הפיוט "מראה כהן" שמופיע בתפילת יום כיפור בנוסח אשכנז מתאר את הכהן הגדול יוצא מקודש הקודשים:

אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל
בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע

כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה מַרְאֵה כֹהֵן
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן
…

יום הכיפורים היה כידוע היום היחידי בו הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים בבית המקדש לצורך עבודה. אז למה הפיוט (עוד פיוטים רבים) מפארים דווקא את יציאתו מן הקודש? גם המשנה (יומא ז ד) מדגישה את שמחת היציאה: "וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ." מדוע?

אכן היה חשש (וכך ניתן להבין מהפיוט) תתרחש תקלה והאיש לא ייצא בשלום. אך לטעמי יש כאן עניין עמוק יותר. כבר כתבנו עליו בהקשר של הציווי "ובחרת בחיים". העלייה אל הקודש היא תמיד לצורך הירידה אל העם בהמשך. ראש הכהונה לא רק מבצע פעולה פולחנית בקודש הקודשים. הוא השליח של עמו לעניין הכפרה. תפקידו לכפר על העם ולהתפלל לשלומו. לכן, דווקא היציאה המוצלחת שלו אל מול המוני העם המתאספים סביבו הופכת לאחד משיאי היום.

למה בעצם יש נוסח קבוע לתפילת העמידה? אולי הגיוני יותר שכל אדם יבחר את מילות התפילה בעצמו, בהתאם לאופיו ומצבו? אמנם התפילה היא תפילת ציבור, אך יש בה גם בקשות שניתן לראות בהן שוני בין האנשים, כגון פרנסה ובריאות. אך לפני שנותנים תשובה, יש קושיה מהכיוון ההפוך: למה בכלל מותר לנו להתפלל? ואכן אנו רואים בתנ"ך שתפילה אמנם מוזכרת אך היא נדירה ולא דבר שבשגרה. ובכלל, איך יש לנו חוצפה לשטוח בקשות מפני בורא העולם? הרי הוא ודאי מכיר את המציאות ואף מנהיג את העולם בצדק, אז איך נצדיק את פניה אליו לשנות משהו בעולמו לפי בקשתנו?

את הקושיה ניתן להסביר דרך המילים של התלמוד: (יבמות סד א): "הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים". זה לא שהאל צריך את תפילותינו בשביל לדעת מה לעשות, זה ודאי אבסורד. אלא העולם שלנו בנוי כך שאנו כבני אדם זקוקים לדרך התפילה על מנת לקיים עולם מוסרי וטוב. אך בכל זאת נדרשת זהירות מצד המתפלל, ולכן נהוג לומר נוסח קבוע. לפי המסורת, נוסח זה נכתב ע"י אנשי הכנסת הגדולה שביניהם היו אחרוני הנביאים. הנבואה היא זו שנותנת את התוקף לטקסט התפילה, ולכן נצמדים אליו במהלך הדורות.

כמובן, לא מדובר בטקסט שלא השתנה במהלך השנים. השינוי המפורסם הוא הוספת "ברכת המינים" לאחר חורבן בית שני, כנראה בהקשר של התמודדות עם הנצרות. יש גם הבדלי נוסח בין עדות ואפילו קהילות, אך סביר שכל הנוסחים התפתחו משורש משותף. ובכל זאת, מה עם הבקשות האישיות של המתפלל? מתברר שיש לזה פתרון: בין השאר, נהוג להתיר אמירת בקשות אישיות בברכת "שומע תפילה", לפני החתימה.

ביהדות אנו תמיד מדגישים את התפיסה האחדותית: כל הדברים בעולם באים ממקור עליון אחד. מול זה עומדת התפיסה הדואליסטית, לפיה העולם נמצא במאבק מתמיד של כוחות שונים ומנוגדים. התלמוד הבבלי נכתב תחת השלטון של פרס שם שלטה הדת הזורואסטרית הבנויה על שניות (דואליזם) – המאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע, כאשר כל צד מיוצג ע"י האלים שלו. לכן מעניין מאוד לנתח את הוויכוח בין איש דת פרסי לבין חכם יהודי בשם אמימר המובא בתלמוד (בבלי סנהדרין לט א).

