בפני כל ישראלי שרוצה לעיין בתלמוד, ניצב מכשול של שפה. בניגוד למשנה שכתובה בעברית, שני התלמודים – הבבלי והירושלמי – כתובים בארמית. קשה להבין את הטקסט. הפתרון הוא להשתמש ב"תלמוד שטיינזלץ": הפירוש שנכתב בעברית מודרנית ע"י תלמיד חכם גדול, הרב עדין שטיינזלץ (נפטר בשנת 2020). במהלך חייו הרב הוציא פירוש עברי לכל המסכתות של התלמוד הבבלי, וחלק מהירושלמי.

כמובן, צריך לקחת בחשבון שכל תרגום הוא גם קצת פירוש. אך כאן מדובר בכתיבה ע"י רב גדול שהכיר היטב את המקור והשקיע רבות במפעל ההוצאה לאור של המהדורה המתורגמת. לכן אין ספק שלומד מתחיל שרוצה להבין את הסוגיות בתלמוד – יתקדם בהבנה באופן משמעותי.

ניתן כמובן לרכוש את הספרים של תלמוד שטיינזלץ (הוצאת "קורן"), אך הטקסט זמין גם ברשת. ב"פורטל הדף היומי" ניתן לראות דפים שלמים עם הפירוש בעברית. באתר "ספריא" ניתן להקליק על המשפט בטקסט התלמוד, ולקרוא את הפירוש העברי המתאים של שטייזלץ. לפניכם דוגמא קטנה ממסכת ברכות: המשפט המסומן מימין זוכה לפירוש וגם לתרגום בצד שמאל.

מעשה מרכבה בתחילת נבואת יחזקאל זוכה לפירושים רבים בקבלה (תורת הסוד היהודית). במשנה (חגיגה ב א) נקבע שאסור ללמד את מעשה המרכבה (לפי תורת הסוד) לא רק בציבור, אלא אפילו לתלמיד בודד אלא אם הוא "חכם ומבין מדעתו". אבל האם ניתן לייחס גם משמעות של פשט לפרקי המרכבה? בכיוון הזה הולך הרב יובל שרלו בשיעוריו על ספר יחזקאל. אנסה לתמצת כאן את גישתו.

נתחיל מהמציאות ההיסטורית. יחזקאל מתנבא בבבל, שם כבר נמצאים יהודים רבים שגלו בגלות יהויכין. לעומתם, ביהודה עדיין נמצאים יהודים, ובית המקדש (הראשון) עדיין נמצא במקומו. כפי שכתבנו כאן, ליהודים רבים הייתה תפיסה שבית המקדש הוא נצחי ומגן עליהם, ולכן חורבן ירושלים והשלמת הגלות לא יתכנו מבחינה "תיאולוגית" (אמונית). יחזקאל אומר לעם: הגלות הולכת לקרות!

ניתן לראות בפסוקי המרכבה את תיאור ה"שכינה", כלומר של הנוכחות האלוהית בעולם. בפרק א' של יחזקאל המרכבה "חונה במקום". בפרקים הבאים יחזקאל עושה "סיור וירטואלי" נבואי במקדש בירושלים (הרי הוא נמצא בבבל) ורואה שם תועבות בכל מקום. זה לא יכול להימשך! ואז בפרק י' התיאור משתנה: המרכבה כבר לא נחה, היא עוזבת! למשל, יחזקאל י יט: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה." לכן לפי הפשט, יחזקאל רואה בנבואתו איך השכינה נוטשת את הארץ (ואז המקדש הופך לאוסף של עצים ואבנים), ואת גלות עם ישראל הבלתי נמנעת.

מוזמנים לצפות בשיעור:

השורות האלה נכתבות בשנת 5,784 "לבריאת העולם" היא שנת תשפ"ד (מי שחישב את הגימטריה ולא יצא לא בדיוק, שיוסיף 5,000). ממתי הספירה הזאת הופיעה, ומה המשמעות שלה? חשוב לזכור שלא תמיד יהודים ספרו "לבריאת העולם". בזמן התנ"ך, המשנה והתלמוד לא משתמשים בשיטה הזאת. בתנ"ך הספירה המקובלת היא לפי שנים מהמלכתו של מלך מסוים. עם הזמן התפשט בעמנו מניין שנים רציף שנקרא "מניין השטרות": תחילתו היא מהקמת הממלכה הסלאוקית (יוונית) לאחר מותו של אלכסנדר הגדול.

