כשאנו קוראים בפרקי התנ"ך, קיום הנבואה – הדיבור האלוקי עם האדם – נראה כדבר טבעי וכמעט מובן מאליו. אף בתקופת הבית השני היו לנו לפי המסורת שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. אבל משם התופעה נפסקת. אין יותר חזון לנביאים. אמנם קיימת אמונה שהנבואה תחזור בעתיד, אך איננו יודעים מתי ואיך. מדוע קרה השינוי הזה? לא ברור.

לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לעם שה' ימשיך לשלוח לו נביאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו). אמנם משה לא מבטיח שהנבואה לא תיפסק, אך הוא גם לא מזהיר שזו תופעה זמנית. קשה מאוד לקבל שהפסקת הנבואה היא בגלל החטאים של ישראל, הרי עברו הרבה דורות מאז. יש מסורת על חכמים ביקשו לבטל "יצר של עבודה זרה בעולם" – באותו הזמן גם הנבואה הסתיימה. אך כל זה עדיין לא מסביר מדוע.

גם אם חסר לנו הסבר תיאולוגי מדויק, קשה להתעלם מכך שמאז ההיסטוריה מתנהלת בנתיב שונה, ללא נוכחות ישירה של הבורא דרך הנבואה, אלא ב"הסתר פנים". אם נקבל את התפיסה שעל האדם לקחת אחריות על העולם – אז יש בכך הגיון. דרך משל, ניתן לדמות את ה' להורה שמחליט להעביר אחריות למתבגר, ולכן לא נכנס לחדרו ולא מעיר הערות גם כשיש "בלגאן" – בתקווה שהצאצא ייקח אחריות על מעשיו. מכירים הסבר טוב מדוע הנבואה איננה? תכתבו לנו.

ומה המקור לביטוי "אין נביא בעירו"? תקראו כאן.

זמן חג הפורים נקבע לפי יום חגם של היהודים בתקופת מאורעות מרדכי ואסתר. מגילת אסתר (פרק ט) מספרת שיהודי שושן נקהלו ונלחמו באויביהם ב-13 (י"ג) וגם ב-14 (י"ד) לחודש אדר, וחגגו ב-15 (ט"ו) לחודש. לעומת זאת, שאר יהודי האימפריה הפרסית נלחמו רק ב-13 (י"ג) לאדר, ועשו יום משתה ושמחה כבר ב-14 (י"ד) לחודש. לפיכך, פורים נקבע לדורות בט"ו באדר בערים מוקפות חומה (כמו בשושן), ובי"ד לאדר בשאר המקומות. רק שלהלכה הוחלט שמדובר בערים מוקפות חומה בתקופת כיבוש הארץ ע"י יהושע, ולא בזמן אחשוורוש.

אך אלו ערים היו מוקפות חומה אז? היחידה לגביה קיימת מסורת נאמנה היא ירושלים, ושם אכן נהוג לחגוג בט"ו לאדר – מה שנקרא "שושן פורים". כמובן, גם קריאת המגילה נעשית במועד זה. אך יש מספר ערים שקיים ספק לגבי מצבם בזמן כיבוש הארץ. בארץ ישראל מדובר בלוד, טבריה, צפת, חברון, יפו ואפילו בני ברק – אך יש גם ערים בחו"ל. איך נוהגים למעשה? בחלק מהמקומות הללו קיים מנהג לקרוא מגילה פעמיים מספק: גם בי"ד וגם בט"ו. ראיתי פסק הלכה של רב העיר לוד, לפיו בעירו נכון לקרוא מגילה בט"ו בלבד בדיוק כמו בירושלים – מעניין לראות אם ההחלטה תיושם. כמובן, במקומות שהספק איננו, המגילה נקראת בי"ד.

ומה עם קצת אחדות? הייתכן מצב בו כל היהודים יקראו את מגילת אסתר באותו היום? מתברר שכן! אמנם פורים לעולם לא יוצא בשבת לפי לוח השנה שלנו, אך "שושן פורים" (ט"ו באדר) בירושלים לעיתים נופל על שבת. מצב זה נקרא "פורים משולש", כי אז מפצלים את מצוות החג בין שלושה ימים: שישי + שבת + ראשון. בגלל שקריאת המגילה לא נהוגה בשבת, היא עוברת ליום שיש, י"ד באדר. לכן בשנים של "פורים משולש" המגילה נקראת בי"ד באדר – גם בירושלים וגם בשאר המקומות.

האמת היא שאין אזכור מפורש של ירושלים בתורה (חומש). אבל יש כמה רמזים. בספר בראשית מסופר על מַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם שקיבל את פניו של אברהם אבינו, אך במסורת שָׁלֵם היא ירושלים, וכך מופיע בתרגום אונקלוס. מעשה עקידת יצחק התרחש בארץ המוריה: התורה לא מפרטת את המיקום, אך יש מסורת שזה היה בהר הבית בירושלים (וגם בספר דברי הימים כתוב שבית המקדש נבנה בהר המוריה).