וכך אמר חכם פרסי לאמימר בהתייחס לגוף: "מהחצי שלך ומעלה – של הורמיז (אל הטוב), מהחצי שלך ומטה – של אהורמיז (אל הרע)." כלומר, החלק העליון של הגוף הוא דבר נעלה, אך החלק התחתון הנו נחות. לפי שיטה זו, יש שני שליטים בגוף האדם: הטוב והרע, וחיי אדם הם מאבק בין שני היסודות בתוך גופו.

אז איך ענה על כך חכם תלמודי? "אם כן, איך מרשה לו אהורמיז להורמיז להעביר מים בארצו?". אדם שותה מים דרך חלקי גופו העליון, ומוציא אותם החוצה דרך הגוף התחתון. אילו היו שם שני שליטים ממש כדברי איש הדת הפרסי, השליט הרע (אהורמיז) לא היה מאפשר למים שאדם שתה בחלקו של השליט הטוב (של הורמיז) לצאת החוצה! אם כך, הפיזיולוגיה שלנו כבר מעידה על האחדות מאחורי תפקוד הגוף.

ואם אנו דוחים את הדואליזם – מה מקור הרע בעולם? מוזמנים לקרוא כאן.

בהחלט. גם אם אפשר למצוא מקורות קדומים יותר למנהג, רבי נחמן מברסלב הוא הראשון שהציב את ההתבודדות כדרך עבודת ה' מרכזית עבור כל יהודי ויהודי, גם אם אינו מקובל או תלמיד חכם. מאחורי הרעיון עומדת ההנחה שלכל יהודי יש צורך לנהל שיחה עם בוראו, ויש להפוך את השיח לעניין קבוע ולקצוב לו זמנים.

וכך הוא אומר בליקוטי מוהר"ן תניינא כה: "הִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת." מהמשפט הזה אפשר ללמוד שאין חובה ללכת ליער (אם כי האופציה הזאת הייתה זמינה בסביבתו של רבי נחמן במזרח אירופה) – ניתן לנהל את השיחה גם בחדר. רבי נחמן מציע ליהודי ששיחתו תהיה ביידיש דווקא (ולא בעברית) – כדי שהשפה תהיה שגורה בפיו של המתבודד. הרב ממשיך בשבח השיטה: "הַנְהָגָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד וְהוּא דֶּרֶך וְעֵצָה טוֹבָה מְאֹד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי זאת הִיא עֵצָה כְּלָלִית שֶׁכּוֹלֵל הַכּל".

ויש עוד מקום בו רבי נחמן מזכיר את ההתבודדות, ושם נמצא הסבר פילוסופי יותר. כבר הזכרנו את הפירוש המהפכני שהוא נותן בתורה נב למשנה "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ". תיאור מנהג ההתבודדות כאו הולך לפי טקסט המשנה: "דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה, וּמִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים שָׁם". מטרת ההתבודדות היא שאדם מפנה את עצמו מדברים בטלים, מגיע לביטול העצמי ומתחבר ואז אל בוראו, שהוא מבחינת רבי נחמון "מחויב המציאות". כך אדם מקיים את ה"מתחייב בנפשו" של המשנה.

מקובל לחשוב שעמדת היהדות היא שעלינו לציית לפסקי הרבנים, גם כשנראה לנו בבירור שהם שגויים. נהוג לבסס עמדה על לפירוש רש"י לתורה. על הפסוק (דברים יז יא) : "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל." – אומר רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". לפי רש"י, גם אם ההוראה לא הגיונית, התורה מחייבת אותנו לציית.

