"פרק חלק" זה פרק במסכת סנהדרין (צ – קיג) בתלמוד הבבלי, המתחיל בפירוש של המשנה הידועה (סנהדרין י א) שמתחילה במילים: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא": על כך נקרא "חלק". המשנה מתחילה בצורה אופטימית מאוד, אך בהמשך היא מביאה כאלה שאין להם חלק לעולם הבא, כגון מלכים רשעים מהתנ"ך וכופרים לסוגיהם. איך ליישב את הסתירה? מסביב שנושאים האלה מובא הדיון בתלמוד שכולל דברי אגדה רבים וחשובים.

נביא דוגמא לפירוש: המשנה אומרת: (סנהדרין י ב): "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה… ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי." אך יתכן שאנשים כה חשובים לא יזכו לעולם הבא רק בגלל חטאיהם? אז בא התלמוד "מכשיר" כמעט את כולם לעולם הבא, בשם "דורשי רשומות" (אלה שמדקדקים בכתוב), על בסיס… פסוק בספר תהילים. איך? מוזמנים לקרוא במקור. ודרך אגב, האם לשלמה המלך יש חלק בעולם הבא (יש בכלל ספק?) תקראו כאן.

הידעתם? שלוש עשרה העיקרים המפורסמים של הרמב"ם נכתבו בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק. הרמב"ם מתייחס לעיקרי האמונה גם במקומות אחרים, אך זה המקור היחידי בו הוא מביא לנו רשימה מסודרת של 13 העיקרים.

על רבי אליעזר בן הורקנוס, מגדולי חכמי המשנה, נאמרו במקורות שני דברים סותרים. מצד אחד נאמר משמו בתלמוד: "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם". מצד שני המדרש מספר עליו ש"דרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם". איך בכלל אפשר לחבר את שתי האמרות הללו לאדם אחד?

אז רגע, כשרב אומר דברי תורה, האם הוא מחדש באמת, או מעביר את מה שקיבל ברבותיו? התורה בבסיסה זה דבר ה' שמועבר במסורת מרב לתלמיד. משה רבנו קיבל את תורה והעביר לתלמידיו. לכאורה, לפי זה מי שהיה יותר קרוב למתן תורה – ידע יותר טוב, והדברים רק הלכו שנשתכחו במהלך הדורות. אבל זה תיאור פשטני מדי. גדולי ישראל אמנם למדו מרבותיהם, אך הלימוד הוביל אותם למחשבות והארות שלא נאמרו להם במפורש. השגות אלה, יחד עם היכולת לנסח רעיונות ששייכים למציאות של דורם – הן הסיבה שאנו זוכים ללמוד הרבה מרבנים גדולים בכל הזמנים.

עכשיו אפשר להבין את מה שנאמר על רבי אליעזר. כל מפעלו אכן התבסס על ה"שמועה" שקיבל מרבותיו. אך הוא פיתח את מה ששמע וביטא רעיונות "שלא שמעתן אוזן מעולם" – חידושי תורה עצומים, שכולם נובעים מהמקור של המסורת.

לכאורה, קשה לדמיין שני קצוות כה רחוקים: סדום – "עיר החטאים" המקראית – מצד אחד, ומשיח צדקנו – מצד שני. אך יש קשר במסורת חז"ל בין הדברים. במדרש בראשית רבה (מא ד) נאמר על הפסוק בתהילים (פט כא): "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו." – "היכן מצאתיו? בסדום". הייתכן שמקור הכוח המשיחי מגיע מסדום?

ההסבר הטכני: לוט, קרובו של אברהם אבינו, נפרד מאברהם ועובר להתגורר בסדום. סדום נענשת על חטאיה ונהרסת, אך לוט – הסדומי האחרון – ניצל מההשמדה יחד עם בנותיו. כל אחת מהבנות נכנסת להריון מאביה – ויולדת בן – כך נולדו מואב ועמון, מייסדי העמים שאנו פוגשים לאורך התנ"ך. רות המואבייה מתגיירת (כמסופר בספר רות) ומתחתנת עם בועז, איש חשוב משבט יהודה. רות היא סבתא רבה של דוד המלך, מייסד השושלת המשיחית. אז אחד משורשיו של בית דוד הוא אכן מסדום.

