לפי המסורת, התורה היא נצחית. אך מתן התורה הוא גם אירוע היסטורי. התורה ניתנה בזמן מסוים לדור של יוצאי מצרים. אנו ודאי לא יכולים לקרוא ולהבין את התורה בצורה זהה לדור ההוא. אז האם נכון גם לפרש את הטקסט של התורה בהקשר ההיסטורי בו הם נאמרו? או שאין לדברי התורה תלות בזמן? זה נושא מרתק בפני עצמו, אך אני מרשה לעצמי רק להביא שיר "מַעֲשֵׂה הָרַב וּבַעַל־הָעֲגָלָה" של שמשון מלצר שעוסק בסוגיה באופן קצת היתולי. קודם כל מציע לכם לקראו את השיר הנפלא, הטקסט כאן. אך לאלה שמחפשים קיצורי דרך, להלן הסיכום שנעשה באמצעות הבינה המלאכותית של Claude (עם קצת עריכה):

השיר מספר על עגלון שנשכר להוביל חבית יין. העגלון התכונן היטב לנסיעה – בדק את הסוסים, תיקן את העגלה ויצא לדרך. באמצע הנסיעה עם החבית, החל גשם עז לרדת. העגלון החליט להסתובב ולחזור, אך תוך כדי התנועה הזאת העגלה התהפכה, החבית נשברה וכל היין נשפך.

המוזג (בעל החבית) תבע את העגלון לדין תורה על הנזק. הרב פסק שהעגלון אכן חייב לשלם פיצויים. העגלון בהתחלה קיבל את הפסיקה, אך החל לחקור את מקורות ההלכה אצל הרב: הרב פסק על פי השך – הש”ך לקח מהרמב"ם – הרמב"ם מהגמרא – הגמרא מהתורה – התורה ניתנה מהשמיים.

כאן העגלון שאל: "מתי ניתנה התורה?". כשנענה שב-6 בחודש סיון (קיץ), הוא פיתח טיעון מקורי: בקיץ, כשהמזג נאה והדרכים טובות, יש הגיון לפסוק שהוא חייב. אבל אילו התורה ניתנה בסתיו, בזמן גשמים, ודאי שהדין היה אחר! לכן, למרות כל שרשרת הסמכויות ההלכתית, הוא מחליט שלא לשלם "אפילו פרוטה אחת שבורה".

האם לדעתכם הטיעון של העגלון תקף? כתבו לנו.

האם יתכן שמשפט מנוסח התפילה הקבוע משנה את משמעותו במהלך הדורות? אנו אומרים בתפילה בברכת העבודה: "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". הפירוש המקובל, כפי שמופיע באתר הספרייה הלאומית: אנחנו בעצמנו נראה את הגאולה בשוב ה' לציון כמו שנתנבא ישעיהו (נב, ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

אז היהודים התפללו דורות רבים על כך שהגאולה של שיבת ציון תקרה בזמנם. אבל אנו שזכינו לראות במו עינינו את הקמת המדינה היהודית ושיבת יהודים לארץ ישראל, על מה נבקש? כמובן, אפשר לומר שהגאולה אינה שלמה: יש מלחמות ופיגועים, בית מקדש לא הוקם. אך נראה שהגיוני לפרש אחרת: בימנו, "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ" היא בקשה שה' ייתן לנו כוח להכיר בכך ששיבת ציון אכן מתרחשת, ולא לעצום עיניים ולחפש מה לא טוב. אני מביא את דבריו של הרב אורי שרקי משיעורו על התפילה:

על כן אנו גם מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כי הקב"ה פועל נפלאות וישועות בכל יום ויום, ובמיוחד במהלך ההיסטוריה הישראלית, בין אם אנו רואים, אותם בין אם אנו לא רואים. אלא שאנחנו מתפללים שבשעה שהקב"ה שב לציון, שנהיה מאלה היודעים לראות את זה, ולא מאלה שלצערנו רבים הם, שאינם מצליחים לראות את יד ה' במהלך ההיסטוריה שלנו.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בזמן הגאולה? מוזמנים לקרוא כאן.

הפיוט "מראה כהן" שמופיע בתפילת יום כיפור בנוסח אשכנז מתאר את הכהן הגדול יוצא מקודש הקודשים:

אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל
בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע

כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה מַרְאֵה כֹהֵן
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן
…

יום הכיפורים היה כידוע היום היחידי בו הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים בבית המקדש לצורך עבודה. אז למה הפיוט (עוד פיוטים רבים) מפארים דווקא את יציאתו מן הקודש? גם המשנה (יומא ז ד) מדגישה את שמחת היציאה: "וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ." מדוע?

