נתחיל מהשורה התחתונה: אין אפשרות לומר בהגיון שדוד לא חטא במעשה בת שבע. נתן הנביא מאשים את דוד ישירות דרך המשל של כבשת הרש. דוד עצמו מודה שהוא חטא, ועושה תשובה שלמה, ובכל זאת נענש. גם במבט רחב יותר, קשה להבין איך התנ"ך היה מביא תיאור בעייתי כל כך של מעשי דוד, אילו הוא היה נקי מעוון. לכן השאלות הן מהי המהות של הנפילה של דוד, והאם חטאו היה כפשוטו או לאו – אך אין ספק שחטא.

המקור ממנו מנסים ללמד סנגוריה על דוד הוא דברי רבי יונתן בתלמוד (שבת נו א): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א יח, יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". לפי רבי יונתן, לא יתכן שמי שנאמר עליו "ה' עמו" יחטא. לשיטתו, יתכן ודוד אמנם ביקש לעשות את החטא, אך לא עשה בפועל. בהמשך מובאת הגרסה המפורטת יותר, לפיה היה מנהג בימיהם שהיוצא למלחמה היה נותן גט לאשתו, ולכן בת שבע לא הייתה נשואה לאוריה החיתי (שיצא להילחם), או לפחות הייתה ספק נשואה. לכן דוד לא עבר על איסור אשת איש. אוריה עצמו היה מורד במלכות, ובגלל זה לדוד הייתה זכות כמלך להרוג את אוריה, רק שהיה ראוי יותר לדון אותו בבית דין ולא לצוות שייהרג בקרב.

במהלך הדורות היו פרשנים שהסכימו עם דברי סנגוריה אלה, והיו שחלקו על המסקנה. אך מעניין לראות את הבדלי הגישות במחנה החולקים. דון יצחק אברבנאל ניתח באריכות את הסוגיה בתלמוד מול הפסוקים בתנ"ך, והגיע למסקנה שדוד חטא ויש לדחות את דברי התלמוד. מסקנת דבריו: "סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו". לשיטת אברבנאל, גדולתו של דוד בכך שעשה תשובה שלמה.

לעומת אברבנאל שמתעמת חזיתית מול דברי התלמוד, המהר"ל מפראג מוצא דרך מקורית לשלב בין הביקורת החריפה על דוד, לבין קבלת דברי חז"ל. בספרו "באר הגולה" מסביר המהר"ל שדוד מבחינתו אכן עשה את המעשים הפסולים. רק שהקדוש ברוך הוא עשה עמו חסד גדול, וסידר את המציאות כך שמבחינה משפטית מעשיו של דוד יהיו חמורים פחות. לכן "סידר" את הגט שאוריה נתן לבת שבע, כך שיהיה לפחות ספק האם הייתה במעמד אשת איש. וגם "דאג" שאוריה ימרוד במלך, כך שיהיה תירוץ לראות במעשה דוד כלפיו פעולה שלטונית ולא רצח. אך אין זה מצדיק את דרכו של דוד, או כדברי המהר"ל: "וכל זה מצד השם יתברך, שהיה רוצה להיות עמו [עם דוד], לכך סיבב דבר זה. אבל מצד דוד עצמו לא היה זה, לכך הכתוב מיחס החטא לדוד, כאילו עשה החטא." המהר"ל לא חוסך שבטו מדוד, אך גם מצליח ליישב את דברי חז"ל.

התורה לא מספרת הרבה על חייו הבוגרים של ישמעאל בן אברהם. במקורות רבים אצל חז"ל ישמעאל מתואר בתור רשע, אך חשוב לזכור שזה לא הכול. על קבורת אברהם אבינו נאמר: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו…" (בראשית כה ט). על כל מפרש רש"י: "מִכַּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה, וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו". מזה שהפסוק מקדים את יצחק לישמעאל, לומדים שישמעאל נתן ליצחק הצעיר ממנו ללכת לפניו בלוויה, ומכאן שוודאי עשה תשובה. רש"י כדרכו מסתמך על התלמוד: במקרה שלנו, על דברי רבי יוחנן בבבא בתרא טז ב.

