ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.

מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.

בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.

איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.

כתבנו כאן על משימת האדם בעולם. ואיך יום העצמאות משתלב בתפיסה הזאת?

בתלמוד (ברכות לג ב) נאמר: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". אבל איך להבין מאמר זה? האם באמת הכל בידי שמיים? והאם נשאר לאדם לטפל "רק" בענייני היראה? נפרש כאן לפי התפיסה המקובלת ביהדות שמאמינה בחופש הבחירה של האדם, ונלך בדרכו של הרמב"ם.

הרמב"ם ב"שמונה פרקים", פרק ח' מתווכח עם התפיסה ש"הכל למעלה", או בלשונו: "אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון." אחד מהטיעונים של הרמב"ם: אם נניח שהכל נעשה ב"פקודה" מלמעלה, אז לפי זה יוצא שכך גם הפשעים, ואין זה הגיוני לייחס לה' לתת הוראה למישהו לגנוב או לרמות.

הרמב"ם מדגיש שלאדם יש שליטה במעשיו, לטוב ולרע, וממשיך: "מה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם". אמנם יש נתונים טבעיים שאין לאדם שליטה, אך זה לא פוגם בחופש הבחירה.

אז מה זה "יראת שמיים"? רמב"ם כותב באגרתו שדנה בסוגיה: "וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם". לפי פירוש זה, "יראת שמיים" איננה מצטמצמת ליחס היראה בין אדם לבוראו, אלא מכילה באופן רחב את כל מעשי האדם הבחיריים. הרי האדם מתהלך לפני ה' ואחראי למעשיו שבידיו לבחור לעשותם.

ראש השנה מופיע בתודעה היהודית בעיקר כיום הדין. מעניין שאין הדבר מצוין במפורש בתורה, שם ראש חודש תשרי מוזכר כ"שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" ו"יוֹם תְּרוּעָה" שהמלאכה אסורה בו. המושג "ראש השנה" מופיע במשנה (ראש השנה א ב), ושם כבר מופיע המוטיב של יום הדין, או בלשון המשנה "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן". אך מדובר בדרשה של חז"ל על פסוק בתהילים.

אך פחות ידוע שאבותינו זכו בחירות בראש השנה. התלמוד (ראש השנה יא א) מספר ש"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים". אמנם יציאת מצרים קרתה כידוע בניסן, אך לפי מסורת התלמוד העבודה הפיזית של היהודים לטובת המצרים נפסקה כחצי שנה קודם לכך, בראש חודש תשרי. מאותו הרגע, העבדות המעשית נגמרה, אך העם המתין עוד כמה חודשים לגאולה.

אז יש לנו לא רק את הדין אלא גם קצת מהחירות בראש השנה.

"פרק חלק" זה פרק במסכת סנהדרין (צ – קיג) בתלמוד הבבלי, המתחיל בפירוש של המשנה הידועה (סנהדרין י א) שמתחילה במילים: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא": על כך נקרא "חלק". המשנה מתחילה בצורה אופטימית מאוד, אך בהמשך היא מביאה כאלה שאין להם חלק לעולם הבא, כגון מלכים רשעים מהתנ"ך וכופרים לסוגיהם. איך ליישב את הסתירה? מסביב שנושאים האלה מובא הדיון בתלמוד שכולל דברי אגדה רבים וחשובים.

נביא דוגמא לפירוש: המשנה אומרת: (סנהדרין י ב): "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה… ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי." אך יתכן שאנשים כה חשובים לא יזכו לעולם הבא רק בגלל חטאיהם? אז בא התלמוד "מכשיר" כמעט את כולם לעולם הבא, בשם "דורשי רשומות" (אלה שמדקדקים בכתוב), על בסיס… פסוק בספר תהילים. איך? מוזמנים לקרוא במקור. ודרך אגב, האם לשלמה המלך יש חלק בעולם הבא (יש בכלל ספק?) תקראו כאן.

הידעתם? שלוש עשרה העיקרים המפורסמים של הרמב"ם נכתבו בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק. הרמב"ם מתייחס לעיקרי האמונה גם במקומות אחרים, אך זה המקור היחידי בו הוא מביא לנו רשימה מסודרת של 13 העיקרים.

לא רבים מבני זמננו מצליחים להטביע חותם ממשי בעולם לימוד התורה. אחד מהם הוא הרב פנחס קהתי (1901-1976), המחבר של הפירוש למשנה שהתקבל בחוגים הרחבים של ציבור הלומדים. פנחס קהתי עלה לארץ בשנות ה 30, והתפרנס מעבודה בבנק וכן כרכז בתנועת נוער. בשלב מסוים הוא הבין שלא קיים פירוש למשנה שמתאים ללומד העכשווי: אמנם נכתבו פירושים למשנה במהלך הדורות, אך הם לא מתאימים לקורא הישראלי. אז הוא התחיל להוציא פירוש משלו.

המשנה נכתבה בארץ ישראל ונחתמה לפי המסורת ע"י רבי יהודה הנשיא בסוף המאה ה 2 לספירה. היא כתובה בעברית. לכאורה, הטקסט אמור להיות מובן ברובו לקורא הישראלי. אמנם העברית המודרנית קרובה יותר לתנ"ך מאשר לשפת חז"ל, אך זה לא המכשול העיקרי בלימוד. המשנה נכתבה בתמצות ובקצרנות. מעבר לקושי להבין מילים קשות, לקורא חסרים רקע והקשר. במשנה יש מעט סיפורים והסברים. כמו שאומרים, החומר קצת "יבש".