אכן היה חשש (וכך ניתן להבין מהפיוט) תתרחש תקלה והאיש לא ייצא בשלום. אך לטעמי יש כאן עניין עמוק יותר. כבר כתבנו עליו בהקשר של הציווי "ובחרת בחיים". העלייה אל הקודש היא תמיד לצורך הירידה אל העם בהמשך. ראש הכהונה לא רק מבצע פעולה פולחנית בקודש הקודשים. הוא השליח של עמו לעניין הכפרה. תפקידו לכפר על העם ולהתפלל לשלומו. לכן, דווקא היציאה המוצלחת שלו אל מול המוני העם המתאספים סביבו הופכת לאחד משיאי היום.

נהוג לומר שיש בנו גוף ונשמה. אבל אם כך, האם בכלל ניתן לדבר על אחדות האדם? אולי נכון יותר להביט עלינו כעל יצורים שבהם פועלים שני כוחות מנוגדים? אם נניח זאת, יהיה קשה לשפוט אדם על מעשיו, כי בעצם יש בו רק חלקים, כשכל חלק – גוף ונשמה – מטבעו "מושך" לכיוון אחר. על כל מנסה לענות "משל החיגר והסומא" שמובא בתלמוד (סנהדרין צא א).

משל למלך שהיה לו פרדס ושני שומרים: אחד חיגר (צולע) ושני סומא (עיוור). המלך חשב ששומריו לא מסוגלים לגנוב פירות. אמר החיגר לסומא: "תן לי לרכוב עליך, כך נגיע לפירות ונאכל אותם". וכך עשו: רכב החיגר על הסומא, ואכלו את הפירות. כשהגיע המלך לשאול היכן הפירות, החיגר טען שאין לו רגליים ללכת, והסומא – שאין לא עיניים לראות. לכאורה, לא ניתן להאשים אף אחד. מה עשה המלך בעל הפרדס? הרכיב את החיגר על הסומא, ודן אותם כאחד!

איך להבין את המשל? נשים לב לתחילת הדיון בתלמוד: "גוף ונשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת… ונשמה אומרת: גוף חטא…". במשל שלנו, הנשמה היא ה"חיגר" (הרי היא לא יכולה לזוז בעצמה), והגוף הוא ה"סומא" (שאינו רואה דברים שהנשמה רואה). אפשר ללמוד מהמשל איך כן אפשר לדון אותם: "אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד". אבל אם הקב"ה עושה זאת, כנראה שזה לא במקרה. הגוף והנשמה אינם כוחות נפרדים: הם משולבים זה בזו ופועלים יחדיו. תפיסה אחדותית זו מביאה למסקנה שניתן לייחס לאדם אחריות על מעשיו.

ואולי אפשר לחלק את האדם לשניים בדרך אחרת: כוחות הטוב מול כוחות הרע? גם על כך יש משל בתלמוד. תקראו כאן.

לאיזו שנה שייכים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה בין ראש השנה ליום כיפור? מצד אחד, זה כבר אחרי ראש השנה, אז התחילה כבר שנה חדשה. מצד שני, עד יום כיפור אנו אמורים לעשות תשובה על מעשינו בשנה הקודמת, אז הזמן הזה שייך לשנה היוצאת. קשה להשתחרר מהתחושה התקופה הזאת היא סוג של מעבר משנה לשנה. אך האם ניתן לתת לכך הסבר מדויק יותר?

רעיון מעניין מצאתי בשיעוריו של הרב יואל בן נון. נתחיל מלוח השנה שלנו. לעיתים חושבים בטעות שהלוח שלנו הוא ירחי. למעשה מדובר בלוח שמשי-ירחי: אמנם קביעת ראשי החודשים נעשית לפי מחזור הירח, אך הלוח כולו בנוי כך שלאורך זמן המועדים נשארים במקומם לפי הלוח השמשי. השנה הירחית המלאה – 12 החודשים – היא בערך 355 יום. שנת השמש היא בערך 365 יום. הרב מסביר שאם מתחילים בראש השנה, שנת הירח מסתיימת אמנם בראש השנה הבאה. אך במועד הזה שנת השמש טרם הסתיימה! חסרים 10 ימים! הזמן החסר זה בדיוק עשרת ימי תשובה – הם משלימים את השנה הירחית לשמשית. עכשיו ברור יותר למה יש לנו תקופה של 10 ימים ששייכת גם לשנה היוצאת, וגם לזו הנכנסת.

אתם מוזמנים לשמוע את שיעור הווידאו של הרב יואל בן נון על הנושא. שם הוא לא רק מפרט את קו המחשבה, אלא גם מספר שהרעיון קיים כבר בכתביהם של גדולי העולם: המאירי, הגאון מווילנא ו"בעל הלבוש" הרב מרדכי יפה.

בגדול, הביטוי הזה שמופיע כבר בתלמוד (מכות י ב) מצביע על חופש הבחירה של האדם. יסוד האמונה שלנו שהאדם בוחר בחירה אמתית בין טוב לרע, אחרת איך אפשר לשפוט אותו על מעשיו? אך מה נעשה עם המצבים בהם לכאורה נראה שיש יד מכוונת (מעשה ה', מלאך או כוח אחר כלשהו) שדוחף מישהו בכיוון מסוים ומגביל בכך את הבחירה? אז הכלל שלנו אומר שחופש הבחירה נשמר גם כאן. איך? פשוט מוליכים את האדם בדרך שהוא חפץ בה. נותנים לו כוח ללכת במסלול שהוא בעצם בחר.

החכם התלמודי אומר שאפשר ללמוד את העיקרון גם מן התורה, גם מן הנביאים וגם מן הכתובים. אנו נביא את הדוגמא מן התורה, מפרשת בלעם. שרי מואב ומדיין מגיעים אל בלעם ומבקשים ממנו לבוא עמם לקלל את עם ישראל. בתחילה בלעם לא מוכן לצאת בלי שה' מרשה לו, וה' מורה לו לא ללכת. אך כמה פסוקים אחר כך ה' אומר לבלעם: "קוּם לֵךְ אִתָּם"! זה בדיוק מדגים את העיקרון: בלעם התאווה ללכת לקלל (בין השאר, בגלל השכר הגבוה שהוצע לו), ולכן ה' דוחף אותו לממש את הבחירה. כמובן, הסיפור מקבל תפנית בהמשך: בלעם בא לקלל, ונמצא מברך!

וכך מפרש את הסוגיה התלמודית שלנו מהרש"א, רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס: "שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע". ואז, "כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו" . לפי פירוש מהרש"א, המלאכים המכוונים את הבן אנוש אינם באים מבחוץ. הם בעצם התוצר הישיר של רצונו ודיבורו! זה מסביר למה הם מוליכים את האדם אך ורק לכיוון בו רצה מלכתחילה להתקדם.

ביהדות אנו תמיד מדגישים את התפיסה האחדותית: כל הדברים בעולם באים ממקור עליון אחד. מול זה עומדת התפיסה הדואליסטית, לפיה העולם נמצא במאבק מתמיד של כוחות שונים ומנוגדים. התלמוד הבבלי נכתב תחת השלטון של פרס שם שלטה הדת הזורואסטרית הבנויה על שניות (דואליזם) – המאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע, כאשר כל צד מיוצג ע"י האלים שלו. לכן מעניין מאוד לנתח את הוויכוח בין איש דת פרסי לבין חכם יהודי בשם אמימר המובא בתלמוד (בבלי סנהדרין לט א).

וכך אמר חכם פרסי לאמימר בהתייחס לגוף: "מהחצי שלך ומעלה – של הורמיז (אל הטוב), מהחצי שלך ומטה – של אהורמיז (אל הרע)." כלומר, החלק העליון של הגוף הוא דבר נעלה, אך החלק התחתון הנו נחות. לפי שיטה זו, יש שני שליטים בגוף האדם: הטוב והרע, וחיי אדם הם מאבק בין שני היסודות בתוך גופו.

אז איך ענה על כך חכם תלמודי? "אם כן, איך מרשה לו אהורמיז להורמיז להעביר מים בארצו?". אדם שותה מים דרך חלקי גופו העליון, ומוציא אותם החוצה דרך הגוף התחתון. אילו היו שם שני שליטים ממש כדברי איש הדת הפרסי, השליט הרע (אהורמיז) לא היה מאפשר למים שאדם שתה בחלקו של השליט הטוב (של הורמיז) לצאת החוצה! אם כך, הפיזיולוגיה שלנו כבר מעידה על האחדות מאחורי תפקוד הגוף.

ואם אנו דוחים את הדואליזם – מה מקור הרע בעולם? מוזמנים לקרוא כאן.

בהחלט. גם אם אפשר למצוא מקורות קדומים יותר למנהג, רבי נחמן מברסלב הוא הראשון שהציב את ההתבודדות כדרך עבודת ה' מרכזית עבור כל יהודי ויהודי, גם אם אינו מקובל או תלמיד חכם. מאחורי הרעיון עומדת ההנחה שלכל יהודי יש צורך לנהל שיחה עם בוראו, ויש להפוך את השיח לעניין קבוע ולקצוב לו זמנים.