אך התורה אינה מציינת את ירושלים כמקום המקדש העתידי. ספר דברים, שהוא הראשון שבו מופיע הרעיון של ריכוז הפולחן, משתמש במונח "המקום אשר יבחר ה'". למשל, דברים יב ה: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". מה הסיבה הפנימית לכך? מוזמנים לקרוא במאמר של הרב יצחק לוי באתר "תורת הר עציון".

לעומת זאת, ירושלים כן מופיעה בספרים האחרים בתנ"ך. בספר יהושע ירושלים כבר מוזכרת כעיר ששם מלכה הוא אדוני-צדק. בהמשך מצוין שבני ישראל לא הצליחו להוריש את ירושלים, ונשארה שם אוכלוסייה של יבוסים. ספר שופטים מספר שבני ישראל אמנם כבשו את ירושלים בשלב מסוים, אך לא הצליחו להחזיק בה: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ͏ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.". רק בתקופת דוד המלך, כמתואר בשמואל ב' (וגם בדברי הימים) ירושלים נכבשת והופכת לעיר הבירה. מה היה ההיגיון הפוליטי של דוד לבחור בירושלים? כתבנו על כך כאן. בהמשך, בתקופת שלמה המלך, נבנה שם בית המקדש.

ספר בראשית מספר שיוסף הצדיק פותר את חלום פרעה, עולה לגדולה ומתמנה למשנה ומלך מצרים, מתחיל לנהל את הכלכלה ומצליח להתגבר על שנות הרעב. אך מה בעצם הייתה השיטה הכלכלית שלו? ניתן ללמוד זאת מהפסוקים בפרק מז: "וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ".

המעשים של יוסף שלנו מזכירים את פועלו של יוסף אחר, להבדיל, יוסף סטלין בברית המועצות. כמוהו, יוסף משתלט על האדמות, מעביר אוכלוסיות, קובע (כמסופר בהמשך הפסוקים) מכסות של העברת היבול לפרעה. מצרים עוברת מהפכה קומוניסטית של ממש! יהודי הופך לשותף בכיר בהנהגת המדינה, ולכוח המניע מאחורי השינוי המהפכני. זו דרכו של יוסף: בניגוד ליהודה אחיו שעוסק בעניינים הפנימיים של עמו ושבטו, יוסף שואף לתקן את העולם – ולא סתם, אלא בהובלת את השינוי במעצמה המשמעותית ביותר בתקופתו – מצרים.

האם זה עבד טוב? לא ממש. כידוע, בא פרעה שלא ידע את יוסף. יוסף יורד מגדולתו, ועם ישראל משתעבד לשנים ארוכות במצרים. הניסיון של היהודים לקדם את העולם דרך השתלבות בהנהגת אומות העולם נכשל בדרך כלל. אך השאיפה הבסיסית של יוסף להיות "אור לגויים" איננה טעות. רק שהדרך עוברת דרך קיום המדינה משלנו, ולא באמצעות ההשתלבות בהנהגות הזרות.

במסכת חולין בתלמוד (קלט ב) חז"ל מחפשים פסוקים בתורה המרמזים על גיבורי המגילה: "משה מן התורה מנין (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר", המן מן התורה מנין (בראשית ג, יא) "המן העץ", אסתר מן התורה מנין (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר", מרדכי מן התורה מנין דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור" ומתרגמים "מירא דכיא".

הסבר קצר… "וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ." – עץ דעת טוב ורע מוזכר בסיפור אדם וחווה בגן עדן, והוא נחשב למקור והחטא והרע בעולם, מה שמתחבר עם דמותו של המן הרשע, שבסוף גם נתלה על העץ. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." – הפסוק חוזה את הסתר הפנים, כלומר סילוק השכינה. מגילת אסתר היא ההתחלה של תקופת העדר הנבואה והסתר הפנים בעולם. "מָר דְּרוֹר" נאמר בפסוק שמצווה להכין את שמן המשחה, והתרגום של הביטוי לארמית הוא "מֵירָא דָּכְיָא" – שזה נשמע דומה לשם מרדכי. באתר "חידוש" מופיע הסבר לקשר בין מרדכי היהודי לשמן המשחה.

אבל שמתם לב שבחילת המאמר חז"ל מזכירים את… משה רבנו? זה נשמע כמו חוש הומור מפותח של חז"ל: מה, צריך רמז בתורה למשה, נותן התורה? אך יש כאן עניין רציני: הפסוק שחז"ל מזכירים מדבר על המבול. בְּשַׁגַּם בגימטרייה יוצא בדיוק… משה (345). יש רמז למשה כבר במבול! בסיפור הלידה, משה נמשה מהמים בתור תינוק. "אין מים אלא תורה" – כתבנו כאן על הקשר העמוק בין המבול למתן התורה. חז"ל רצו לומר לנו שהיה פוטנציאל להופעת משה כבר בתקופת נוח, אך הדור לא זכה ונאלצנו להמתין לו עד סיפור יציאת מצרים.

מה מקור שמו של העיתון של הציבור החרדי-ליטאי "יתד נאמן"? כנראה המילה יתד מייצגת ראשי תיבות, אך הצירוף "יתד נאמן" מופיע כבר בישעיהו (כב כג), אמנם בדילוג על מילה: "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו".