הרב קהתי נשאר נאמן למקורות הקלאסיים בפרשנות. הוא כתב הקדמות לפרקים והוסיף פירושים וביאורים בשפה ברורה, שחלקם לשוניים וחלקם מסבירים את הדיון לפי התלמוד והפרשנים המאוחרים, וגם התייחס לקביעת ההלכה. אצל קהתי כל משנה הופכת לסיפור ברור ומעניין, ומי שרוצה – יש לו לאן ללכת ולהעמיק. כמובן, גם טכנולוגיה נכנסת לתמונה: יש היום אפליקציה לטלפון שמכילה את הפירוש. הנה צילום מסך מהטלפון שלי:

רוצים לקרוא על עוד מהפכות: פירוש שטיינזלץ לתלמוד בעברית וכן מפעל הדף היומי.

המילה "תיקו" מקורה בתלמוד, שם היא מציינת מצב שבו אין הכרעה בין העמדות של חכמים. יש רק השערות על המקור המדויק של המילה, אך יש לה דרש יפה: "תיקו" זה ראשי התיבות של "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". "תשבי" זה כינויו של אליהו הנביא. רגע, איך אליהו קשור ליישוב הקושיות בתלמוד?

ובכן, אליהו הנביא אכן מופיע במסורת בתור מי שבבואו אלינו יתיר את הספקות וייתן הסברים לקושיות. בנבואת מלאכי שמבשרת את בוא אליהו נאמר (מלאכי ג כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…" – בין דור האבות לדור הבנים תמיד יש מחלוקות! אז אליהו יבוא ויפתור אותן. וכך דעת רבי שמעון במשנה (עדויות ח ז): "להשוות המחלוקת." מכאן גם הביטוי "עד שיבוא אליהו" שמשמעותו "עד שהמחלוקת תתברר" (ויתכן וזה ייקח זמן).

הנה משנה (בבא מציעא ג ד) שעוסקת בדיני ממונות שמשתמשת בביטוי הזה. מעשה בשני אנשים שהפקידו כסף אצל מישהו, ועכשיו יש ריב על הסכום: "שנים שהפקידו אצל אחד, זה מָנֶה [סכום כסף] וזה מאתים [מָנֶה] , זה אומר "שלי מאתים" וזה אומר "שלי מאתים", נותן [מחזיק הפיקדון] לזה מָנֶה ולזה מָנֶה , והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו."

לא כולם בישראל לא מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים רבות התפללתי בבית כנסת בקיימברידג' אנגליה עם הסידור המקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהם אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.

אפשר היה לחשוב שאסתר היא הגיבורה הראשית כי על שמה נקראה המגילה. אך שלחז"ל הייתה דעה אחרת בנושא. נתחיל ממנהג קריאת המגילה. בימינו נהוג לקרוא את המגילה בשלמותה, וכי אפשר אחרת? אך במשנה (מגילה ב ג) מובאת מחלוקת בנושא: "וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." איך להבין את שלושת הדעות?

רבי יוחנן מסביר בתלמוד (מגילה יט א) שמקור המחלוקת הוא בדיוק בשאלה שהתחלנו ממנה: מי הדמות המרכזית במגילה? רבי מאיר סובר שאחשוורוש הוא במרכז, ולכן חייבים לקרוא את המגילה מההתחלה (כי הוא מוזכר במשפט הראשון). רבי יהודה לעומתו רואה במגילה את הסיפור של מרדכי היהודי, ולכן לשיטתו אפשר להתחיל מהמקום בו מרדכי מופיע בפרק ב' ("אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"). רבי יוסי מתמקד במעשה של המן הרשע, ולכן לדעתו אפשר להתחיל מפרק ג' שם מוזכר לראשונה המן: "אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י…".

אבל ההלכה היא כמובן כשיטת רבי מאיר: קוראים את המגילה מתחילתה, כלומר אחשוורוש המלך במרכז! וכך מתחילה המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.". הזמן של הסיפור הוא הזמן שלו. ואגב, גם לקראת סיום המגילה מוזכרת גדולתו של אחשוורוש המלך. האירועים מתרחשים עמוק בגלות, שם (לפחות בצד הגלוי) אחשוורוש הוא השולט והקובע. הוא זה שמאשר להמן את ה"פתרון הסופי". אך האם היו לו גם מידות טובות שעזרו ליהודים להינצל בסופו של דבר? על כך כתבנו כאן.

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – המשפט קורא לשפוט דברים לפי התוכן הפנימי, ולא המראה החיצוני. אבל איפה זה נאמר, ובאיזה הקשר?

המשפט נאמר ע"י רבי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה) במסכת אבות (ד כ). הוויכוח קשור לשאלה מיהם האנשים שמהם ראוי ללמוד תורה. רבי יוסי בר יהודה אומר שם שיש ללמוד מן הזקנים ולא מן הקטנים (צעירים). לעומתו, רבי טוען שלא נכון לבחור את המורה לפי הגיל: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו."

האם רבי צדק בוויכוח? כדאי לעיין בסיפורו של האר"י שחי במאה ה 16 ונחשב לאחד מגדולי הקבלה (תורת הסוד) של כל הזמנים. האר"י מגיע לצפת בגיל 36 – גיל צעיר מאוד לעיסוק בקבלה. למרות זאת, הוא הופך במהירה למנהיג חבורת המקובלים המכובדת של צפת. אחרי כשנתיים מהגעתו לצפת האר"י נפטר, ורוב דבריו נכתבו ע"י תלמידיו הגדולים (כתבתי כאן על התופעה). בהחלט ניתן ללמוד מהצעירים כשהם ראויים.

ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא לפי ההלכה), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ ז"ל:

נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש" ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.