אבל כדאי גם לשים לב לפרט חשוב: אין בתורה אף שיחה בין יצחק לישמעאל! בני אברהם לא מדברים ביניהם. זה בולט במיוחד בהשוואה לבניו של יצחק: יעקב ועֵשָׂו. בין יעקב ועשיו יש יריבות מרה, אך יש ביניהם גם שיח ותקשורת, הם רבים אך גם משלימים. לעומתם, יצחק וישמעאל לא מחליפים מילה. בהשלכה לימנו, ניתן לראות את צאצאי ישמעאל בתור עולם הערבי-מוסלמי, ובעוד צאצאי עשנו לפי המסורת הם בני התרבות המערבית (שיונקת מרומי העתיקה). אפשר להבין מהתורה עם מי קל לנו יותר לנהל שיח.

רוצים להעמיק בהבנת זהות ישמעאל והאסלאם לפי היהדות? מוזמנים לצפות בסרטון של הרב ספי גלדצהלר לפי משנת הרב אשכנזי (מניטו).

אמנם חובה על יהודי לבוא ליום כיפור לאחר שעשה תשובה, והרי לכך נועדו חודש אלול (המכונה "חודש הסליחות") ועשרת ימי תשובה ("בין כֶּסֶה לעשור). אך בתודעה היהודית יושב חזק הרעיון שעצם המעמד של יום כיפור הוא זה שמביא מחילה וכפרה מהיושב במרומים. איך זה עובד? על כל מנסה לענות סיפור חסידי שמובא בשמו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורם של ישראל".

מסופר באבא ובן. הבן רוצה לאכול תפוח טעים שנמצא אצל אבא, אך אבא לא מוכן לתת את התפוח לבנו. מה עושה הבן הפיקח? הוא מברך את הברכה "בורא פרי העץ"! אבא לא יכול להרשות שתהיה ברכה לבטלה, והוא נאלץ לתת לבנו את התפוח לאכול.

כך עם ישראל ביום כיפור שמברך בבתי הכנסת בתפילה: "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה". ה' לא מוכן שהברכה הזאת תהיה לבטלה, והוא נאלץ… לסלוח לעמו. אז אולי בהשאלה ניתן לומר שתפילת יום כיפור נכתבה ע"י סנגור מוצלח: בזכותה עם ישראל מקבל מחילה שאולי לא היה זכאי לה, אילו מידת הדין הייתה מיושמת עד סופה.

לפי המסופר בתלמוד הבבלי, ריש לקיש (או בשמו המלא: רבי שמעון בן לקיש) אכן היה שודד. הוא פגש את רבי יוחנן, גדול תלמידי החכמים בארץ ישראל בתקופת ראשית התלמוד. רבי יוחנן מצליח להחזיר את ריש לקיש בתשובה. לפי האגדה בתלמוד, המפגש ביניהם קרה ב…נהר הירדן .ריש לקיש עוזב את הפשע, הופך לתלמיד של רבי יוחנן ואף מתחתן עם אחותו.

אך למרות ש"הכל נשאר במשפחה", כשמדובר היה בלימוד תורה, הרב והתלמיד לא תמיד הסכימו ביניהם, כך שיש לנו בתלמוד סוגיות רבות בהן מוצגת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. וכך, לצערנו, האגדה לא מביאה סוף טוב לסיפור שלנו. פעם רבי יוחנן וריש לקיש ישבו בבית המדרש ונחלקו בדיני הטומאה של כלי נשק. בסערת הוויכוח אמר רבי יוחנן: "לסטאה בלסטיותיה יד" [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך, הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו!" (תרגום שטיינזלץ שם). ריש לקיש נפגע מאוד מרבו, חלה ומת. הדבר גרם לצער רב לרבי יוחנן עצמו, בסוף נטרפה דעתו וגם הוא מת.

