לפי המסופר בתלמוד הבבלי, ריש לקיש (או בשמו המלא: רבי שמעון בן לקיש) אכן היה שודד. הוא פגש את רבי יוחנן, גדול תלמידי החכמים בארץ ישראל בתקופת ראשית התלמוד. רבי יוחנן מצליח להחזיר את ריש לקיש בתשובה. לפי האגדה בתלמוד, המפגש ביניהם קרה ב…נהר הירדן .ריש לקיש עוזב את הפשע, הופך לתלמיד של רבי יוחנן ואף מתחתן עם אחותו.
אך למרות ש"הכל נשאר במשפחה", כשמדובר היה בלימוד תורה, הרב והתלמיד לא תמיד הסכימו ביניהם, כך שיש לנו בתלמוד סוגיות רבות בהן מוצגת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. וכך, לצערנו, האגדה לא מביאה סוף טוב לסיפור שלנו. פעם רבי יוחנן וריש לקיש ישבו בבית המדרש ונחלקו בדיני הטומאה של כלי נשק. בסערת הוויכוח אמר רבי יוחנן: "לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך, הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו!" (תרגום שטיינזלץ שם). ריש לקיש נפגע מאוד מרבו, חלה ומת. הדבר גרם לצער רב לרבי יוחנן עצמו, בסוף נטרפה דעתו וגם הוא מת.
צריך לזכור שמדובר באגדה ולאו דווקא באמת ההיסטורית. התלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, מקום מושבם של רבי יוחנן וריש לקיש – אינו מזכיר את סיפורי השודדים. אך נדמה לי שהלקח המוסרי ברור. נביא אותו בלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ז'): "וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּישׁוֹ". גם גדולי האומה חייבים להקפיד על כך.
