב שָׁם נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ וְעַל כֵּן אֲפִילּוּ 'הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם." לארץ ישראל יש כוח לחזק את האמונה.

אך האם הדבר באמת מובטח? לא בדיוק. בהמשך אומר רבי נחמן כך: "אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָעִקָּר תָּלוּי בְּרָצוֹן". לארץ יש יכולת השפעה לטובה, אך אם אדם בה בגישה שמתנגדת לקבל את הקדושה, זה לא עובד אוטומטית. "אַךְ אִם אֵין רְצוֹנוֹ כְּלָל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם, לא יוֹעִיל לוֹ שׁוּם הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים וְהוּא בְּחִינַת מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ נִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן". לאדם יש חופש בחירה לגבי דרכו, והישיבה בארץ לא יכולה לבטל זאת.

בספר איוב (לא ב) מופיע: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". כך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "'מה החלק' שנתן לי בעבור זה 'אלוה ממעל', הזה שכרי, ומה 'הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים' במות בני וכריתת בני ביתי". איוב טוען שהוא צדיק ונהג כל חייו ביושר, ולכן הייסורים שבאים בחלקו אינם מוצדקים.

עם התפשטות תפיסות הקבלה והחסידות, הביטוי הפך תיאור הקשר בין נשמת האדם לבוראו. וכך כותב הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) ב"ספר התניא" (חלק א ב): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". אבל איך להבין זאת? קשה לקבל את הגישה שנשמה היא "חלק" של הבורא במובן של "חתיכה" ממנו, הרי אחדות האל מחייבת שהוא לא יתחלק לחלקים.

הרב אורי שרקי מסביר שיש לפרש "חלק" מתוך הסתכלות על התקבולת בפסוק: "חלק" – "נחלה". הנשמה היא ה"נחלה" של הבורא בעולמנו, מתוך כל מה שנמצא בעולם – הנשמה היא החלק השייך והקשור ביותר לבורא. מוזמנים להאזין להסבר של הרב שרקי, זה מרתק (הוא מתייחס גם ל"ספר התניא" ולעוד מקורות).

ניתן לומר שהמסורת היהודית אומרת לא רק שיש לעולם בורא, אלא שהבורא נוכח בעולם גם לאחר מעשה הבריאה. הנבואה היא העדות לכך שהבורא מעורב במתרחש בעולם שלנו. אך העיקרון של הנוכחות המתמדת של האל בעולמנו מודגש במיוחד בתורת החסידות. נביא כאן פירוש יפה שמיוחס למייסד החסידות הבעל שם טוב.

הבעל שם טוב מפרש את הפסוק (תהילים קיט יט): "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם." בפשטות, הפסוק אומר שהתורה היא נצחית. אך בעל שם טוב הולך בכיוון אחר. הוא משווה את מעשה בריאת העולם לאומן שעושה כלי. אמנם הכלי הוא יצירת האומן, אך לאחר גמר המלאכה הכלי כבר מתקיים בזכות עצמו, ללא צורך בנוכחות בעל המלאכה. אך לא כך העולם, שלא רק נברא אלא לא יכול להתקיים אפילו רגע אילו הבורא היה חלילה מסתלק.

נחזור לפרש את הפסוק. אותיות התורה של מאמרות ה' במעשה בראשית – שהן "דבר ה'" – נמצאות ברקיע השמיים מאז הבריאה, והן [לפי בעל שם טוב] מחזיקות את העולם עד היום הזה: "באותיות הללו הם חיותן וקיומן של השמים ושמי השמים".

בחסידות נהוג להדגיש שה' נמצא בכל מקום ומשגיח על כל המתרחש. יש סיפור חסידי על בעל שם טוב בו הוא מוכיח שאפילו עלה לא נופל מעץ ללא השגחת הבורא. האם יש במסורת גישות אחרות? בהחלט. ניתן לקרוא כאן.

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!

האם כדאי תמיד לדעת ולהבין יותר? ספר קהלת אומר לנו שיש לכך מחיר: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב." (קהלת א, יח). חוכמה ודעת באות גם במחיר של סבל: הרי החשיפה שלנו לאמת היא גם החשיפה לחוסר השלמות ולסבל שבעולמנו.

אבל הרבי מנחם מנדל מקוצק, אחד מגדולי החסידות, מפרש את הפסוק הנ"ל בדרך יחודית: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת". זו נאמנות קיצונית לדעת האמת, גם במחיר של כאב וסבל.

יש סיפור חסידי שמיוחס לרבי נחמן מברסלב על "הינדיק" (תרנגול הודו ביידיש). בקצרה: היה בן מלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק, אז הוא ישב כל הזמן ערום מתחת לשולחן ואכל פירורים. בא אליו רופא, התיישב גם כן ערום מתחת לשולחן והציג את עצמו בתור הינדיק. אז לבש הרופא בגד, ואמר: "אתה יודע, הינדיק יכול ללבוש בגדים!". בן המלך התלבש. אז הרופא התיישב על כיסא ואמר: "הינדיק יכול גם לשבת בכיסא ולאכול מצלחת". כן עשה גם בן המלך. המשל מספר שבן המלך נתרפא בשיטה הזאת.

יש הרבה פירושים למשל, אבל אני רואה אותו קודם כל כתיאור תפקיד ה"צדיק" בחסידות. הצדיק הוא אדם גדול מבחינה רוחנית, אך על מנת להגיע ליעודו, הוא נדרש "לרדת" לרמה של היהודים הפשוטים, להיות איתם ביחד בחיי היומיום, ומשם להעלות אותם – בדיוק כפי שעשה הרופא עם בן המלך החולה.

וזאת הגרסה של חנן בן ארי לסיפור:

המשנה במסכת אבות (ג ד): "רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ ". לכאורה, המשמעות ברורה. "המתחייב בנפשו" זה דבר רע, והמשנה מציינת מעשים פסולים שגורמים לכך. אבל אצל רבי נחמן מברסלב, בתורה נב, הכל מתהפך.

ראשית, רבי נחמן מפרש את הביטוי "מתחייב בנפשו" במובן שקיומו הופך להיות הכרחי ולא מקרי, בדומה ל"מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת" בפילוסופיה.

ואז כל המעשים הופכים לחיוביים, ברוח גישתו של רבי נחמן בשבח ההתבודדות. תראו איך הוא כותב:

• הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו.
• והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה…
• ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל