לעיתים בציבור יש תחושה לא נוחה כאשר בן של רב ידוע מתמנה למשרה רבנית. אך מה המסורת ההלכתית אומרת על כך? מתברר שבפוסקים יש אהדה לרעיון שהתפקידים בקהילה (כגון רב, חזן או שוחט) עוברים מאב לבן. חשוב לזכור בהקשר הזה שיסודות ההלכה הונחו בתקופה בא המצב של "בן ממשיך את אביו בעיסוקו" היה לנורמה. וכך כותב הרמב"ם: (הלכות מלכים ומלחמות א ז) "לא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה." כבר כאן ניתן לראות תנאי של חכמה ויראה: הבן הממשיך חייב להיות ראוי לתפקיד מבחינת מידותיו. אבל יש לבן עדיפות, ולכן גם אם יש מעמד טוב אחר לתפקיד, הבן הוא זה שצריך לקבל את המנוי – בתנאי שהוא ראוי.
נוסף על כך, היו פוסקים שאמרו שכלל הירושה לא חל על מנוי של רב דווקא. לפי המסורת, "כתר התורה" פתוח לכל מי שרוצה ליטול אותו, בניגוד לכהונה ומלכות שעוברות בירושה. לפי השיטה הזו, הקריטריון האמתי היחידי למינויו של רב הוא גדלות בתורה: מי שראוי יותר – זוכה, ואין עדיפות ל"בן של". מצד שני, במציאות של קהילות רבות, משרת הרב הרבה פעמים דומה יותר לזו של עסקן: רוב זמנו הרב מבלה בטיפול בענייני בקהילה. במצב זה, שיקול הגדלות התורנית רלוונטי פחות, ויש להתייחס לרבנות כמו לכל משרה אחרת.
יש בפסיקה גם דעה שמתייחסות לעמדת הציבור, סוג של "דמוקרטיה" אם תרצו. אם דעת הקהל נגד מנוי הבן, לא ניתן לכפות את המנוי על הציבור, גם אם אין במידותיו פגם ברור. אך במקום שרוב הציבור מקבל את מנוי הבן באהדה, יש ללכת לפי המסורת. מי שרוצה להעמיק בנושא, מציע לצפות בסדרה של 4 שיעורי וידאו של הרב אלחנן ניר (קישור לשיעור הראשון).
