המחשבה המקובלת היא שקיום המצוות הוא הדבר המבדיל בין יהודים לגויים. אך זה לא מדויק. מקובל במסורת שגם לגויים יש מצוות. רק שליהודים יש תרי"ג (613) מצוות, לגויים רק… שבע! אלה הן שבע מצוות בני נוח. השם קשור לסיפור נתינתן: לאחר המבול, נוח ומשפחתו יוצאים מהתיבה, הקדוש ברוך הוא כורת עם נוח ברית ("הקשת בענן") ואז מצווה את האנושות לשמור מספר כללים. אמנם באופן ישיר נאמר לנוח רק איסור רצח ואכילת איבר מן החי. אך דרשות חז"ל מוצאות רמז למצוות נוספות, כגון איסורי עבודה זרה וגילוי עריות, וכן הדרישה לנהל מערכת משפט. אין רשימה אחת של מצוות לגוי שמוסכמת על כל הרבנים, רק המספר 7 קבוע.

מהי משמעות הדבר? לתפיסתנו, מה הדרך הראויה לגוי מבחינה יהודית? הרי אין לנו רצון לצרף את כל האנושות לאמונת ישראל, אנו אמנם מקבלים גרים אך זו דרך יחידים. אם גוי רוצה לחיות חיי אמת, אך אינו מבקש להיות יהודי – מה המסר שיש לנו אליו? האמת חייבת להיאמר: בתקופת הגלות לא היה ליהודים פנאי לדון בסוגיה, פשוט כי היחסים שלנו מול הגויים היו מבוססים על פחד. עכשיו המצב שונה, אז מה יש לנו לומר?

תשובה הגיונית אחת היא: אתה גוי שרוצה לחיות לפי האמת ומאמין שיהודים צודקים? תקיים קודם כל את 7 מצוות בני נוח! תיקח או תיקחי על עצמך מחויבות לעשות זאת. אך זה רק המינימום, מכאן אפשר ללמוד ולהתפתח. ואכן יש בחו"ל קהילות של הלא יהודים הנקראים "בני נוח" שבנויות מסביב לרעיון. תקראו כאן.

רוב ימי הצום בלוח השנה היהודי נקבעו לזכר החורבן וצרות הגלות. האם עלינו להמשיך ולקיים את מנהגי הצום ללא שינוי? מבחינה היסטורית, שאלה זאת עלתה למעשה ממקומות רבים עם קום המדינה, והיא אקטואלית עד היום. אבל מבחינת המסורת, האם יש לנו בכלל פתח לשנות את מנהגי הדורות? לפחות לגבי הצומות הקלים (י"ז בתמוז, צום גדליה, עשרה בטבת) – שהתשובה היא חיובית!

בתלמוד (ראש השנה, יח ב) נאמר : "בזמן שיש שלום יהיו [ימי הצום] לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות – צום, אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענים רצו אין מתענים". כלומר, במצב של "שלום" אין צורך בצום בכלל, כשיש גזרות (גלות) – צמים, במצב הביניים – הדבר נתון לבחירה. הגיוני לטעון שבמדינת ישראל מתקיים לפחות מצב הביניים המדובר. ובקשר לטענות שאין ממש בעצמאות שלנו בגלל מלחמות, תלות במעצמות זרות או פגמים בהנהגת העם, כבר הסברנו שאין הדבר כך, מה גם בתקופות של שאול ודוד המלך היו מלחמות וצרות רבות.

אז לכאורה, לפי התלמוד, לפחות חלק מהצומות הם רשות ולא חובה מוחלטת. הרב מלמד ב"פניני הלכה" מתייחס לנושא: "למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בשלושת הצומות הקלים, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם". אך יש קושיה על דבריו: גלוי וידוע שבפועל לרוב העם לא צם בימים אלה, וזאת בשינוי גדול בהשוואה ליום כיפור.

האם המשך השמירה על מנהגי הצום הוא רק ביטוי לשמרנות וחשיבה גלותית? אפשר ללכת גם בכיוון מחשבתי שונה. הרי ידועה אמרת חז"ל שבית המקדש השני חרב בגלל… שנאת חינם. לכן גם אם אין סיבה להתאבל עמוקות על הגלות בזמן אנו נטועים בציון, יש מקום להפנות את האנרגיה לתיקון החברה שלנו כלקח היסטורי מהאסון שפקד אותנו בחורבן. אך החשיבה הזאת מחייבת שינוי תפיסתי: המעבר מהאבל הכבד על מה שהיה, לשאיפה מעשית לתיקון עוולות ההווה. מסכימים? כתבו לנו.

נתחיל מהשורה התחתונה: אין אפשרות לומר בהגיון שדוד לא חטא במעשה בת שבע. נתן הנביא מאשים את דוד ישירות דרך המשל של כבשת הרש. דוד עצמו מודה שהוא חטא, ועושה תשובה שלמה, ובכל זאת נענש. גם במבט רחב יותר, קשה להבין איך התנ"ך היה מביא תיאור בעייתי כל כך של מעשי דוד, אילו הוא היה נקי מעוון. לכן השאלות הן מהי המהות של הנפילה של דוד, והאם חטאו היה כפשוטו או לאו – אך אין ספק שחטא.

המקור ממנו מנסים ללמד סנגוריה על דוד הוא דברי רבי יונתן בתלמוד (שבת נו א): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א יח, יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". לפי רבי יונתן, לא יתכן שמי שנאמר עליו "ה' עמו" יחטא. לשיטתו, יתכן ודוד אמנם ביקש לעשות את החטא, אך לא עשה בפועל. בהמשך מובאת הגרסה המפורטת יותר, לפיה היה מנהג בימיהם שהיוצא למלחמה היה נותן גט לאשתו, ולכן בת שבע לא הייתה נשואה לאוריה החיתי (שיצא להילחם), או לפחות הייתה ספק נשואה. לכן דוד לא עבר על איסור אשת איש. אוריה עצמו היה מורד במלכות, ובגלל זה לדוד הייתה זכות כמלך להרוג את אוריה, רק שהיה ראוי יותר לדון אותו בבית דין ולא לצוות שייהרג בקרב.

במהלך הדורות היו פרשנים שהסכימו עם דברי סנגוריה אלה, והיו שחלקו על המסקנה. אך מעניין לראות את הבדלי הגישות במחנה החולקים. דון יצחק אברבנאל ניתח באריכות את הסוגיה בתלמוד מול הפסוקים בתנ"ך, והגיע למסקנה שדוד חטא ויש לדחות את דברי התלמוד. מסקנת דבריו: "סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו". לשיטת אברבנאל, גדולתו של דוד בכך שעשה תשובה שלמה.

לעומת אברבנאל שמתעמת חזיתית מול דברי התלמוד, המהר"ל מפראג מוצא דרך מקורית לשלב בין הביקורת החריפה על דוד, לבין קבלת דברי חז"ל. בספרו "באר הגולה" מסביר המהר"ל שדוד מבחינתו אכן עשה את המעשים הפסולים. רק שהקדוש ברוך הוא עשה עמו חסד גדול, וסידר את המציאות כך שמבחינה משפטית מעשיו של דוד יהיו חמורים פחות. לכן "סידר" את הגט שאוריה נתן לבת שבע, כך שיהיה לפחות ספק האם הייתה במעמד אשת איש. וגם "דאג" שאוריה ימרוד במלך, כך שיהיה תירוץ לראות במעשה דוד כלפיו פעולה שלטונית ולא רצח. אך אין זה מצדיק את דרכו של דוד, או כדברי המהר"ל: "וכל זה מצד השם יתברך, שהיה רוצה להיות עמו [עם דוד], לכך סיבב דבר זה. אבל מצד דוד עצמו לא היה זה, לכך הכתוב מיחס החטא לדוד, כאילו עשה החטא." המהר"ל לא חוסך שבטו מדוד, אך גם מצליח ליישב את דברי חז"ל.

אנו מכירים את הביטוי "ארוך כאורך הגלות". אבל במבט הרוחני על ההיסטוריה שלנו, ממה נובע הצורך בגלות ארוכה? הגלות האחרונה המכונה "גלות אדום" נמשכה מחורבן הבית השני וכיבוש יהודה ע"י הרומאים בשנת 70 לספירה – ועד שנת 1948 בה הוקמה מדינת ישראל. יחסית לגלויות הקודמות (מקובל לחשוב שגלות מצרים הייתה 210 שנים, וגלות בבל 70 שנה) – מדובר בתקופה ארוכה מאוד. האם יש במסורת שלנו הסבר לאורך הגלות? לא ראיתי הסבר ממצא. אך יש כמה כיוונים ורמזים.

הסבר מעניין מובא בשיעורו של הרב אורי שרקי המבוסס על הספר "דרך אמונה" של רבי אברהם ביבאגו. לשיטתו כל אחת מהגלויות הנה התמודדות עם ערך שמייצג העם השולט. גלות מצרים הנה התמודדות עם החוש והמאגיה, כגון העימות בין חרטומי פרעה למשה ואהרון. בגלות בבל המאבק הוא נגד הדמיון, ולכן מופיע שם דווקא דניאל פותר חלומות שגובר על אנשי בבל. הרב שרקי ממשיך: "מה שאין כן בנוגע לגלות אדום, בה עם ישראל מתמודד עם מתחרה הרבה יותר רציני, הפילוסופיה, כלשון רב אברהם ביבאגו: החוש התבוני". כוח הפילוסופיה והשכל הנמצא בתרבות המערבית הנו חזק הרבה יותר מהחוש והדמיון, ולכן נדרשים אלפי שנים עד שנעשה הבירור, ועם ישראל חוזר לעצמאות מדינית. (אפשר למצוא התייחסות לאדום כאומה החזקה ביותר גם אצל המהר"ל מפראג, שם היא מכונה "המלכות הרביעית". אבל זה סיפור אחר קצת).

רעיון יפה. ובכל זאת נשאלת השאלה: האם אכן היה הכרח היסטורי שהשחרור מהגלות ייקח זמן רב כל כך? אולי הייתה דרך אחרת, קצרה יותר – ולא זכינו לראות אותה? כשבוחנים את ההיסטוריה, קשה להצביע על רגע בו הייתה אפשרות מעשית להתממשות של משהו הדומה לרעיון הציוני המודרני. ואלי בכל זאת פספסנו? אם אתם חושבים שהיה פיספוס, כתבו לנו.

מעניין שההתייחסות הכתובה הראשונה בספרות הרבנית לנושא גלגול הנשמות היא דחייה דווקא: רבי סעדיה גאון שולל את הרעיון ומייחס אותו להשפעות של גויים. הרמב"ם לא מזכיר את גלגול הנשמות בכתביו, אך גם לא מתבטא נגדו. בקבלת האר"י יש עיסוק רחב בשאלת הגלגול, כולל רשימות ארוכות ומפורטות של נפש מי התגלגלה במי. רבים מגדולי הקבלה והחסידות קיבלו את רעיון הגלגול. עד היום מתנהל הוויכוח בין החכמים על הנושא, כאשר העמדות הן בין קבלת הגלגול כיסוד אמוני שמעוגן במסורת, לבין שלילת הרעיון כהשפעה זרה.

האם יש דרך רציונלית יותר להבין את התופעה? אציע כאן תיאור הגלגול שלא כפשוטו ה"מכני", כלומר מעבר הנשמה מאדם לאדם – אלא בתור הנחלת המשימה או הרעיון שדורשים המשכיות. בעצם, זה כבר נמצא אצל האר"י. נקרא את הפיסקה הבאה מ"שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י: "דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שרשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשרש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להתקן.". ההבנה שלי: לא בהכרח מדובר במעבר טכני של נשמה מגוף לגוף, אלא יש "שורש" מסוים למעלה, וממנו יוצאים ניצוצות כל פעם מחד.

עכשיו ננסח את הגישה בשפה פשוטה. קל לקבל רעיון שלאדם יש משימה מסוימת בעולם. לעיתים, כשמדובר באדם גדול ומפורסם, הדברים ברורים לכל: אברהם – אמונת הייחוד, משה – תורה לישראל, דוד – מלוכה מתוקנת, בן גוריון – הקמת המדינה שלנו. אך גם בכל אחת ואחד שלא זכה להיות "סלב" יש כוח מסוים לקדם דברים ולהשפיע על הסביבה. אדם נושא רעיון. נחשוב הרעיון הזה בתור "ניצוץ" שעליו מדברים בתורת האר"י. אז משמעות ה"גלגול" היא ההמשכיות! אדם מסוים לא סיים את תפקידו בתיקון העולם, ולכן לנשמתו יש המשך בנפש של אדם אחר שממשיך את המשימה בשרשרת הדורות.

מזדהים? מרגישים שגם אתה או את קיבלתם משימה כלשהי שעברה מהדורות הקודמים? תגיבו או צרו קשר.

כולנו שונאים כשמוצאים את דברינו מהקשרם. אדם מתכוון לדבר אחד, אך דבריו "נחטפים" ללא ההקשר ומקבלים משמעות אחרת לגמרי. בלי ההקשר המקורי, המסר לא מובן כהלכה ואף גורם לעיוות. זה נכון שבעתיים כאשר אנו מתייחסים לאמירות של רבנים וחכמים. אך רמח"ל (רבי חיים משה לוצאטו) ב"מאמר על ההגדות" עושה צעד נוסף. המחבר מנסה להוכיח שלמרות שלכאורה יש סתירות בדברי האגדה של חז"ל, מדובר בדברי אמת. הוא מבאר שהסיבה לבלבול היא שהחכמים נזהרו מגילוי סתרי התורה להמון, ולכן נקטו מגוון שיטות הסתרה.

ואחת מהן היא… אמירת דבר מה באופן מוחלט ללא ציון ה"תנאי" – כאשר רק הבנת ההקשר בו הדבר נכון מאפשרת לרדת לעומק הדברים. או בלשונו של רמח"ל: "… הוא דרך ההעלם, והיינו שיעלימו תנאי העניין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלט, ואין אמתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן א' או לפי נושא או מקום א': ומי שייקח המאמר ההוא כולל ומוחלט יכשל וישתבש. וכבר מאמרים רבים יראו כסותרים זה את זה יען לא פורשו תנאיהם. והיודע כל דבר בגבולו, ימצאם אמיתים ובלי סתירה כלל." מי שלא "מהתחום" ולא מבין את התנאים והגבולות – יראה סתירות ויגיע להבנה משובשת.

רמח"ל עצמו לא מביא דוגמאות במאמרו. אך אפשר בקלות לחשוב על ציטוטים מחז"ל שלא נכון להפוך לכלל מחייב ללא סייגים. למשל, "תּוֹרָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא", "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר".

שמעתי "ווֹרְט" עם הרבה חוש הומור בשמו של "מניטו", רבי יהודה אשכנזי. נאמר בתלמוד (בכורות לא ב): "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". אם כך, אפשר לשאול שאלה למדנית: אם שפתיו דובבות, מה הן אומרות בעצם? התשובה: "לא אמרתי זאת! לא אמרתי זאת!"

האם החוויה הרוחנית שלנו קשורה בכלל לסדרי העולם והטבע, או ש"הכל בראש" – והמציאות נבנית בעצם רק בתודעה שלנו? לכאורה, יום השבת שהוא "זכר למעשה בראשית" – מהווה דוגמא מובהקת למציאות אובייקטיבית. התורה מספרת שה' שבת ממעשה הבריאה ביום השביעי, וכך גם ציווה עלינו את המנוחה ביום הזה. מחזור השבוע הנו קבוע: אחרי שישה ימים של חול תמיד בא יום השבת. אין הפתעות. בניגוד לחגים בהם יש לאדם שותפות בקביעת הזמנים (דרך לוח השנה היהודי, או קידוש החודש בתקופות הקדומות) – אין לאף אחד זכות להזיז את השבת ממקומה. אז נראה שזמן שבת שייך לסדרי העולם, ולא לתודעת האדם. בטוח?