הנבואה מתייחסת לתקופה של חזקיהו המלך, והיא מדברת על החלפתו של שֶׁבְנָה, השר שמופקד על בית המלך, בשר אחר בשם אליקים בן חלקיהו. הביטוי "יתד נאמן" מבטא את הקביעה שעמדתו של אליקים בן חלקיהו בבית המלך תהיה חזקה.

עם הקמת המדינה, יום העצמאות הצטרף למניין המועדים של עם ישראל. אך מתברר שאכן חיכינו לתאריך הזה הרבה שנים, או כך לפחות לפי הצופן המפורסם. אז קודם כל, מה זה צופן אתב"ש? בעברית יש 22 אותיות. נחלק אותן לזוגות. הזוג הראשון יהיה א"ת (האות הראשונה והאחרונה). עכשיו נתקדם מהתחלה לסוף ומסוף להתחלה במקביל, נקבל עוד זוגות: ב"ש, ג"ר, ד"ק וכן הלאה (ראו תמונה. מקור: ויקיפדיה).

הטבלה היא "צופן" כי באמצעותה ניתן ליצור מעין "כתב סתרים", כאשר כל אות בטקסט המקורי מתחלפת בבת הזוג שלה. מענייננו, כבר ב"שולחן ארוך" (אורח חיים תכח ג) מופיע קטע בו משתמשים בצופן אתב"ש על מנת לזכור באיזה יום בשבוע יוצאים המועדים. הספירה היא לפי ימי חג הפסח, בהתאם ל"זוגות" של הטבלה:

• א"ת: יום א' (ראשון) של פסח הוא יום של תשעה באב (למשל, אם פסח יוצא בשלישי, אז תשעה באב גם בשלישי)
• ב"ש: יום ב' (שני) של פסח זהה ליום בשבוע של חג השבועות
• ג"ר: יום ג' של פסח הוא גם יומו של ראש השנה
• ד"ק: יום ד' של פסח הוא קריאה בתורה (שמחת תורה) – לפי מנהגי חו"ל
• ה"צ: יום ה' של פסח הוא גם יומו של צום כיפור
• ו"פ: יום ו' של פסח הוא גם יומו של חג פורים באותה השנה העברית (פורים קודם לפסח, כמובן)

רגע, פסח חוגגים שבעה ימים, מה עם היום השביעי (ז' של פסח)? במפתיע, "שולחן ארוך" שותק בנושא. אך לפי טבלת הצופן, זה אמור להיות ז"ע. ואכן יום העצמאות (בהנחה ומציינים אותו בה' באייר, יום הכרזה המדינה, ללא שינוי) יוצא בדיוק ביום השבוע של ז' של פסח. אז הקמנו את המדינה והשלמנו את החסר בלוח השנה.

"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.

אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.

ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.

אמנם מאורעות חנוכה התרחשו לאחר חתימת התנ"ך, אך זה עדיין לא מסביר את מיעוט החומר במקורות המסורתיים על החג הזה. לשם השוואה, לכבוד פורים יש מסכת מגילה במשנה ובתלמוד. אמנם מעשי החשמונאים מתוארים בספרים החיצוניים (ספרי המקבים), אך בספרות חז"ל יש מעט מאוד התייחסות לחנוכה, ואף זאת אגב דיון בסוגיות אחרות. מדוע?

גם החכמים לאורך הדורות תהו על כך. כאן מובא המאמר של הרב קוסמן שמביא קשת רחבה של הסברים. יש מסבירים שלרבי (מסדר המשנה) הפריע שהחשמונאים – שהיו כידוע כוהנים – תפסו את המלוכה ששייכת לשבט יהודה. יש התולים את ההשמטה בפחד מנקמת הגויים על פרסום ניצחון היהודים. קיימת דעה שמסכת חנוכה אכן נכתבה, אך היא לא נכללה במשנה ובסוף לא הגיעה לידנו.

אך ההסבר המרתק ביותר לדעתי נותן הרב אשכנזי ("מניטו") בשיעורו על "נר מצווה": "אבל אחת מהסיבות [היא] שאותה מלחמה, בין יוון לעם ישראל, לא נגמרה. זה עוד לא נגמר". איך להבין זאת? יוון העתיקה מייצגת תרבות משמעותית שהביאה לאנושות הישגים אדירים בהרבה תחומים: פילוסופיה, מתימטיקה, אמנות. אך דרכם של היוונים מבוססת על החקר הטבע והשכל הטבעי, בעוד שעם ישראל רואה את העולם דרך הפריזמה של הנבואה והמוסר. במובן הזה, המאבק התרבותי בין "יוון" ל"ישראל" לא הסתיים וממשיך בימנו (ולא בהכרח בדרך של התנגשות צבאית). לפי הפירוש של "מניטו", החכמים שלנו הרגישו זאת, ולא כתבו את המסכת על חנוכה מתוך הבנה שטרם הגענו לפרק האחרון בסיפור המאבק. דפי ההיסטוריה עדיין נכתבים.