הספירה המעשית "לבריאת העולם" החלה כנראה בתקופת הגאונים. ב"ספר הכוזרי" שנכתב ע"י רבי יהודה הלוי במאה ה 12, החכם היהודי ("החבר") כבר מציג את הספירה לבריאת העולם למלך כוזר כמקובלת על כל עם ישראל. אבל האמת ההיסטורית היא קצת שונה: היהודים עברו למניין החדש בהדרגה, ובמקומות רבים המשיכו להשתמש במסמכים הרשמיים ב"מניין השטרות" במשך מאות שנים. יהודי תימן השתמשו ב"מניין השטרות" עד עלייתם ארצה. עבור מי שרוצה להבין את המקורות ואת השיטה בה חושב מניין "לבריאת העולם", מציע לקרוא מאמר זה (מאתר מכון שלמה אומן).

מכל הניסיונות למצוא התאמה בין גיל העולם לפי המסורת לבין הממצאים המדעיים, אני מתחבר לשיטתו של הרב אורי שרקי. (וכפי שנראה, לפי דרכו אין סתירה כלל). בגדול, הטענה היא שהספירה של אלפי שנים מתייחסת לגיל ההיסטוריה האנושית המוסרית, ולא לגיל הפיזיקלי של העולם (שבו התורה אינה עוסקת באופן ישיר). אם ננסה לסמן את "חלון הזמן" בהיסטוריה שהתרבות שלנו (מדע, אמנות, ספרות, מוסר, דת) מחוברת אליו, אנו מגיעים לתקופה של אלפי שנים. מה שהיה קודם אמנם מסקרן מבחינה מדעית, אך לקיום התרבותי שלנו חשוב רק המרווח שמכונה במסורת "לבריאת העולם". אין שום חובה לחשוב שזה גם גיל החומר ביקום. הנה קטע משיעורו של הרב שרקי (אגב, על ספר הכוזרי שהזכרנו) בו הוא מסביר את שיטתו לעומק. תהינו.

אפשר היה לחשוב שאסתר היא הגיבורה הראשית כי על שמה נקראה המגילה. אך שלחז"ל הייתה דעה אחרת בנושא. נתחיל ממנהג קריאת המגילה. בימינו נהוג לקרוא את המגילה בשלמותה, וכי אפשר אחרת? אך במשנה (מגילה ב ג) מובאת מחלוקת בנושא: "וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." איך להבין את שלושת הדעות?

רבי יוחנן מסביר בתלמוד (מגילה יט א) שמקור המחלוקת הוא בדיוק בשאלה שהתחלנו ממנה: מי הדמות המרכזית במגילה? רבי מאיר סובר שאחשוורוש הוא במרכז, ולכן חייבים לקרוא את המגילה מההתחלה (כי הוא מוזכר במשפט הראשון). רבי יהודה לעומתו רואה במגילה את הסיפור של מרדכי היהודי, ולכן לשיטתו אפשר להתחיל מהמקום בו מרדכי מופיע בפרק ב' ("אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"). רבי יוסי מתמקד במעשה של המן הרשע, ולכן לדעתו אפשר להתחיל מפרק ג' שם מוזכר לראשונה המן: "אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י…".

אבל ההלכה היא כמובן כשיטת רבי מאיר: קוראים את המגילה מתחילתה, כלומר אחשוורוש המלך במרכז! וכך מתחילה המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.". הזמן של הסיפור הוא הזמן שלו. ואגב, גם לקראת סיום המגילה מוזכרת גדולתו של אחשוורוש המלך. האירועים מתרחשים עמוק בגלות, שם (לפחות בצד הגלוי) אחשוורוש הוא השולט והקובע. הוא זה שמאשר להמן את ה"פתרון הסופי". אך האם היו לו גם מידות טובות שעזרו ליהודים להינצל בסופו של דבר? על כך כתבנו כאן.

מקובל לחשוב שמרדכי ואסתר הצליחו בגבורתם לגרום לביטול גזירת המן הרשע בדבר השמדת היהודים. אך יש במסורת דעה (שמבוססת על טקסט המגילה) שלמעשה גזירת המן לא בוטלה ובעינה עומדת! וכך כותב הרב חיים פלאג'י בספרו "מועד לכל חי" (סימן לא, צד), שם הוא דן במנהגי פורים: "עוד נראה לתת טעם על הרבות צדקה בפורים יותר מכל המועדות, יען גזרת המן לא נתבטלה כי אם לפי שעה, וביום פקדו משם והלאה רבו הגזירות והשמדות וההריגות והגרושין במלכות יוון". אמנם יהודי פרס ניצלו "לפי שעה" כמתואר במגילה, אך גזירת ההשמדה עצמה המשיכה להתקיים ולהכות ביהודים.

אך מה המגילה מספרת על כך? לכאורה, ביטול הגזירה לא היה אפשרי "מסיבות ביורוקרטיות". זאת התשובה הרשמית של אחשוורוש המלך למרדכי ואסתר: (אסתר ח ח): "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב." אין בממלכה הפרסית הליך של ביטול של כתב מלך חתום כדין. תהיה הסיבה אשר תהיה: אין דרך חזרה.

אז מה כן אפשר לעשות? אז זה מה שנכתב בכתב המלך החדש (אסתר ח יא): "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז." – אם אי אפשר לבטל את האנטישמיות, לפחות היהודים יכולים וצריכים להגן על עצמם נגד אויביהם. אצל מרדכי ואסתר זה הצליח.

מגילת אסתר הקצרצרה לא מפרטת הרבה דברים. כתבנו כאן שאין בה הסבר למה מרדכי סירב להשתחוות להמן. אך יש נושא שהשתיקה בו רועמת במיוחד: מעשה המגילה מתאר את יהודי פרס, ולא מזכיר בכלל את ארץ ישראל! ומה היה בארץ בזמנם של אחשוורוש, המן ומרדכי? לפי רוב הפרשנים, סיפור המגילה מתרחש אחרי הכרזת כורש (מלך פרס) שנתנה ליהודים רשות לעלות לארץ ולבנות את בית המקדש. אחת מהראיות לכך היא אזכורו של אחשוורוש בספר עזרא. אך סיפור המגילה מתעלם בעקשנות מהשיבה לציון.

חז"ל בתלמוד שואלים: במה אשמים היהודים שנגזרה עליהם גזירת ההשמדה של המן? אחד מההסברים הוא (מגילה יב א): "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" [אחשוורוש] – מדובר בסעודה של המלך שמוזכרת בתחילת המגילה. באמת לא ברור למה החטא הזה נחשב חמור כל כך. אך אפשר לפרש כך: "נהנו מסעודתו" – הכוונה שנשארו בשושן ולא עלו ארצה, למרות שהייתה להם רשות! ואכן ככל הידוע לנו ממגוון מקורות, רוב היהודים נשארו בגלות פרס, ורק המיעוט עלה ארצה.

לכאורה, סוף המגילה הוא שמח מאוד מבחינת היהודים ("ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר"), אך זה לא נכון בראייה הציונית-לאומית. אסתר נשארת בארמון המלך. מרדכי הופך לשר בכיר בארמונו של אחשוורוש ומנהיג קהילה מוערך. היהודים נשארים בתוך חשיכת הגלות.

בימנו המצב טוב יותר: לפי הערכות, אנו מתקרבים לנקודה בה חצי מהעם היהודי חי בארץ ישראל, בפעם הראשונה מאז חורבן הבית הראשון.

יש נוהגים לומר – כשלא מצליחים למצוא איזה חפץ – קטע קצר שמתחיל במשפט: "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין [עיוורים] עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא: ויפקח אלוקים את עיניה, ותלך ותמלא החמת". על מה בעצם דיבר רבי בנימין, ואיך זה קשור לאבדה?

מקור הוא במדרש בראשית רבה, שם רבי בנימין דורש את הפסוק מספר בראשית (כ"א י"ט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר." הגר עם ישמעאל התינוק מגורשת מבית אברהם ושרה. הם כמעט מתים במדבר מצמא. אלוהים שומע את קול הנער (ישמעאל) ומתגלה להגר. רק אז הגר ראתה את באר המים, וכך חייהם ניצלו. רבי בנימין אומר בעצם, על בסיס הסיפור – וכהצהרה של כוח האמונה – שהיכולת לראות היא גם מאת ה'. אז הסגולה היא בעצם תפילה לה' שייתן כוח לראות את האבדה.

עד כאן על המקור במדרש. אבל מאין בא המנהג עצמו לומר את הקטע? אין לו אזכורים קדומים. הוא מופיע רק בספרים שנכתבו לפני כ 100-150 שנים בלבד. אין לנו ראיה שהיה כך נהגו בדורות הקודמים במקרה של אבדה.

הצרות של היהודים במגילת אסתר מתחילות בדיוק מהנקודה הזאת: מרדכי מסרב להשתחוות להמן כהוראת המלך אחשוורוש. מכאן בא כעסו של המן, והוא הגה את ה"פתרון הסופי" בגרסה הפרסית. במבט ראשון אנו רואים במרדכי יהודי אמיץ וגאה שלא הסכים להשפיל את עצמו מול המן. אך האם הוא נהג נכון? בהלכה יש עקרון של "דינא דמלכותא דינא": חייבים לציית לחוקי השליטים הגויים, אלא אם מדובר בציווי לעבור על מצוות התורה. אך בתורה אין איסור להשתחוות (התורה מספרת לנו שיעקב אבינו השתחווה לעשיו אחיו).

כמו ברהבה נושאים, המגילה לא מגלה לנו את הסיבה להתנהגות מרדכי. יש מדרש (אסתר רבה ו ב) שאכן הולך בכיוון של איסור דתי: המן "חקק עבודת כוכבים על לבו" – כלומר תלה על גופו חפץ של עבודת אלילים, ולכן מעשה ההשתחוויה הפך לאיסור. אבל המגילה לא מדברת על כך, ויש במדרשים גם הסברים אחרים, כגון יריבות אישית או אפילו פוליטית בין מרדכי להמן. פרופ' יונתן גרוסמן בשיעורו בנושא מעלה אפשרות מעניינת: יתכן ומרדכי לא נהג בהפגנתיות (כפי שאפשר היה לדמיין) אלא רק ניסה להתחמק מהמן על מנת שלא יצטרך לכרוע בפניו. אלא שהזהירות לא עזרה לו: ברגע שהדבר נודע להמן, "וימלא המן חמה" על מרדכי ועל עמו.

כמו תמיד, ריבוי ההסברים הסותרים רק מעצים את התעלומה שהמגילה משאירה לנו. אז כל אחת ואחד יחליט לעצמו: האם מרדכי נהג בחוכמה כיאה ליהודי, או אולי ביהירות שסיכנה את כל יהודי האימפריה הפרסית. לא קל חיות בגלות. האם זה היה מתוך בחירה? על כך בהמשך.

"שנה מעוברת" בלוח העברי היא שנה בה יש שני חודשי אדר: אדר א' ואדר ב'. מתוך המחזור של 19 שנים, 7 שנים הן "מעוברות" והשאר רגילות. אז כשרוצים לציין בשנה מעוברת תאריך מסוים מחודש אדר, האם לבחור בא' או ב'? מתברר שיש מנהגים שונים מסביב לכך: כפי שמופיע בפניני הלכה, שיטת האשכנזים הוא לציין את יום הפטירה ("יארצייט") של אדם בחודש אדר הראשון, בעוד שהספרדים נוהגים באדר השני דווקא. אם כן, מתי לציין את חג הפורים?

התלמוד (מגילה ו ב) מספר שאכן הייתה מחלוקת בין החכמים בסוגיה, אבל ההלכה נקבעה לפי דעתו של רבן שמעון בין גמליאל: חוגגים פורים באדר ב'! וכך נוהגות כל קהילות ישראל. הסיבה לפי התלמוד: "לסמוך גאולה לגאולה": ראוי שחג הגאולה של היהודים בפרס (פורים) יהיה קרוב לחג גאולת מצרים (פסח). בגלל שפסח חל בחודש ניסן, מציינים את פורים באדר השני שאחריו בא ניסן.

וברוח ימינו, אפשר לזהות שרשרת של 3 חגי גאולה: פורים (אדר), פסח (ניסן) ויום העצמאות (אייר), ועל זה נאמר (קוהלת ד יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".

בתלמוד יש כמה סיפורים על ילתא, אשתו של רב נחמן ראש ישיבת נהרדעא שבבבל. ילתא הייתה ממשפחה מיוחסת, כנראה בתו של ראש הגולה. היא הייתה אישה עשירה ומפונקת, אך גם חכמה ולמדנית. מסופר במסכת חולין (קט ב) שהיא ביקשה מרב נחמן בעלה לטעום… טעם בשר וחלב. אך הייתה בפיה טענה מתוחכמת: על כל דבר שה' אסר עלינו – הוא גם התיר דבר דומה בטעמו. היא מביאה דוגמאות: החזיר נאסר – אך דג שיבוטא (שדומה לחזיר בטעם) הותר, הדם אסור באכילה – אך מותר לאכול כבד (שהוא מלא בדם).

אם כך, אמרה ילתא, גם בשר בחלב נאסר – אבל אני רוצה לטעום את הטעם הזה! מה עשה רב נחמן? הוא ביקש מהטבחים לצלות לאשתו… כחלים (עטינים) של פרה. העטינים ספוגים בחלב, אך הם לא נאסרו לאכילה (ראו כאן תשובה של רב שמתייחס להלכה שבימנו).

אז כנראה שהסיפור הסתיים בטוב. איך אתם מבינים אותו? אפשר לראות בילתא אישה מפונקת שרק "בודקת את הגבולות". אבל אם כך, היא הייתה יכולה לבקש ישר את מה שהיא רצתה, ללא הסברים למדניים. נראה שיש בדבריה של אשת רב נחמן רעיון עמוק יותר: אמנם יש דברים שאסורים לנו, אך במקרים רבים יש דרך למצוא במסגרת ההלכה פתרון לצורך או רצון. להרחבה על סיפורי ילתא בתלמוד: ראו מאמרו של עדי בלוט .