אך אפשר להביט על הסיפור במבט עמוק יותר. כבר סיפרנו כאן שהחטא העיקרי של אנשי סדום היה שלא נתנו צדקה. הם בנו חברת שפע (התורה מספרת ש "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה") – אך למרות זאת לא הסכימו לחלוק מאשרם עם הנזקקים. מה שקרוי אצל חז"ל "מידת סדום". אך אחרי כמה דורות בא התיקון. רות המואבייה התחברה לעם ישראל בזכות מעשי החסד שעשתה! מידת סדום הוחלפה במידת החסד, וכך התיקון והתשובה היו אלה שאפשרו לשושלת המשיחית לבוא לעולם. הגואל לא מופיע מתוך טהרה שלמה, אלא מתוך היכולת להתגבר על נטיית הרוע.

חומר למחשבה נוספת: מאיזה שבט היה דוד המלך? מה אנו יודעים על מייסד השבט? האם הוא גם עבר את המסלול של תשובה ותיקון, באחד מסיפורי חייו החשובים?

הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס') – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל) אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.

במילה אחת: לא. התשובה המדויקת יותר: האמונה בעולם הבא (ובפרט בהישארות הנפש ותחיית במתים) היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. אך אין פסוק בתנ"ך שמדבר על כך באופן ישיר. אמנם ניתן לפרש פסוקים רבים ברוח האמונות הללו, אך מדובר בדרשות חכמים וניתן למצוא גם פירוש חלופי.

מעניין שחכמי התלמוד (שבזמנם קיומו של עולם הבא הפך לחלק מיסודות אמונתנו) שואלים בדיוק את השאלה הזאת במסכת סנהדרין: "מניין לתחיית המתים מן התורה?" – איזה פסוק בתנ"ך ניתן להביא כהוכחה? התלמוד מכיל מספר דרשות, ואנו נביא את הדרשה של רבי מאיר על שירת הים. משה אומר (שמות טו א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". לכאורה, המשפט מוזר דקדוקית: "אז" הוא לשון עבר, אך "ישיר" – לשון עתיד. מכאן רבי מאיר מסיק שמשה "ישיר" את השירה גם לעתיד לבוא, או כלשונו: "שר לא נאמר אלא ישיר – מכאן לתחיית המתים מן התורה". יש בתלמוד עוד דרשות רבות ברוח זו.

נשמע לכם משכנע? יש מקום למחשבה שהעיסוק בהרבה דרשות מפותלות חושף דווקא את הקושי לבסס את הטענה באופן פשוט וישיר.

חשוב להדגיש שאי הזכרת עולם הבא בתנ"ך עוד לא מוכיחה שהאמונה הזאת לא הייתה קיימת אז. אפשר בקלות לחשוב על המצבים בהם נושאים כאלה או אחרים לא מוזכרים בטקסטים מסוימים, ולא בגלל שלא היו קיימים. אבל לעניות דעתי כן ניתן להסיק שהעיסוק בעולם הבא לא היה במרכז התודעה של תקופת התנ"ך.

בספר מלכים א' (יח יט), אליהו הנביא "זוכה" לכינוי הלא מחמיא הזה מפיו של אחאב המלך במפגש ביניהם: "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב, אֶת-אֵלִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו, הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל." על מה הם רבים, בעצם? אחאב עבד עבודה זרה, ועל כן (כמתואר בתחילת פרק יז) אליהו גוזר גזירת בצורת על הארץ. מניעת הגשמים גרמה לרעב בממלכה של אחאב, ולכן המלך כועס על הנביא כל כך.

כמובן שאליהו לא נשאר חייב, ועונה לאחאב: "וַיֹּאמֶר, לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה, וּבֵית אָבִיךָ–בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת ה', וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים." לשיטת אליהו, אחאב אשם במשבר בגלל עבודת הבעל. מתי נפסקה הבצורת? זה קרה רק לאחר "מבחן האמונה" בו אליהו ניצח את נביאי הבעל בהר הכרמל, בהמשך הפרק.

האמת היא שעם כל הכבוד לערך הפלורליזם האמירה מייצגת בתודעה שלנו, המשפט לא מופיע כפסוק במקורות. יש אמנם פסוק בספר חבקוק ב ד: "הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה"

פשט הדברים הוא שהצדיק יחיה בזכות אמונתו (כך מפרש הרד"ק). אין מכאן ראיה לסובלנות דתית.