אם ההגדה של פסח זה סיפור יציאת מצרים, היינו מצפים שהטקסט יתבסס על ספר שמות בו מתוארת העלילה העיקרית של המסלול מעבדות לחרות. אך יש לנו הפתעה: ההגדה דורשת מקור אחר: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." הפסוק המצוטט הוא בכלל מספר דברים, והוא שייך למצוות הבאת הביכורים למקדש. אדם שמביא את הביקורים נדרש להזכיר את יציאת מצרים דרך הפסוקים הללו. משם ההגדה דורשת את ההמשך: אזכור עבדות מצרים, זעקת העם וכן הגאולה ע"י ה'.

אך מה בכלל המשמעות של "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"? לא רק לנו יש קושי עם הביטוי. גם הפרשנים המסורתיים נחלקו בהבנת הלשון. היו שאמרו שמדובר בלבן הארמי שרצה לגרום לאבדנו של יעקב (וכך מפרשת ההגדה, "צא ולמד"). היו שאמרו שלשון "אֹבֵד" לא מתאימה ללבן, ושהכוונה היא ליעקב עצמו שהיה "אֲרַמִּי אֹבֵד". ויש שכתבו שמדובר באברהם אבינו. כך או כך, איך התקבלה ההחלטה של עורך ההגדה להתבסס על הקטע הזה בסיפור ה"מגיד"?

מי שמחפש עיון מעמיק בסוגיה, מציע לקרוא את המאמר של הרב איתן שנדורפי (אתר "בני ציון") שמפרט ומסכם לפחות 8 מענים של פרשנים שונים. אני הקטן אנסה להביא תשובה מכיוון אחר. ההגדה "מתעקשת" להזכיר לנו שלפני יציאת מצרים היה אירוע אחר: "יציאת אוּר כַּשְׂדִּים". אמנם לא מדובר באומה אלא רק באבות כיחידים, אך גם אברהם וגם יעקב עברו בגלות ויצאו משם. בהקשר הזה, יש כאן הקבלה בין שהות יעקב אצל לבן הארמי, לבין עבדות האומה במצרים.

ואם כבר אנו עוסקים בהקבלה: שמתם לב שכל פעם שיש יציאה מהגלות, זה נעשה ברשות האומות? יעקב מבקש רשות מלבן לעזוב, משה ואהרון – מפרעה. ובהמשך ההיסטוריה: הכרזת כורש בפרס, החלטה האו"ם על "תכנית החלוקה". להרחבה כאן.

יש דרשה יפה שמסבירה למה משה רבינו, למרות היותו מנהיג העם ביציאת מצרים, לא מוזכר ולו פעם אחת בהגדה של פסח. הרי ההגדה עצמה מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". בגלל שרוצים להדגיש את ההנהגה הישירה של ה' בסיפור, לא מזכירים את השליח!

אבל רגע, מישהו בדק האם זה בכלל נכון? חיפוש פשוט בהגדה מוביל למסקנה שמשה כן מוזכר! בקטע "רבי יוסי הגלילי אומר" מביאים את הפסוק (שמות יד לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אז אפשר לתרץ שמשה מופיע רק פעם אחת, במקום לא הכי מרכזי ורק מתוך אזכור של פסוק. אז זה כמעט ולא נחשב "אזכור" ביחס לגדולתו, והדרשה בעינה עומדת. אך מצאתי עדות על כך שבחלק מהגרסאות של ההגדה הפסוק הנ"ל לא הובא כלל. יתכן והדרשה נכתבה במקור עבור נוסח קצת שונה משלנו, שם היא הייתה נכונה לחלוטין.

ולסיום: מתברר שלפחות אצל יהודי מרוקו יש מסורת עוד מהמאה ה 14 להזכיר את משה במפורש! מדובר בקטע בערבית יהודית בו פותחים את הסדר. שם מוזכר משה רבינו כמי שהנהיג את העם. תקראו כאן את הסיפור המעניין.

אכילת המרור מוזכרת בתורה בהקשר של קרבן פסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח), אך בימנו אנו אוכלים מרור כחלק מסדר פסח. התורה לא מסבירה את הסיבה לציווי. בהגדה של פסח מובא: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ." כלומר, המרור הוא זכר לחיים המרים בעבדות מצרים. אך איזה ירק יש לקחת למרור?

במשנה מפורטים 5 סוגי ירק שמתאימים למרור, שהראשון בהם הוא "חזרת". בתלמוד מוסבר שמצווה יתרה להשתמש בחזרת שהיא… חסה. שם אפילו דורשים את השם "חסה": "שחס הקדוש ברוך הוא עלינו" (כשהוציא אותנו ממצרים). יש רק בעיה קטנה עם חסה: לא תמיד יש לה טעם מריר, ועל כך יש פלפולים הרבה: האם חובה לבחור חסה מרה במיוחד, או שאפשר להסתפק בחסה הרגילה.

העניין הוא שבארצות אירופה רבות חסה לא הייתה נפוצה בעונת האביב. לכן אצל האשכנזים נוצר מנהג להשתמש בחְרֶיין, שזו מילה ביידיש וברוסית לתבלין מר-חריף שמפיקים משורשי הצמח "חריפית הגינה" (שנקרא גם "חזרת", למרות ש"חזרת" של חז"ל היא חסה). מקור הצמח באירופה, אך בימינו מגדלים אותו גם בארץ. הצבע האדום נוצר ע"י הוספת סלק לתבלין. אז יש מנהגים רבים, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו.

ספר הילדים בשם "הכבשה שבאה לארוחת ערב" (שאהבתי להקריא לילדים שלי) מסתיים בכך שהזאב הופך להיות צמחוני ומזמין את הכבשה לגור עמו בבית. יתכן והרעיון מבוסס על הפסוק בישעיהו (יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." האמרה ידועה נחשבת לחלק מחזון השלום העולמי של הנביא. אך עדיין נשאלה השאלה: האם מדובר במציאות ממשית, או רק במשל? מתברר שנחלקו על כך חכמי ישראל, ובין השאר הרמב"ם והרמב"ן.

הרמב"ם נאמן לשיטתו שהעולם איננו משתנה, וגם באחרית הימים לא יהיה שינוי בסדרי הטבע. וכך דבריו המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמות יב א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר…". דברי ישעיהו מתפרשים כמשל לשלום עתידי בין ישראל לאומות.

הרמב"ן לעומתו סבר שאכן יהיה בעתיד שינוי בטבע עולם החי. הוא מפרש את הפסוק (ויקרא כו ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." לפי ההקשר בטקסט, מדובר בהבטחה אלוהית ולא במשל. הרבמ"ן כותב: "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם". כלומר, התכונה של החיות להזיק קשורה בחטאו של אדם! ולכן באחרית הימים, כשחטא האדם יתוקן – "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם". לפי הרמב"ן, הטבע יכול להשתנות בעקבות השינוי המוסרי באנושות!

ועד אז… נסיים בבדיחה. פורסם בעיתון שבגן החיות של העיר הצליחו ליישם את החזון, כך שזאב וכבש גרים ביחד בכלוב. המבקרים שאלו את השומר בגן איך הם מצליחים במשימה. ענה השומר: "כל בוקר מביאים כבש חדש".

לכאורה, השאלה קצת "ליצנית": וכי מברכים על המזון בצום? אך כדרכם של היהודים, כמעט לכל סוגיה יש פן רציני. מה אמור לעשות אדם שאסור לא לצום (למשל, מסיבה רפואית) – האם הוא אמור לברך על הסעודה בכיפור, ובאיזה נוסח?

אז מסתבר שמברכים. וכך מופיע ב"פניני הלכה" (לפי דעת רוב הפסוקים): "האוכל לחם כשיעור 'זית', צריך לומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' ולהזכיר את יום הכיפורים". אז לא רק מברכים, אלא גם מוסיפים בברכה "יעלה ויבוא" כמו בשאר המועדים. העניין הוא שבטקסטים המודפסים של ברכת המזון הנוסח של "יעלה ויבוא" לכיפור אינו מופיע (כי אינו נפוץ שאומרים אותו). לכן יש להעתיק אותו מתפילת העמידה, כגון: "בְּיום (בשבת: הַשַּׁבָּת הַזֶּה. וּבְיום) הַכִּפּוּרִים הַזֶּה. בְּיום סְלִיחַת הֶעָון הַזֶּה. בְּיום מִקְרָא קדֶשׁ הַזֶּה".

איך היהודים הגיעו לרעיון של בניית בית המקדש? אם חשבתם שיש על כך ציווי בתורה, אז מתברר שהתורה מצווה אותנו בפרטי הפרטים על… בניית המשכן! מדובר במבנה מתפרק שמתאים מאוד לנדודים במדבר, אין בו קירות אבן והוא לא דומה לבניין. ספר דברים אמנם מדבר על הצורך בריכוז הפולחן במקום קבוע בעתיד: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה."(דברים יב ה). אך אין שם רמז לשינוי האדריכלי שצריך לערוך במשכן.

אך היה גם שלב ביניים: משכן שילֹה. ספר יהושע (תחיל פרק יח) מגלה שלאחר כיבוש רוב הארץ בידי השבטים, יהושע וזקני ישראל מחליטים לבנות משכן קבוע בשילה, ולשים בתוכו את ארון הברית. בתנ"ך לא מופיע תיאור מדויק של המבנה. אך התלמוד (זבחים קיח א) מביא לנו מסורת שמשכן שילה היה "אוהל", כלומר היו לו קירות אבן אך גג בצורה של יריעה. משהו באמצע בין המשכן הזמני של המדבר לבין המקדש הבנוי.

אז איך נבנה המקדש? לפי התנ"ך, היוזמה הראשונית באה מאת דוד המלך: לאחר שהוא כבש את ירושלים, התבסס בה והביא אליה את ארון הברית, דוד פונה אל נתן הנביא: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז ג). אך נתן מקבל חזון מאת ה': עליו למסור לדוד שאינו רשאי לבנות את בית המקדש, אך יהיה לדוד בן ש"הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי…" (שמואל ב ז יג). ה' דוחה את הפרויקט בדור אחד. (הסבר :דוד לא התאים כי אמנם היה צדיק גדול, אך גם איש מלחמות). ואכן, בהמשך שלמה בן דוד יורש את השלטון, מביא את הממלכה לתקופה ארוכה של שלום ובונה את בית המקדש הראשון. דוד אמנם לא זוכה לממש את הרעיון, אך הוא עושה הכנות רבות לפרויקט הבניה.

אז אמנם התורה לא מזכירה את בית המקדש, אך לפי הסיפור הבנייה של המקדש היא בציווי מאת ה' דרך נביא, ויתכן גם שנתן הנביא הדריך את דוד ושלמה איך המקדש אמור להיראות. את אתם מכירים הסבר אחר על הקשר בין המשכן למקדש, מוזמנים לשתף.

ויש בכלל ספק שלפי הסיפור בספר בראשית, אחי יוסף הם אלה שמכרו אותו? לכאורה, יוסף עצמו מאשים את אחיו ישירות בכך: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." (בראשית מה ד). אבל רגע, יש חידה בלשית בסיפור, ואולי גם ליוסף לא יהיה מידע מלא. נציין רק שבקריאה של הפשט של סיפור המכירה יש דברים לא ברורים, ורבים הפרשנים שניסו להתמודד מול הקושי.

גדול פרשני התורה, רש"י, מפרש שהאחים מכרו את יוסף במו ידיהם: ""וימשכו" – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדיינים, והמדיינים למצרים". רק שבפסוקים הבאים מתברר ש… ראובן חוזר אל הבור, מגלה שיוסף לא שם וקורע את בגדיו. למה הוא חוזר? הרי ראובן נוכח בתחילת הסיפור! רש"י מתרץ שראובן לא היה עם האחים ברגעי המכירה, כי… הלך לעזור ליעקב אביו (מרחק רב מאוד!), וכשחזר – ראה שהבור ריק. נשמע קצת מאולץ.

הנכד של רש"י, רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) חולק על סבו וכותב במפורש שבני יעקב לא מכרו את יוסף. לשיטתו, האחים הורידו את יוסף לבור, ואז התרחקו מהמקום על מנת לאכול ולהתייעץ. בינתיים עברה ליד הבור שיירה של מדיינים, והם אלה שמוצאים את יוסף מהבור ומוכרים אותו כעבד לישמעאלים. אם כך, ההמשך מסתדר: כשראובן חוזר אל הבור בסוף הסעודה, הוא אכן מופתע לראות שיוסף איננו. האחים לא יודעים בדיוק מה קרה.

חשוב מאוד להדגיש שרשב"ם לא מצדיק את מעשי האחים בסיפור! לכל הדעות, הכוונה של בני יעקב ודאי הייתה בתחילה להרוג את יוסף, ואחר כך למכור אותו. רק שההשגחה "סידרה" כך שהמעשה אמנם התבצע, אך לא הושלם על ידם. גם חטא המחשבה והכוונה הוא חטא. אגב, יש פרשנות דומה ולסיפור חטא דוד עם בת שבע (אכתוב הזדמנות אחרת על כך).