צריך לזכור שמדובר באגדה ולאו דווקא באמת ההיסטורית. התלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, מקום מושבם של רבי יוחנן וריש לקיש – אינו מזכיר את סיפורי השודדים. אך נדמה לי שהלקח המוסרי ברור. נביא אותו בלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ז'): "וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּישׁוֹ". גם גדולי האומה חייבים להקפיד על כך.

לפחות לפי הסיפור (לאו דווקא היסטורי) שמסופר בתלמוד הבבלי (סנהדרין קז ב), לחכמי ישראל הייתה הזדמנות להחזיר את ישו הנוצרי לחיק היהדות. אך הדבר לא הסתייע. מדוע? התלמוד אומר: "לעולם תהא [יד] שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים, ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים". צריך לנסות גם לקרב (ואולי בעיקר לקרב, כי יד ימין יותר חזקה משמאל בדרך כלל!), ולא רק לדחות.

מעשה שהיה כך היה. ישו ורבי יְהוֹשֻעַ בֶּן פְּרַחְיָיה (שהיה רבו) נאלצו לברוח מגזירות ינאי המלך, והגיעו לאלכסנדריה שבמצרים. שם ישו אמר משפט לא יפה על אישה שהייתה במקום, ורבי יהושע החליט להעניש ולהחרים את ישו תלמידו. ישו ביקש פעמים רבות סליחה מהרב, אך הוא לא הסכים לקבלו בחזרה. לבסוף היה מקרה בו ישו פנה לרבי יהושע בזמן התפילה: רבי יהושע כבר היה מוכן לסלוח ואף סימן בידיו להמתין לסוף תפילתו – אך ישו לא הבין נכון את הסימן, וחשב בטעות שרבו שוב דוחה אותו.

אחר כך ישו יצא ל"תרבות רעה", וכבר לא ניתן היה לאחות את הקרע בינו לבין היהדות הרבנית. אילו רבי יהושע בן פרחיה היה פחות קפדן, והיה מושיט יד יותר מוקדם – הסוף היה יכול להיות טוב יותר, ואולי מהלך ההיסטוריה היה משתנה. מי יודע.

בראיה ההיסטורית, מה גורם ליהודים לעשות תשובה ולהתאחד? לצערנו, הרבה פעמים זה קורה בגלל שונאי ישראל. או כמו שאמר התלמוד במסכת מגילה: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".

הדברים כמובן מכוונים למסופר במגילת אסתר, שם המן הרשע מצליח לקבל את אישור המלך אחשוורוש להשמדת היהודים: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג י). אסתר ומרדכי מצליחים להפוך את הגזירה. אך לפי המסורת, היהודים לא רק מתאחדים נגד שונאיהם (כמתואר במגילה) אלא גם עושים תשובה ומקבלים את התורה!

התלמוד במסכת שבת דורש: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר" הפסוק שמתחיל ב"קיימו וקיבלו" מתפרש כקבלת התורה מחדש, לא פחות. רק חבל שהיינו צריכים בשביל זה את המן. האתגר של דורנו: איך מגיעים לאחדות ואמונה אמתיים ללא ה"סיוע" מאנטישמים?

למה ספר יונה נבחר להפטרה (קריאה בנביא) ביום כיפור דווקא? בפשטות, נראה שמדובר בכוחה של התשובה שאנו רוצים להעצים ביום המיוחד הזה.

קודם כל, התשובה של אנשי נינווה, שלפי הפשט הם שבו מדרכם הרעה. אמנם חז"ל טענו שהם לא ממש הפכו לצדיקים אלא עשו קצת "הצגה": הרי אין סיבה לגרום לבהמות לצום, חוץ מליצור רעש ומהומה. אבל מבחן התוצאה מראה שאפילו תשובה לא מושלמת שכזאת – מתקבלת בשמיים.

וכמובן, יונה הנביא עצמו: (פרק ב') וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. ג וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי", וגם תפילתו נענתה: "וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה" .אז אין דבר יותר ראוי ליום כיפור מלהזכיר התפילות שנענו למעלה.

א