וכך הוא אומר בליקוטי מוהר"ן תניינא כה: "הִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת." מהמשפט הזה אפשר ללמוד שאין חובה ללכת ליער (אם כי האופציה הזאת הייתה זמינה בסביבתו של רבי נחמן במזרח אירופה) – ניתן לנהל את השיחה גם בחדר. רבי נחמן מציע ליהודי ששיחתו תהיה ביידיש דווקא (ולא בעברית) – כדי שהשפה תהיה שגורה בפיו של המתבודד. הרב ממשיך בשבח השיטה: "הַנְהָגָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד וְהוּא דֶּרֶך וְעֵצָה טוֹבָה מְאֹד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי זאת הִיא עֵצָה כְּלָלִית שֶׁכּוֹלֵל הַכּל".

ויש עוד מקום בו רבי נחמן מזכיר את ההתבודדות, ושם נמצא הסבר פילוסופי יותר. כבר הזכרנו את הפירוש המהפכני שהוא נותן בתורה נב למשנה "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ". תיאור מנהג ההתבודדות כאו הולך לפי טקסט המשנה: "דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה, וּמִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים שָׁם". מטרת ההתבודדות היא שאדם מפנה את עצמו מדברים בטלים, מגיע לביטול העצמי ומתחבר ואז אל בוראו, שהוא מבחינת רבי נחמון "מחויב המציאות". כך אדם מקיים את ה"מתחייב בנפשו" של המשנה.

חלק משמעותי מנכסי התרבות של עם ישראל נוצר בגלות. אבל בואו נודה שרוב הזמן שלנו בגלות היינו עסוקים כעם בהישרדות מול איומי הגויים סביבנו, ואת שארית המאמץ הקדשנו לבעיות הפנימיות שלנו. גם לו רצינו ברצינות להיות "אור לגויים" כדברי ישעיהו, הסביבה לא אפשרה לנו להוציא מעצמנו מסר ברור לכלל האנושות.

מי ששם לב לתופעה הזאת היה לא אחר מאשר ז'אן־ז'אק רוסו, סופר ופילוסוף שווייצרי שחי במאה ה 18. כך הוא כותב בספרו "אמיל", בהתייחס לוויכוחים בין היהודים לנוצרים על פרשנות התנ"ך: "באוניברסיטת סורבון ברור כשמש שהנבואות על המשיח מתייחסות לישו. בקרב הרבנים באמסטרדם ברור באותה מידה שאין להן כל קשר לישו. לעולם לא אאמין ששמעתי ברצינות את טענות היהודים, עד שיהיו להם מדינה חופשית, בתי ספר ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו לדבר ולהתווכח ללא חשש. רק אז נוכל לדעת מה יש להם לומר."

אז רוסו הוא בעצם חוזה מדינת היהודים? לא בדיוק, אך הוא עלה על נקודה משמעותית מאוד. הוא בעצם אומר שלא ניתן להבין לעומק את המסר של היהודים כל עוד הם נאלצים לדבר מתוך פחד. או כמו שנאמר בקוהלת (ט טז): "… וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים." ועכשיו, כשיש לנו מדינה ואין עלינו עול של עמים אחרים, מה יש לנו לומר בעצם? רגע, האם רק לנו יש מצוות, או שגם לגויים? מוזמנים לקרוא.

מקובל לחשוב שעמדת היהדות היא שעלינו לציית לפסקי הרבנים, גם כשנראה לנו בבירור שהם שגויים. נהוג לבסס עמדה על לפירוש רש"י לתורה. על הפסוק (דברים יז יא) : "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל." – אומר רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". לפי רש"י, גם אם ההוראה לא הגיונית, התורה מחייבת אותנו לציית.

אך מה המקור של רש"י? כבר כתבנו כאן שרש"י מסתמך על מדרשי חז"ל, ובמקרה הזה הדברים נכתבו במדרש ספרי. אך יש בידנו מקור חשוב לא פחות שאומר במידה רבה ההיפך: התלמוד הירושלמי (הוריות א א): "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל." מתי אתה חייב לשמוע? כשאומרים לך על ימין ימין, כלומר יש הגיון בדברים. אך אם אומרים לך שמאל על ימין, אין לשמוע לדברי לחכמים כי אין חובה ללכת בניגוד לשכל הישר.

אז יש לנו מחלוקת בגישה בין המדרש לתלמוד. למעשה, גם אם נקבל שצריך לשמוע להוראות החכמים בכל מצב, הרי יש בעיה נוספת: בנושאים מהותיים מאוד רבנים שונים מביעים עמדות שונות ואף מנוגדות. למי לשמוע? לכן אין מנוס מהכרעה אישית בכל מקרה.