כתבנו כאן על הגישה החסידית שמדברת על האל ש"אין אתר פנוי ממנו": האל שמחזיק את העולם בכוח גבורתו בכל רגע ורגע, ומשגיח על כל פרט ופרט בעולמו. אך זאת איננה הגישה הבלעדית במסורת. נביא כאן בקצרה את שיטתו של רבי יהודא אשכנזי "מניטו" (שכתבנו עליו כאן) ששמה במרכז ההכרה את המשימה שמוטלת על האדם לנהל את העולם מאז מעשה בראשית.

נעיין בפירושו של "מניטו" לפסוק האחרון של מעשה בראשית (בראשית ב ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת." לכאורה, מבחינת לשונית, המילה "לעשות" היא מיותרת. אז מה היא מרמזת לנו? בהסתמך על טקסט המדרש "מניטו" קובע המשמעות של "לעשות" הוא שהעולם נברא כך שהוא זקוק לעשייה. כלשונו: "הכול צריך תיקון, קרי השלמה בעולם העשייה, במציאות ההיסטורית. זו המשימה שמקבל האדם על עצמו בסוף ששת ימי המעשה… תהליך התיקון אינו תהליך מיסטי אלא תהליך היסטורי המביא לידי התאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא."

מכאן אפשר להבין איך "מניטו" רואה את מעשה בראשית. בששת ימי הבריאה, הקדוש ברוך הוא פועל לבדו. אך ביום השביעי (שזו התקופה אנו בעצם נמצאים!) הוא מעביר את האחריות על העולם הנברא לאדם. או בלשונו: "בסוף יום השישי מפסיק הבורא את התערבותו, נכנס לשבת שלו ומצפה משותפו האדם להשלים את המלאכה, כלומר להעלות את העולם כלשון המקובלים, לתקן את העולם כלשון המדרש, כך שיהיה תואם את מחשבת הבריאה." מכאן שעל האנושות מוטלת המשימה להצליח להביא את העולם למצב טוב מבחינה מוסרית. לפיכך, הגאולה איננה תהליך מיסטי-רוחני (כפי שרואים אותו למשל בחסידות חב"ד), אלא ההשלמה המוצלחת של ההיסטוריה האנושית המעשית. אחריות עצומה מוטלת על הכתפיים שלנו.