אך מה המקור של רש"י? כבר כתבנו כאן שרש"י מסתמך על מדרשי חז"ל, ובמקרה הזה הדברים נכתבו במדרש ספרי. אך יש בידנו מקור חשוב לא פחות שאומר במידה רבה ההיפך: התלמוד הירושלמי (הוריות א א): "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל." מתי אתה חייב לשמוע? כשאומרים לך על ימין ימין, כלומר יש הגיון בדברים. אך אם אומרים לך שמאל על ימין, אין לשמוע לדברי לחכמים כי אין חובה ללכת בניגוד לשכל הישר.

אז יש לנו מחלוקת בגישה בין המדרש לתלמוד. למעשה, גם אם נקבל שצריך לשמוע להוראות החכמים בכל מצב, הרי יש בעיה נוספת: בנושאים מהותיים מאוד רבנים שונים מביעים עמדות שונות ואף מנוגדות. למי לשמוע? לכן אין מנוס מהכרעה אישית בכל מקרה.

המחשבה המקובלת היא שקיום המצוות הוא הדבר המבדיל בין יהודים לגויים. אך זה לא מדויק. מקובל במסורת שגם לגויים יש מצוות. רק שליהודים יש תרי"ג (613) מצוות, לגויים רק… שבע! אלה הן שבע מצוות בני נוח. השם קשור לסיפור נתינתן: לאחר המבול, נוח ומשפחתו יוצאים מהתיבה, הקדוש ברוך הוא כורת עם נוח ברית ("הקשת בענן") ואז מצווה את האנושות לשמור מספר כללים. אמנם באופן ישיר נאמר לנוח רק איסור רצח ואכילת איבר מן החי. אך דרשות חז"ל מוצאות רמז למצוות נוספות, כגון איסורי עבודה זרה וגילוי עריות, וכן הדרישה לנהל מערכת משפט. אין רשימה אחת של מצוות לגוי שמוסכמת על כל הרבנים, רק המספר 7 קבוע.

מהי משמעות הדבר? לתפיסתנו, מה הדרך הראויה לגוי מבחינה יהודית? הרי אין לנו רצון לצרף את כל האנושות לאמונת ישראל, אנו אמנם מקבלים גרים אך זו דרך יחידים. אם גוי רוצה לחיות חיי אמת, אך אינו מבקש להיות יהודי – מה המסר שיש לנו אליו? האמת חייבת להיאמר: בתקופת הגלות לא היה ליהודים פנאי לדון בסוגיה, פשוט כי היחסים שלנו מול הגויים היו מבוססים על פחד. עכשיו המצב שונה, אז מה יש לנו לומר?

תשובה הגיונית אחת היא: אתה גוי שרוצה לחיות לפי האמת ומאמין שיהודים צודקים? תקיים קודם כל את 7 מצוות בני נוח! תיקח או תיקחי על עצמך מחויבות לעשות זאת. אך זה רק המינימום, מכאן אפשר ללמוד ולהתפתח. ואכן יש בחו"ל קהילות של הלא יהודים הנקראים "בני נוח" שבנויות מסביב לרעיון. תקראו כאן.

מעניין שההתייחסות הכתובה הראשונה בספרות הרבנית לנושא גלגול הנשמות היא דחייה דווקא: רבי סעדיה גאון שולל את הרעיון ומייחס אותו להשפעות של גויים. הרמב"ם לא מזכיר את גלגול הנשמות בכתביו, אך גם לא מתבטא נגדו. בקבלת האר"י יש עיסוק רחב בשאלת הגלגול, כולל רשימות ארוכות ומפורטות של נפש מי התגלגלה במי. רבים מגדולי הקבלה והחסידות קיבלו את רעיון הגלגול. עד היום מתנהל הוויכוח בין החכמים על הנושא, כאשר העמדות הן בין קבלת הגלגול כיסוד אמוני שמעוגן במסורת, לבין שלילת הרעיון כהשפעה זרה.