לפי סיפור חסידי ידוע, את ההנחה הזאת החליטו לבדוק שני אחים, רבי זושא ורבי אלימלך. הם ערכו ניסוי: קבעו יום באמצע השבוע שבו התלבשו שניהם בבגדי שבת ונהגו את כל מנהגי השבת. להפתעתם הרבה, הם הרגישו את אווירת השבת! זה הפחיד אותם, כי בעצם המשמעות היא שאין בעולם הממשי שבת, זה רק בראש של המאמין! אולי הכל זיוף? מוטרדים מאוד, הם הלכו למגיד ממז'ריטש רבם, שהרגיע אותם באומרו שיש בכוחם של בגדי השבת שלבשו להשרות את קדושת השבת גם בחול.

איך אפשר לפרש את הסיפור? יש פתגם "הבגד עושה את האדם": המגיד מסביר שהארת השבת יכולה לבוא באמצעות בגדי השבת שיש בהם קדושה, אז יש קשר לשבת ה"רשמית" – דרך הבגדים. אך נדמה לי שיש כאן עניין נוסף. עם כל הכבוד לביגוד, אי אפשר לגלות משהו שלא קיים. התרגיל יכול היה לעבוד, רק כי יש קדושת אמת גם בחול! אמנם יום השבת מיועד כולו לניתוק מהחומריות, אך המימד הרוחני קיים בכל ימות השבוע. האחים הצדיקים הצליחו לגלות שהקדושה לא מצטמצמת למרחבי השבת, היא מלווה אותנו בכל זמן. רק צריך להתאמץ למצוא אותה. מסכימים?

הביטוי "טלית שכולה תכלת" מגיע אלינו מהמדרש על קורח. התורה מספרת על המרד של קורח ועדתו נגד ההנהגה של משה רבינו. המדרש מוסיף פרטים על המחלוקת. קורח שואל את משה: "טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?" לפי מצוות הציצית, לטלית של ארבע פינות חייבים לקשור חוטים שזורים ("פתיל תכלת") בכל פינה. אבל מה עם טלית כולה עשויה תכלת? משה רבינו אומר שגם טלית כזאת חייבת בציצית, בעוד שקורח טוען שהתכלת פוטרת מציצית.

מה המשמעות הפנימית של הוויכוח? אפשר אמנם לחשוב שקורח סתם מתנגח במשה באמצעות פלפולים בהלכות ציצית, על מנת לערער את מנהיגותו. אך אולי יש גם רובד עמוק בסיפור. ניזכר מה אומר קורח על מנת להמריד נגד משה ואהרון (במדבר טז ג): "… כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים …". קורח רוצה לבטל את ההיררכיה, לשיטתו כולם קדושים ולכן אסור שיהיו מועמדות. באופן סמלי ניתן לראות את הבדלי הגישה גם במחלוקת על הטלית. בתורת משה יש אבחנה בין החלקים: יש טלית עצמה, והיא צריכה גם ציציות בפינות. אצל קורח הטלית היא כולה תכלת, כלומר הכל כבר טוב שם (מעין "מלוא כל הארץ כבודו") ולכן לא צריך לשים תכלת בפינות. לפי קורח אין צורך בהיררכיה, אין צורך באבחנה בין הבסיס לתוספת הקדושה.

מי צדק? לפי המסופר בתורה, לכאורה אנו יודעים את התשובה: עדת קורח נענשה קשות, בעוד שעם ישראל ממשיך לקיים את תורת משה עד היום. אך כנראה שיש גם גרעין של אמת בשיטת קורח, רק שדרכו הייתה צריכה לבוא לעולם באופן נקי ולא כקריאת תיגר על המשה רבינו. זה קרה בתקופה מאוחרת יותר, בזמנו של שמואל הנביא (שהוא אגב לפי המסורת צאצא של קורח!). כתבנו על זה במאמר על ערך השוויון ביהדות.

איך העם זוכר את מלכו הראשון – שאול? ההוא שחיפש אתונות – ומצא מלוכה? לא קל להיות מנהיג, ובטח לא המלך הראשון. נראה שהתדמית של שאול הושפעה מאוד ממי שהחליף אותו בתפקיד – דוד המלך. הרי המשיח בכבודו ובעצמו צפוי לבוא מבית דוד, ובמובן הזה מלכות דוד נחשבת נצחית. לכן בתודעת המסורת שאול נתפס כמלך נחות מול דוד: מעין גיבור טראגי שהחמיץ הזדמנויות, ולא זכה להמשיך את שושלת המלוכה אחריו (הוא נהרג בקרב בגלבוע יחד עם רוב בניו).

אך במבחן התוצאה לשאול היו הרבה הצלחות. למרות העדר ייחוס ואופי צנוע, שאול הצליח לאחד סביבו את שבטי ישראל, לנצח בלא מעט מלחמות, לבנות ולאמן צבא קבוע (בניגוד למסורת בה כל שבט היה מחליט האם ואת מי לשלוח למלחמה). הוא לא מחץ את כל האויבים, אך המצב הביטחוני בתקופת שלטונו השתפר משמעותית. נכון שהיו לו גם כישלונות, הוא רדף את דוד ועבר על דברי הנביא, אך ניתן למצוא גם נסיבות מקלות. שאול פעל מתוך אמונה בה' ואחריות לעמו. סיפרנו כאן על כך שכשהיה צריך לבחור בין להמשיך לרדוף את דוד לבין לפנות את צבאו למלחמה באויב, הוא בחר באופציה הממלכתית.

יחסית למלך שלא הוכן כראוי לתפקיד ונאלץ להתמודד עם מבנה שבטי מבית אויבים רבים מחוץ, שאול הצליח יפה. ואולי אפשר ללמוד על ערכו של שאול גם מהיחס של דוד יריבו. דוד נמנע ולהרוג את שאול בהזדמנויות שהיו לו, מקונן על נפילתו ("הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים") ועושה חסד עם משפחתו של שאול אחרי מותו. יתכן ולחלק מהצעדים של דוד היו גם מניעים פוליטיים, אך ברור שדוד העריך את שאול בתור מלך. נדמה לי שמגיע לשאול יותר כבוד ממה שנהוג לתת לו.

יש מנהג לומר בטקסי הלוויה היהודים את המשנה הבאה (אבות ג א) בשמו של עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. 

אמנם מדובר במנהג הידוע רק מהמאה ה-19 שאין לו מקור ברור, אך קל להבין את הכוונה: דברי המשנה אמורים לעורר את משתתפי הלוויה לעשות תשובה, מתוך הדגשת קטנותו וזמניותו של האדם בעולם (והרי הנפטר לפנינו כהוכחה), ומתוך ההכרח לתת את הדין על החטאים. אך האם יש במשנה רק מסר ש"מקטין" את קומתו של אדם? האם זו הדרך היחידה להבין את הדברים?

נשים לב שניתן לחלק את המשנה לשני חלקים, כשהחלק השני חוזר לכאורה על חלקי החלק הראשון ומפרט אותם. כשאנו קוראים את המשפט "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" – ללא ההמשך – המחשבה שלנו הולכת בכיוון של רוממות האדם ולא השפלתו חלילה. יש פירוש יפה ל"דע מאין באת" – דע שבאת מ"אַיִן", כלומר מאינסוף, הנשמה שלך קשורה למקור הכל. אם קוראים את המשפט ברוח זו, הוא הופך למניפסט של גדולת האדם וחשיבותו: אתה בא לעולם והולך ממנו כי יש לך תפקיד חשוב בעולמנו.

אך מה נעשה ויש אנשים שהדרך היחידה לגרום להם להימנע מלחטוא היא באמצעות מידת היראה. עבורם נועד החלק השני של המשנה, בו קצת מקטינים את האדם, ומציירים אותו כתופעה חולפת בעולם וגם מדגישים את הדין שמלך מלכי המלכים יעשה ברשעים. אז החלק השני נועד להפחדה של מי שאינו יכול להצליח בדרך של גאווה ואהבה. אך מוטב להסתדר בלעדיו.

האם העולם כולו נועד בשביל האדם – או שיש להדגיש את קטנותו של בן אנוש? תקראו כאן מה הרב קוק כתב בנושא.