מקובל לראות בתיאור "מעשה בראשית" המופיע בתחילת התורה את הסיבה האמונית לקביעה שהעולם נברא. נשמע פשוט, אך מפתיע שהרמב"ם לא סבר כך! בספרו "מורה הנבוכים" הרמב"ם דן בשאלה האם העולם הנו נברא ("מחודש", כלשונו) או שהוא "קדמון" (כהשקפת אריסטו והפילוסופים שסברו שהעולם היה תמיד ולא השתנה, בשונה מההשקפה המדעית המקובלת היום).

וכך כותב הרמב"ם (מורה הנבוכים, ב כה): "דע, שאין בריחתנו מלסבור קדמות העולם מחמת הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחודש, לפי שאין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גוף. וגם אין דרכי הביאור נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו בעניין חידוש העולם, אלא יכולים היינו לבאר אותם כדרך שעשינו בשלילת הגשמות, וייתכן שזה היה יותר קל בהרבה, והייתה לנו יכולת רבה לבאר אותם הכתובים ונקיים קדמות העולם, כדרך שביארנו הכתובים ושללנו היותו יתעלה גוף".

במילים אחרות: בתורה יש פסוקים שלפי פשוטם מתארים את האל כבעל אברי גוף. אבל אנו יודעים לפרש פסוקים אלה נכונה, מתוך ההבנה העמוקה שהאל אינו גשמי (ועל כך נכתב רבות ב"מורה הנבוכים"). באותו האופן, אילו היינו מחזיקים בהשקפה שהעולם קדמון ולא הייתה בכלל בריאה "יש מאיין", היינו יכולים למצוא פרשנות מתאימה לפסוקי "מעשה בראשית" בתורה!

למעשה, הרמב"ם סבר שאין דרך להכריע האם העולם "מחודש" או "קדמון" לפי השכל בלבד – אבל המסורת של האומה (בדבר קיום הנבואה והניסים) היא זו שמובילה למסקנה שהעולם "מחודש". ואולי מושג הבריאה מתחייב מתוך הסתכלות מוסרית על המציאות? על כך במאמר זה.

יש אומרים שאנשים נוטים להיצמד לדעותיהם הקודמות גם לנוכח מאורעות אדירים שמתרחשים בחייהם. אבל זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיח סיפורו הטרגי של הרב יששכר שלמה טייכטל, מחשובי רבני סלובקיה שחווה את השואה על בשרו.

במשך רוב שנות חייו הרב טייכטל החזיק בעמדה חרדית אנטי-ציונית. מאורעות השואה גרמו לא להעמיק בסוגיות של הגאולה וארץ ישראל (שלדבריו לא מצא זמן לעסוק בהן בלימוד הישיבתי המסורתי), והביאו אותו לתמיכה נלהבת בציונות. את הרעיונות החדשים הוא כתב בספר בשם "אם הבנים שמחה". בין השאר, כתב שיהודים רבים היו יכולים להינצל, אילו הרבנים היו משכילים לתמוך ברעיון הציוני ולקרוא להמוני היהודים לעלות לארץ.

הרב טייכטל נרצח בשואה בשנת 1945.

התשובה הפשוטה ביותר: אחשוורוש לא איבד לגמרי את החוש המוסרי!

אחשוורוש מתואר במגילת אסתר כדמות מגוחכת מבחינות רבות. הוא מלך אדיר שמולך על 128 מדינות, אך די מהר מתברר שהבעיות מתחילות מבית, ואשתו עושה ממנו צחוק מול כל האימפריה. בהמשך אחשוורוש מקדם את המן שמחתים את המלך בקלות מפתיעה על "הפתרון הסופי": השמדת כל יהודי האימפריה הפרסית. מה מנע את המשך הפיכתו של אחשוורוש לצורר מחולל השואה? הרמז בתמונה:

המהפך אצל אחשוורוש מתחיל בפרק ו', שם "נדדה שנת המלך" והעוזרים הקריאו לו את הסיפור על מרדכי היהודי שהציל את חיי המלך. אחשוורוש מתעניין האם נעשה הצדק עם מרדכי: (אסתר ו ג) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר." אחשוורוש מתעקש שהצדק ייעשה, ושואל את המן איך לגמול למרדכי (בלי לציין את שמו). מכאן מרדכי היהודי "עולה על סוס" והמן נופל.

בראיה ההיסטורית, מה גורם ליהודים לעשות תשובה ולהתאחד? לצערנו, הרבה פעמים זה קורה בגלל שונאי ישראל. או כמו שאמר התלמוד במסכת מגילה: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".

הדברים כמובן מכוונים למסופר במגילת אסתר, שם המן הרשע מצליח לקבל את אישור המלך אחשוורוש להשמדת היהודים: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג י). אסתר ומרדכי מצליחים להפוך את הגזירה. אך לפי המסורת, היהודים לא רק מתאחדים נגד שונאיהם (כמתואר במגילה) אלא גם עושים תשובה ומקבלים את התורה!