האם יש דרך רציונלית יותר להבין את התופעה? אציע כאן תיאור הגלגול שלא כפשוטו ה"מכני", כלומר מעבר הנשמה מאדם לאדם – אלא בתור הנחלת המשימה או הרעיון שדורשים המשכיות. בעצם, זה כבר נמצא אצל האר"י. נקרא את הפיסקה הבאה מ"שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י: "דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שרשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשרש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להתקן.". ההבנה שלי: לא בהכרח מדובר במעבר טכני של נשמה מגוף לגוף, אלא יש "שורש" מסוים למעלה, וממנו יוצאים ניצוצות כל פעם מחד.

עכשיו ננסח את הגישה בשפה פשוטה. קל לקבל רעיון שלאדם יש משימה מסוימת בעולם. לעיתים, כשמדובר באדם גדול ומפורסם, הדברים ברורים לכל: אברהם – אמונת הייחוד, משה – תורה לישראל, דוד – מלוכה מתוקנת, בן גוריון – הקמת המדינה שלנו. אך גם בכל אחת ואחד שלא זכה להיות "סלב" יש כוח מסוים לקדם דברים ולהשפיע על הסביבה. אדם נושא רעיון. נחשוב הרעיון הזה בתור "ניצוץ" שעליו מדברים בתורת האר"י. אז משמעות ה"גלגול" היא ההמשכיות! אדם מסוים לא סיים את תפקידו בתיקון העולם, ולכן לנשמתו יש המשך בנפש של אדם אחר שממשיך את המשימה בשרשרת הדורות.

מזדהים? מרגישים שגם אתה או את קיבלתם משימה כלשהי שעברה מהדורות הקודמים? תגיבו או צרו קשר.

האם החוויה הרוחנית שלנו קשורה בכלל לסדרי העולם והטבע, או ש"הכל בראש" – והמציאות נבנית בעצם רק בתודעה שלנו? לכאורה, יום השבת שהוא "זכר למעשה בראשית" – מהווה דוגמא מובהקת למציאות אובייקטיבית. התורה מספרת שה' שבת ממעשה הבריאה ביום השביעי, וכך גם ציווה עלינו את המנוחה ביום הזה. מחזור השבוע הנו קבוע: אחרי שישה ימים של חול תמיד בא יום השבת. אין הפתעות. בניגוד לחגים בהם יש לאדם שותפות בקביעת הזמנים (דרך לוח השנה היהודי, או קידוש החודש בתקופות הקדומות) – אין לאף אחד זכות להזיז את השבת ממקומה. אז נראה שזמן שבת שייך לסדרי העולם, ולא לתודעת האדם. בטוח?

לפי סיפור חסידי ידוע, את ההנחה הזאת החליטו לבדוק שני אחים, רבי זושא ורבי אלימלך. הם ערכו ניסוי: קבעו יום באמצע השבוע שבו התלבשו שניהם בבגדי שבת ונהגו את כל מנהגי השבת. להפתעתם הרבה, הם הרגישו את אווירת השבת! זה הפחיד אותם, כי בעצם המשמעות היא שאין בעולם הממשי שבת, זה רק בראש של המאמין! אולי הכל זיוף? מוטרדים מאוד, הם הלכו למגיד ממז'ריטש רבם, שהרגיע אותם באומרו שיש בכוחם של בגדי השבת שלבשו להשרות את קדושת השבת גם בחול.

איך אפשר לפרש את הסיפור? יש פתגם "הבגד עושה את האדם": המגיד מסביר שהארת השבת יכולה לבוא באמצעות בגדי השבת שיש בהם קדושה, אז יש קשר לשבת ה"רשמית" – דרך הבגדים. אך נדמה לי שיש כאן עניין נוסף. עם כל הכבוד לביגוד, אי אפשר לגלות משהו שלא קיים. התרגיל יכול היה לעבוד, רק כי יש קדושת אמת גם בחול! אמנם יום השבת מיועד כולו לניתוק מהחומריות, אך המימד הרוחני קיים בכל ימות השבוע. האחים הצדיקים הצליחו לגלות שהקדושה לא מצטמצמת למרחבי השבת, היא מלווה אותנו בכל זמן. רק צריך להתאמץ למצוא אותה. מסכימים?

