ארכיון תגיות: רמב"ם

האם משה כתב את כל התורה?

רמב"ם קובע בעיקר השמיני מתוך י"ג העיקרים ש"כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה, היא הנתונה על ידי משה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך". מכאן עולה שמי שחושב שאפילו חלק מסוים מהתורה לא נמסר למשה רבינו – כופר בעקרון של תורה מן השמיים. אך האמת היא שדבר אינו פשוט כל כך. בפסוקים האחרונים של תורה מתואר שמשה מת. האם משה כתב בעצמו פסוקים אלה? יש כאן קושי לוגי: כיצד יכול משה נביא האמת לכתוב בחייו בלשון עבר על מותו שלו?

מתברר שכבר בתלמוד (בבא בתרא טו א) קיים דיון בנושא, ויש שם מחלוקת חז"ל מעניינת. לדעת רבי יהודה, משה כתב את כל התורה – חוץ משמונת הפסוקים האחרונים שמתארים את מותו, אותם כתב יהושע בן נון. אמנם רבי שמעון חולק נחרצות על כך ושואל ("אפשר ספר תורה חסר אות אחת?"), וטוען שגם הפסוקים האחרונים נכתבו ע"י משה ("מֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע"). אין בתלמוד הכרעה, ולכן העמדה שיהושע כתב את הפסוקים האחרונים היא בהחלט לגיטימית.

פרשן המקרא מהמאה ה-12 אברהם אבן עזרא הלך רחוק יותר: הוא מדבר על "סוד השנים עשר", וסביר שכוונתו הייתה ששניים עשר (ולא רק שמונה) הפסוקים האחרונים בתורה לא נכתבו ע"י משה. יתכן ואבן עזרא חשב שיש עוד פסוקים שמשה לא כתב בעצמו, מהסיבה שהם נשמעים כאילו נכתבו אחרי משה, כגון "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת…" (דברים לא ט). אך אבן עזרא כותב ברמזים. הוא לא מעלה על הכתב במפורש שמשה לא כתב את כל התורה.

ומי לקח את הרמזים של אבן עזרא צעד אחד רחוק יותר, אל מחוץ לגבולות המסורת? ברוך שפינוזה במאמר התיאולוגי־מדיני מנמק מדוע לדעתו לא יתכן שהתורה כפי שהיא לפנינו נכתבה ע"י משה. שפינוזה מסתמך על אבן עזרא באופן מפורש, הוא לא ראה את עצמו כממציא הרעיון – אלא ניסח אותו בצורה גלויה ושיטתית.

י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם

הרמב"ם חיבר בהקדמה לפרק חלק את י"ג (13) עיקרי האמונה המפורסמים. האמת שהוא ניסח אותם בשפה פילוסופית שאינה פשוטה. לכן התפשטו בעם גרסאות קליטות יותר. הנוסח "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה" המוכר מהדפסה בסידורים רבים – אינו של הרמב"ם (וגם לא ידוע מי המחבר). גם הפיוט "יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי" – שנהוג לשיר בבתי כנסת – מביא את עיקרים של הרמב"ם בניסוח שירי. הוא נכתב כנראה באיטליה במאה ה 14.

האם העיקרים הללו התקבלו על דעת הכול? המסורת הרבנית מקבלת את כל ה-13 כאמונות נכונות, אך יש מחלוקת בשאלה האם אכן אלה הם העיקרים שעליהם עומדת היהדות. רבי יוסף אלבו, למשל, הקדיש את ספר העיקרים לבירור שאלה זו, וחלק על שיטת הרמב"ם. הוא ניסח את העיקרים באופן שונה, ובין השאר טען שהאמונה בביאת המשיח אמנם נכונה, אך אינה עיקר אמונה. הוא מביא כראיה את דברי רבי הילל בתלמוד, שכפר בביאת המשיח. אמנם דבריו נדחים במהלך הדיון התלמודי, אך עצם העובדה שחכם כרבי הילל שלל את האמונה במשיח, לדעת אלבו, מלמדת שאין מדובר בכפירה בעיקרי האמונה.

אגב, גם הרמב"ם חיבר את רשימת העיקרים בגיל צעיר יחסית, ולא חזר על הניסוח בחיבוריו המאוחרים יותר. לכן קשה להעריך איזו חשיבות הוא ייחס לעיקרים אלה בהמשך דרכו.

משיח: שינוי מדיני-ריאלי או רוחני-מיסטי?

יהודים חיכו אלפי שנים שיבוא המשיח. אבל מה בעצם אמור להתרחש עם בואו? האם מדובר בשינוי חוקי הטבע, או שהעיקר הוא יציאת היהודים מהגלות? המחלוקת הזאת קיימת כבר בתלמוד. במסכת שבת (סג א) מובא בשמו של רבי יוחנן: "… כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח". כלומר, כל תיאורי הניסים של הנביאים – יקרו אז. חוקי הטבע לא יהיו כפי שהם בעולמנו הנוכחי. לעומתו, שמואל חולק עליו שם: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד". בניגוד לרבי יוחנן, שמואל טוען שהדבר היחידי שישתנה – זה שעם ישראל ייצא מהגלות ולא יהיה משועבד לגויים. אם כך, העצמאות המדינית שלנו היא הקריטריון לזמן המשיח.

לאורך שנים, לא הייתה הכרעה ברורה בין השיטות. הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת שמואל בהלכות מלכים יב: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג", ובהמשך מצטט את דברי שמואל שהבאנו. הרמב"ם מתאר את ימות המשיח כמהלך מדיני, בו עם ישראל זוכה לעצמאות ומתרחש קיבוץ גלויות, כחלק מהשינוי נבנה גם בית המקדש. אז איך להסביר את דברי הנביאים כגון "וגר זאב עם כבש"? לשיטתו, אלה משלים שמתארים את השלום בחברה האנושית, ולא שינוי של ממש בטבע.

היו רבנים שהלכו בדרכו של הרמב"ם, אך לא כולם הסכימו. כבר כתבנו כאן שהרמב"ן חלק על הפרשנות של "וגר זאב עם כבש" כמשל, והתעקש שאכן הובטח לנו שינוי בטבע הביולוגי. כמובן, גם מהלך ההיסטוריה השפיע על הדעות. תופעת משיחי השקר – שבתאי צבי במאה ה-17 ויעקב פרנק במאה ה-18 – גרמה לזעזוע עמוק. כתוצאה מכך, הזרמים המרכזיים נרתעו מניסיונות אקטיביים לדחיקת הקץ הריאלי-מדיני, והתפתחו כיוונים שהעדיפו גישה רוחנית-פנימית לגאולה. אפשר לראות זאת בתורת החסידות, שם יש דגש משמעותי על גאולת הנפש (כמובן, מבלי לבטל את האמונה בגאולת הכלל).

מי צדק? לפחות לפי מהלך ההיסטוריה הנוכחי, הגאולה הולכת בכיוון של שמואל ורמב"ם. זכינו להקים מדינה, חצי מעם ישראל נמצא בארצו, ואנו מנהלים מדינה ריבונית שיש לה עוצמה צבאית וכלכלית והשפעה בעולם. יתכן שהדבר טבעי למי שנולד וגדל בישראל הריבונית. אך חשוב להבין שאילו אבות אבותינו בגלות היו מדמיינים את מדינת ישראל העכשווית, הם היו מתפלאים ורואים בתסריט כזה גאולה של ממש. נכון, לא כל מה שהרמב"ם תיאר בהלכות מלכים – התקיים בפועל. אך הרמב"ם בעצמו כתב שם: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו". אין לנו מסורת מדויקת מה אמור לקרות עם בוא המשיח. אז כל אחד יכול לשער לעצמו האם השלב הרוחני-מיסטי עדיין לפנינו.

גבולות הנס: חייבים להאמין בבלתי הגיוני?

תנ"ך מלא בניסים, והמסורת מקבלת את יכולת הבורא לחולל ניסים, שהם לכאורה סטייה מחוקי הטבע. אך האם כל נס הנו בגדר אפשרי? אין מגבלות?

לפחות לפי גישת הרמב"ם – שאמנם מקבל את עניין הניסים – לא יתכן "נס" חסר משמעות לוגית. ב"מורה הנבוכים" (חלק ג', פרק טו) הרמב"ם מזכיר "מציאות מרובע אשר אלכסונו שווה לצלעו" כדוגמה לכשל לוגי. על כשלים כגון אלה הוא כותב: "יש כאן דברים נמנעים ובטלה מציאותן, ושאין לתאר את ה' ביכולת עליהן, ואין זה קוצר יד ולא חוסר יכולת כלפיו, ושאין לתאר את ה' ביכולת עליהן". הרמב"ם טוען שאין לתאר את ה' כמי שיכול לברוא ריבוע עם אלכסון שווה לצלע, או משולש שהוא עיגול. אך אין הדבר סותר את היותו ה' כל יכול. לדברים האלה אין משמעות. ולכן אין זה חסרון לומר על הבורא שאינו יכול לעשות משהו… שחסר פשר ברמת הניסוח.

גם רבי יוסף אלבו ב"ספר העיקרים" (מאמר א', פרק כב) הולך בדרכו הפילוסופית של הרמב"ם. הוא מביא דוגמאות יפות ל"נמנעים": "שיהיה החלק שווה אל הכל, או שיהיה קוטר המרובע שווה לצלעו, או שיהיו זויות המשולש יותר משתי נצבות, או שיתקבצו שני ההפכים יחד בנושא אחד בעת אחת". בגלל ש"אי אפשר לשכל לצייר מציאותם", איננו נדרשים להאמין בדברים אלה: "לא יתכן שתבוא האמונה על זה ולא על כיוצא בו". בהמשך הוא מבהיר שאינו מכחיש את אפשרות שינוי חוקי הטבע באופן נסי (כגון תחיית המתים), אלא רק את ה"נמנעים".

הטיעונים הללו אמנם נשמעים הגיוניים למדי, מבחינה שכלית טהורה. אך יש גם גישות אחרות. רבי נחמן מברסלב אינו מוכן לקבל את עצם האפשרות לומר שיש מגבלה לדברים שה' יכול לעשות. פשוט אסור לחשוב ככה! בחיי מוהר"ן פרק תז מובא בשמו ביחס לטענת הרמב"ם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשולש מרובע?": "אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע, כי דרכי השם נעלמים מאיתנו, והוא כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה. ואסור לכנוס בחקירות כלל, רק להאמין באמונה שלמה…". לגישתו, החקירות הפילוסופיות רק פוגמות באמונה.

האם אפשר להגיע לאמונה בכוח השכל? (על דרכו של אברהם אבינו לאמונה)

האם השכל שלנו מוביל אותנו לאמונה? ומה אפשר ללמוד על כך אברהם אבינו? באופן מפתיע, התורה לא מסבירה את הבחירה של ה' באברהם. היא אמנם מספרת לנו על משפחתו של אברהם, אך לא מגלה במה הוא זכה שהקריאה "לֶךְ-לְךָ" הופנתה דווקא אליו. אבל יש לנו סיפור מעניין במדרש בראשית רבה על הפרשה. שם חז"ל מדמים את אברהם כמי שראה "בירה דולקת" (ארמון מואר, משל לעולמנו) וחשב: הייתכן "שהבירה זו בלא מנהיג?" המשך המדרש: "הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה". הקדוש ברוך הוא מתגלה לאברהם ומגלה לו שהוא זה שמנהל את עולם. אך איפה הגבול בין כוח השכל לבין ההתגלות?

אם הולכים לפי תפיסת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (א ג), אברהם הגיע להכרת הבורא בכוח השכלי. אברהם מתואר שם כמי שהתבונן במציאות, "עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו". מהרגע שאברהם הגיע למסקנה התיאולוגית השונה כל כך מזו של בני דורו ,הוא החל לקדם את אמונת הייחוד, גם בכוח השכנוע, וגם ע"י שבירת הצלמים. הכל במטרה לשכנע את האנשים שיש אל אחד ורק אותו ראוי לעבוד. לפי התיאור, התבוננות בעולם וחוקותיו היא זו שאפשרה לאברהם להגיע לדעה הנכונה, ללא צורך בהתערבות מלמעלה.

אך יש כאן קושיה. לפחות בימינו, אם מביטים אל העולם במבט הגיוני, אך לא בהכרח מגיעים למסקנה שיש לעולם מנהיג. הרי יש אנשים רציונליים רבים שבוחנים את הטבע לעומקו, ולא נזקקים לקיום האל על מנת להסביר את מראה עיניהם. וכך כותב הרב אורי שרקי בשיעורו על אברהם דברים חריפים: "המצב הנורמלי של נפש האדם הוא לא להאמין בה'". מבחינה דתית, יש הסתר פנים. קשה להימנע מספק. ובהמשך הרב מסביר שאחרי ההתבוננות, "אברהם אבינו נשאר בספק גדול.. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו." ואז "הציץ עליו בעל הבירה" – כלומר, ה' התגלה לאברהם דרך הנבואה, ולא מתוך המאמץ הפילוסופי-שכלי.

ניתן להוכיח אמונות דתיות בכוח המדע והשכל?

בימינו קיימת תפיסה – במיוחד אצל משכילים דתיים – שהדת והמדע הם עולמות נפרדים. או כפי שניסח זאת הרב קוק בכבודו ובעצמו (שמונה קבצים, ב ק"א): "אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים". בפשטות, הרב קוק לא שולל את המדע, אך מבחינתו הכיוון של המדע להתקדם בלי לעסוק בענייני הדת הוא דבר חיובי.

על איזו "השתחררות" מדבר הרב קוק? בעולם העתיק לא הייתה הפרדה בין תחומי הידע, והמלומדים הגדולים עסקו בפילוסופיה, דת, מדעי החברה והטבע במקביל. זה נמשך גם בימי הביניים. אפילו אייזיק ניוטון (שחי במאות ה 17-18) המפורסם בתרומתו לפיזיקה – עסק גם בתיאולוגיה, מתימטיקה, אלכימיה ועוד. אך עם הזמן המדע השתנה: הוא התרכז בדברים שניתן למדוד ולהוכיח. כך הוא התקדם הרבה יותר מהר והגיע להישגים מרשימים. אך היה לכך גם מחיר. המדע נטש את העיסוק בתיאולוגיה ואמונה. נוצרו בו התמחויות רבות, ומדען בודד ככלל היה מסוגל לעסוק רק בתחום מסוים, ללא יכולת לקשור את הידע שלו לעולמות אחרים.

את הקו הזה ניתן לראות גם במחשבה היהודית. רב סעדיה גאון (שחי במאות ה 9-10) טען ב"ספר האמונות והדעות" שבאופן עקרוני ניתן להגיע למסקנות האמוניות הנכונות בכוח השכל. אמנם יש יתרון להתגלות הנבואית ולמסורת הדתית, כי הדרך השכלית הנה ארוכה ולא נגישה לכל אחד – אך באופן עקרוני השכל מסוגל להוכיח אמיתות. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (המאה ה-12) הלך בעקבות המדע העתיק של אריסטו. רמב"ם טען שם שניתן להוכיח באופן לוגי את קיום האל. אך הוא שם סייג: לשיטתו, אין דרך להכריע האם העולם נברא יש מאין, או שהוא קדמון (כלומר, היה תמיד): כאן אנו מגיעים לאמת רק לפי מסורת הנבואה שבידינו.

עד שמגיעים לרב קוק… אגב, לפי המאמר של הרב אורי שרקי בנושא, העמדה של הרב קוק מורכבת. מוזמנים לקרוא. יש העוסקים ברצינות בקשר בין אמונה למדע גם בימינו. הרב ד"ר מיכאל אברהם פועל רבות בתחום וכותב ספרים ומאמרים, מוזמנים לעיין בבלוג שלו.

וידאו: משמעות מעשה בראשית עבורנו

הפסוקים מתארים כיוון מסורי-ערכי של העולם, ולא מציאות פיזיקלית או סדר השתלשלות התהליכים. איך רש"י פירש את הפסוק הראשון בתורה? לפי הרמב"ם, איך בכלל ניתן לדעת שהעולם נברא?

האם בִּלְעָם היה רשע?

מה הייתם אומרים על האיש האָתוֹן דיברה עמו? האמת היא שמי שקורא את הסיפור של בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר שנשכר ע"י המלכים לקלל את ישראל – ונמצא מברך – לא מבין למה האיש מכונה "בלעם הרשע". לכאורה, ה' נותן לבלעם ללכת למשימה בתנאי שיאמר רק את מה שה' שם לא בפיו. נראה שבלעם עומד בכך, ומשמיע דברי ברכה לעם ישראל, ובכך מאכזב קשות את שולחיו שציפו לקללה. אך פירוש רש"י – בעקבות דברי חז"ל – רואה בבלעם דמות שלילית, ומפרש כל פרט בסיפור לרעתו.

האם הדרש סוטה מהפשט? אז מתברר שגם בטקסט התורה יש התייחסות לחטאי בלעם, רק שזה לא מופיע בפרשת בלק עצמה, אלא בדברי משה בהמשך ספר במדבר: (לא טז): "הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל ה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'." מדובר בחטא בעל פעור : משה מספר לנו כאן שבלעם היה זה שנתן עצה למואבים להחטיא את ישראל בזנות, בגלל ש"אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא".

אך נראה שיש מורכבות בדמות בלעם. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק שני, פרק מה) מזכיר את בלעם כמי שרוח הקודש חלה בו: "ודע כי גם בלעם מן הסוג [בעל רוח הקודש] הזה היה בזמן כשרותו, ולעניין זה רצה באומרו וישם ה' דבר בפי בלעם". כלומר, היו לבלעם תקופות בהם היה "כשר", והברכות שנאמרו על עם ישראל – היו מאת ה'. לכן קיים מנהג לברך בכניסה לבית הכנסת "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל." – אלה דברי בלעם.

האם סיפורי התנ"ך התרחשו באמת?

עסקנו כאן בקיצור במחקר המדעי המודרני על התנ"ך. אך מהו בעצם היחס של המסורת הרבנית לטקסטים? האם יש לקבל את כל הכתובים כתיאור מדויק של המציאות הממשית? ובכן, הפרשנים המסורתיים אכן נטו להתייחס כך לפסוקים. אמנם פילון האלכסנדרוני שהיה מחכמי ישראל פירש את התורה באופן "אלגורי" ולא כפשוטה, אך גישתו נשארה חריגה ולא השפיעה על המשך המחשבה היהודית. לא מדובר בקביעות מוחלטות. בהכללה נאמר שבפרשנות המסורתית לתנ"ך יש העדפה לגישה שהדברים אכן מתוארים כפי שהיו, אך יש גם הרבה הסתייגויות מההבנה הפשטנית.

ספר איוב בתנ"ך בקלות מצטייר לנו כמשל, על בסיס ה"מבנה הספרותי" שלו. אך מה חשבו חז"ל עליו? בתלמוד (בבר בתרא ט"ו א) יש ויכוח בין החכמים באיזו תקופה חי איוב, ואחת הדעות היא: "אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה". אמנם במשתמע שם שרוב החכמים "מתעקשים" למצוא לאיוב זמן בהיסטוריה, אך לדעת הרמב"ם במורא הנבוכים, המחלוקת על תקופת העלילה דווקא מחזקת את הדעה לפיה מדובר במשל ולא במעשה היסטורי.