התלמוד במסכת שבת דורש: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר" הפסוק שמתחיל ב"קיימו וקיבלו" מתפרש כקבלת התורה מחדש, לא פחות. רק חבל שהיינו צריכים בשביל זה את המן. האתגר של דורנו: איך מגיעים לאחדות ואמונה אמתיים ללא ה"סיוע" מאנטישמים?

דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.

אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".

הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).

מצוות זכירת מעשה עמלק (כמו גם המצווה של מחיית זכר עמלק, שלא נהוגה למעשה בזמן הזה) מתבססת על הפסוקים מהתורה: (דברים כ"ה, י"ז – י"ט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

נשאלת השאלה: למה הפסוקים מתחילים ב"זכור" מסיימים ב"לא תשכח" – הרי הדברים חוזרים את עצמם? הרמב"ם ב"משנה תורה" מפרש ש"זכור" – זה בפה, בעוד ש"לא תשכח" – זה בלב. אבל שמעתי פירוש אחר: המוח שלנו רוצה לשכוח את הזוועה של ניסיון רצח עם. ולכן מי שמתחיל לקרוא את הפסוקים מ"זכור" ומגיע לסוף – כבר החל קצת בתהליך השכחה, ולכן נדרש שיופיע שם "לא תשכח" בתור תזכורת.

הביטוי "אין נביא בעירו" – שמשמעותו שאין אדם זוכה להכרה דווקא במקום ממנו הוא בא – אינו מופיע במקורות ישראל, אלא לקוח מדברי "אותו האיש" בברית החדשה.

אבל זה לא כל הסיפור. כנראה שהביטוי ומשמעותו התאימו גם להלך המחשבה שלנו, כך שהיו רבנים
במהלך הדורות שהשתמשו בו בכתביהם, וחלק (למשל, החתם סופר) אפילו ייחסו אותו בטעות לחז"ל.

ביקשתי מהבינה המלאכותית להדגים את הפתגם בגרסה האנגלית:



לא, זה לא יתכן. רבי שלמה יצחקי (רש"י) חי בצרפת במאה ה 11, והוא אפילו לא הכיר את צורת הכתיב שאחר כך קיבל את השם כתב רש"י. אבל יש קשר לרש"י, בכל זאת.

הפירוש המפורסם של רש"י לתורה הודפס לראשונה במאה ה 15 באותיות עבריות בסגנון מיוחד (כתב מרובע) שהיה מקובל אצל הספרדים. מאז קיימת מסורת להדפיס את הפירושים לתנ"ך ולתלמוד בכתב המיוחד הזה, בעוד שהטקסט העיקרי מופיע בכתב העברי ה"רגיל".

וכך נראה כתב רש"י: (תמונה מוויקיפדיה):

התשובה: תלוי איך מפרשים את הטקסט. במגילה מופיע הביטוי "צור ישראל" במשפט: מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ… ניתן להבין את "צור ישראל" כאזכור שם ה' (ויש לכך מקורות), אך גם במובן הפשוט של חוזק ועוצמה.

זה לא נכתב במקרה: הנוסח הזה הוא תוצאה של מחלוקת ופשרה. מגילת העצמאות עברה הרבה טיוטות. הויכוח נמשך עד לגרסה האחרונה: נציגים דתיים רצו ששם אלוקי ישראל יופיע במפורש במגילה, בעוד שנציגים חילונים התנגדו לכל סממן דתי בטקסט. דוד בן גוריון הכריע לכתוב "צור ישראל" כנוסח פשרה, על מנת שכל צד יוכל לפרש את הביטוי כדרכו.

מאמר זה של הרב חנן פורת ז"ל מנתח אתך המושג "צור ישראל" (גם בהקשר של מגילת העצמאות).

ישעיהו הנביא נותן תשובה חד משמעית לשאלה הזאת (ישעיהו מה, ז'): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". הי הוא גם "בורא רע". בעצם, קשה היה לצפות ממונותאיסט אמתי לתשובה אחרת. הרי אם ה' אינו מקור הרע, העולם הופך לדואליסטי ומאבד את התפיסה האחדותית.

אבל לשם מה הרע קיים? הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) מסביר בספרו דרך ה' (פרק ב'), שמטרת הבריאה היא שהאדם יזכה לשלימות ע"י העבודה העצמית ולא בדרך מקרה – כלשונו שם: "מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה". הבחירה בטוב – על מנת שיהיה לה ערך – לא אמורה להיות הכרח. לכן חיוני שיהיו בעולם טוב וגם רע, ושתהיה לנו יכולת לבחור ביניהם: "ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה".

כלומר, קיום הרע הוא הכרחי כדי שנוכל לבחור בטוב באופן מודע. או כמו שאומרת הבדיחה: צריך שיהיו רשעים בעולם, אבל אין חובה להתנדב.