ננסה להבין את היחס בין עולם הזה ולעולם הבא, דרך המשנה המפורסמת במסכת אבות (ד טז) :"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין." לכאורה, אפשר לפרש שטרקלין (עולם הבא) הוא המטרה, בעוד שהפרוזדור הוא רק האמצעי (שער) על מנת להגיע לדבר האמתי. אם כך, משמעות חייו של אדם בעולם הזה היא ההכנה לעולם הבא, אם זכה להגיע אליו כמובן.

אבל אם נפעיל קצת דמיון, אז נבחין בכך שהטרקלין והפרוזדור אינם שני עולמות נפרדים: הם מחוברים! יש מעבר רציף מטרקלין לפרוזדור. אדם מגיע דרך הפרוזדור לטרקלין, עם כל ההכנה שהוא עשה בדרכו בפרוזדור, כפי שהוא הצליח בדרך. לפי המחשבה הזו, חיי העולם הזה אינם רק על מנת לקבל "ציון עובר" בבית דין – על מנת להתקדם לשלב הבא (וכתבנו על כך בנושא שכר ועונש). יש משמעות לחייו ומעשיו של אדם כאן ועכשיו בעולמנו אנו.

נמשיך את הרעיון של החיבור בין פרוזדור לטרקלין, עם ציטוט משיעורו של הרב אורי שרקי בנושא: "ההבדל בין טרקלין לבין פרוזדור הוא שבטרקלין יש הרבה אור ופרוזדור הוא אפל – אבל יש אפשרות להאיר את הפרוזדור ע"י פתיחת דלתות הטרקלין." למעשה, יש אפשרות כבר בעולם הזה ליהנות במידה מסוימת ואורו של עולם הבא, וזאת בזכות הקדושה. לפי הרב, מידת הקדושה איננה פרישות מעולם הזה כלל, אלא יכולת להגיע למדרגה של התעלות בעיסוק בענייני העולם דווקא. אם באנו לעולם הזה, יש לנו בהחלט מה לעשות ולמה לשאוף. "ובחרת בחיים". ואיך זה קשור לאור הגנוז?

בפרק הראשון בתהילים נאמר: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה." וכבר חז"ל שמו לב לאבחנה בין "תורת ה'" ל"תורתו", מאמר רבא בתלמוד (עבודה זרה יט א) : "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו". ההסבר המקובל מנסה ליישב: מרוב שהצדיק עמל בלימוד תורה, תורת ה' נעשית בעצם גם תורתו שלו.

אך יש פירוש ששמעתי בשיעור הרב אורי שרקי שלא מנסה להגיע להרמוניה מושלמת בין הביטויים. מהו רצונו הבסיסי של צדיק? ודאי שהוא מעוניין להבין את הדרך בה ה' מנהיג את עולמו, בדומה למשה רבינו שמבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג יג). אז הוא בעצם רוצה להכיר את "תורת ה'", תורה של מעלה. אך במציאות, הוא יכול ללמוד עוד פרק בתנ"ך, עוד דף גמרא, לשמוע עוד שיעור של רב מסוים – זוהי "תורתו" שבני אנוש מוכשרים ללמוד. זה לא אותו הדבר!

אז הפער הקיומי בין הרצון לגלות את סודות היקום לבין היכולת להתקדם טיפין-טיפין בחומר – אכן קיים במציאות. אפשר רק לקוות שללומד השקדן יתגלה משהו מן הסוד של "תורה של מעלה" לאורך מסעו.