כבר כתבנו על בסיס פירוש רש"י שמסתבר מאוד לראות את תיאור בריאת העולם בתורה בהיבט המוסרי, ולא כתיאור פיזיקלי-מדעי של סדר התרחשות תהליך הבריאה. אך מה עם "חטא עץ הדעת"? נשים לב שהתורה מדגישה שהמעשה היה בגן עדן, ולא במציאות העולם הזה. וכך מסביר הרב אורי שרקי בשיעורו: "אבל בפשטות, כל המעשה של גן עדן הוא רוחני ולא קשור בכלל למציאות הארצית". כלומר, גם אם נאמר שזה התרחש – מדובר במציאות רוחנית. ולא כדאי לדמיין שם נחש מפינת החי.

ויש כמובן שאלה של האם כל הפרטים שבסיפורי התנ"ך מדויקים ואמתיים, או שיש שם השאלות, גוזמות ותיאורי דמיון. קל להתחיל מ"דחיית ההגשמה": בתורה יש פסוקים רבים שמתארים את האל כבעל גוף לכאורה: כגון שיש לו יד, הוא יושב על כיסא, שומע, מדבר וכועס. אך מוסכם על העולם הרבני שאין הדבר כך, ולכן מוצאים פירוש שונה, מעין "דיברה התורה כלשון בני אדם".

הרמב"ם לא מסתפק בכך, וטוען ב"מורה הנבוכים" (חלק ב' פרק מו): "כך אלו המשלים הנבואיים הנראים או נעשים במראה הנבואה… ודברים שעושה הנביא, ומשך הזמן הנזכר בין מעשה למעשה על דרך המשל, וההיעתקות ממקום למקום, כל זה אינו אלא במראה הנבואה, לא שהם מעשים מציאותיים בחושים הגלויים." כלומר, תיאורים רבים בתנ"ך הם חזיונות נבואיים שיש להם כמובן מטרה ומשמעות, אך אין זה שיקוף המציאות. הרמב"ם מביא דוגמאות בהמשך הפרק: לשיטתו, לא יתכן שיחזקאל הנביא ביזה את עצמו מול העם, או שהושע הנביא התחתן בחטא עם אשת זנונים, כמתואר בפשט המקראות.

"וגר זאב עם כבש": מציאות או משל?

ספר הילדים בשם "הכבשה שבאה לארוחת ערב" (שאהבתי להקריא לילדים שלי) מסתיים בכך שהזאב הופך להיות צמחוני ומזמין את הכבשה לגור עמו בבית. יתכן והרעיון מבוסס על הפסוק בישעיהו (יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." האמרה ידועה נחשבת לחלק מחזון השלום העולמי של הנביא. אך עדיין נשאלה השאלה: האם מדובר במציאות ממשית, או רק במשל? מתברר שנחלקו על כך חכמי ישראל, ובין השאר הרמב"ם והרמב"ן.

הרמב"ם נאמן לשיטתו שהעולם איננו משתנה, וגם באחרית הימים לא יהיה שינוי בסדרי הטבע. וכך דבריו המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמות יב א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר…". דברי ישעיהו מתפרשים כמשל לשלום עתידי בין ישראל לאומות.

הרמב"ן לעומתו סבר שאכן יהיה בעתיד שינוי בטבע עולם החי. הוא מפרש את הפסוק (ויקרא כו ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." לפי ההקשר בטקסט, מדובר בהבטחה אלוהית ולא במשל. הרבמ"ן כותב: "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם". כלומר, התכונה של החיות להזיק קשורה בחטאו של אדם! ולכן באחרית הימים, כשחטא האדם יתוקן – "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם". לפי הרמב"ן, הטבע יכול להשתנות בעקבות השינוי המוסרי באנושות!

ועד אז… נסיים בבדיחה. פורסם בעיתון שבגן החיות של העיר הצליחו ליישם את החזון, כך שזאב וכבש גרים ביחד בכלוב. המבקרים שאלו את השומר בגן איך הם מצליחים במשימה. ענה השומר: "כל בוקר מביאים כבש חדש".