זמן חג הפורים נקבע לפי יום חגם של היהודים בתקופת מאורעות מרדכי ואסתר. מגילת אסתר (פרק ט) מספרת שיהודי שושן נקהלו ונלחמו באויביהם ב-13 (י"ג) וגם ב-14 (י"ד) לחודש אדר, וחגגו ב-15 (ט"ו) לחודש. לעומת זאת, שאר יהודי האימפריה הפרסית נלחמו רק ב-13 (י"ג) לאדר, ועשו יום משתה ושמחה כבר ב-14 (י"ד) לחודש. לפיכך, פורים נקבע לדורות בט"ו באדר בערים מוקפות חומה (כמו בשושן), ובי"ד לאדר בשאר המקומות. רק שלהלכה הוחלט שמדובר בערים מוקפות חומה בתקופת כיבוש הארץ ע"י יהושע, ולא בזמן אחשוורוש.

אך אלו ערים היו מוקפות חומה אז? היחידה לגביה קיימת מסורת נאמנה היא ירושלים, ושם אכן נהוג לחגוג בט"ו לאדר – מה שנקרא "שושן פורים". כמובן, גם קריאת המגילה נעשית במועד זה. אך יש מספר ערים שקיים ספק לגבי מצבם בזמן כיבוש הארץ. בארץ ישראל מדובר בלוד, טבריה, צפת, חברון, יפו ואפילו בני ברק – אך יש גם ערים בחו"ל. איך נוהגים למעשה? בחלק מהמקומות הללו קיים מנהג לקרוא מגילה פעמיים מספק: גם בי"ד וגם בט"ו. ראיתי פסק הלכה של רב העיר לוד, לפיו בעירו נכון לקרוא מגילה בט"ו בלבד בדיוק כמו בירושלים – מעניין לראות אם ההחלטה תיושם. כמובן, במקומות שהספק איננו, המגילה נקראת בי"ד.

ומה עם קצת אחדות? הייתכן מצב בו כל היהודים יקראו את מגילת אסתר באותו היום? מתברר שכן! אמנם פורים לעולם לא יוצא בשבת לפי לוח השנה שלנו, אך "שושן פורים" (ט"ו באדר) בירושלים לעיתים נופל על שבת. מצב זה נקרא "פורים משולש", כי אז מפצלים את מצוות החג בין שלושה ימים: שישי + שבת + ראשון. בגלל שקריאת המגילה לא נהוגה בשבת, היא עוברת ליום שיש, י"ד באדר. לכן בשנים של "פורים משולש" המגילה נקראת בי"ד באדר – גם בירושלים וגם בשאר המקומות.

האמת היא שאין אזכור מפורש של ירושלים בתורה (חומש). אבל יש כמה רמזים. בספר בראשית מסופר על מַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם שקיבל את פניו של אברהם אבינו, אך במסורת שָׁלֵם היא ירושלים, וכך מופיע בתרגום אונקלוס. מעשה עקידת יצחק התרחש בארץ המוריה: התורה לא מפרטת את המיקום, אך יש מסורת שזה היה בהר הבית בירושלים (וגם בספר דברי הימים כתוב שבית המקדש נבנה בהר המוריה).

אך התורה אינה מציינת את ירושלים כמקום המקדש העתידי. ספר דברים, שהוא הראשון שבו מופיע הרעיון של ריכוז הפולחן, משתמש במונח "המקום אשר יבחר ה'". למשל, דברים יב ה: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". מה הסיבה הפנימית לכך? מוזמנים לקרוא במאמר של הרב יצחק לוי באתר "תורת הר עציון".

לעומת זאת, ירושלים כן מופיעה בספרים האחרים בתנ"ך. בספר יהושע ירושלים כבר מוזכרת כעיר ששם מלכה הוא אדוני-צדק. בהמשך מצוין שבני ישראל לא הצליחו להוריש את ירושלים, ונשארה שם אוכלוסייה של יבוסים. ספר שופטים מספר שבני ישראל אמנם כבשו את ירושלים בשלב מסוים, אך לא הצליחו להחזיק בה: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ͏ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.". רק בתקופת דוד המלך, כמתואר בשמואל ב' (וגם בדברי הימים) ירושלים נכבשת והופכת לעיר הבירה. מה היה ההיגיון הפוליטי של דוד לבחור בירושלים? כתבנו על כך כאן. בהמשך, בתקופת שלמה המלך, נבנה שם בית המקדש.