ארכיון תגיות: אמונה

חורבן הבית השלישי – היתכן?

אצל תלמידי הרב קוק רווחת מסורת שקיימת הבטחה נבואית לפיה לא תהיה גלות נוספת לעם ישראל. ולכן גם אם רואים נסיגות בתהליך הגאולה שהחל עם הקמת המדינה – מדובר בנסיגה זמנית בהכרח, והחורבן אינו אפשרי. מעניין לבחון מה הבסיס האמוני לחשיבה הזו.

יש מספר מדרשים (אתם יכולים לראות כאן) שבנוסחים שונים אומרים שהגאולה האחרונה – המזוהה עם הבית השלישי – תהיה האחרונה, ולא תהיה גלות אחריה. לדוגמא: "להורות על בית שלישי שלא יחרב ולא ינתץ לעולם, לפי שהוא בנין מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה הוא קיים אף בניינו קיים, אבל בית ראשון ובית שני הוא בנין האדם, ולפי שהאדם אינו קיים אף בניינו אינו קיים". בחלק מהמקורות הדגש הוא על כך שהקדוש ברוך הוא בעצמו מביא את הגאולה, ולכן אין ממנה חזרה. לפיכך, כיוון שאנו כבר בתהליך הגאולה עם קיבוץ הגלויות והקמת המדינה – התהליך הוא בלתי הפיך. אמנם הבית הראשון והשני חרבו, אך התהליך הנוכחי שמוביל לבית השלישי נתפס כבלתי הפיך וקיים לעולמי עד.

ניתן כמובן להעלות קושיה: הרי מדינת ישראל היא אמנם גאולה, אך היא מתבצעת ביוזמת בני האדם ולא באה מלמעלה, ולכן אולי התיאורים של המדרשים לא חלים עליה. אך לטעמי יש עקרונות חשובים יותר לבחון: חופש הבחירה מול השכר והעונש. האם ניתן לגזור מהמדרשים שמובטח לנו משהו בלי קשר למעשינו, והתהליך נקבע מראש ואינו מותנה? זאת ועוד, התורה מדגישה בכמה מקומות במיוחד את הזיקה בין צדיקות העם לבין האחיזה בארץ ישראל. למשל, בספר דברים (ד כה-כו): "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן."

התורה מביאה את ההבטחה האלוהית של ירושת הארץ. אך היא מזהירה שאם העם לא יקיים את הברית ותהיה נפילה מוסרית – התוצאה תהיה גלות ואף השמדה. נדמה לי שעם כל השאיפה לאופטימיות, כדאי לאמץ כמצפן את הזיקה בין היושר המוסרי לבין הקיום בארץ. כדי שיתקיים בנו הפסוק: (דברים ו יח) "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ."

האם משה כתב את כל התורה?

רמב"ם קובע בעיקר השמיני מתוך י"ג העיקרים ש"כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה, היא הנתונה על ידי משה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך". מכאן עולה שמי שחושב שאפילו חלק מסוים מהתורה לא נמסר למשה רבינו – כופר בעקרון של תורה מן השמיים. אך האמת היא שדבר אינו פשוט כל כך. בפסוקים האחרונים של תורה מתואר שמשה מת. האם משה כתב בעצמו פסוקים אלה? יש כאן קושי לוגי: כיצד יכול משה נביא האמת לכתוב בחייו בלשון עבר על מותו שלו?

מתברר שכבר בתלמוד (בבא בתרא טו א) קיים דיון בנושא, ויש שם מחלוקת חז"ל מעניינת. לדעת רבי יהודה, משה כתב את כל התורה – חוץ משמונת הפסוקים האחרונים שמתארים את מותו, אותם כתב יהושע בן נון. אמנם רבי שמעון חולק נחרצות על כך ושואל ("אפשר ספר תורה חסר אות אחת?"), וטוען שגם הפסוקים האחרונים נכתבו ע"י משה ("מֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע"). אין בתלמוד הכרעה, ולכן העמדה שיהושע כתב את הפסוקים האחרונים היא בהחלט לגיטימית.

פרשן המקרא מהמאה ה-12 אברהם אבן עזרא הלך רחוק יותר: הוא מדבר על "סוד השנים עשר", וסביר שכוונתו הייתה ששניים עשר (ולא רק שמונה) הפסוקים האחרונים בתורה לא נכתבו ע"י משה. יתכן ואבן עזרא חשב שיש עוד פסוקים שמשה לא כתב בעצמו, מהסיבה שהם נשמעים כאילו נכתבו אחרי משה, כגון "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת…" (דברים לא ט). אך אבן עזרא כותב ברמזים. הוא לא מעלה על הכתב במפורש שמשה לא כתב את כל התורה.

ומי לקח את הרמזים של אבן עזרא צעד אחד רחוק יותר, אל מחוץ לגבולות המסורת? ברוך שפינוזה במאמר התיאולוגי־מדיני מנמק מדוע לדעתו לא יתכן שהתורה כפי שהיא לפנינו נכתבה ע"י משה. שפינוזה מסתמך על אבן עזרא באופן מפורש, הוא לא ראה את עצמו כממציא הרעיון – אלא ניסח אותו בצורה גלויה ושיטתית.

י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם

הרמב"ם חיבר בהקדמה לפרק חלק את י"ג (13) עיקרי האמונה המפורסמים. האמת שהוא ניסח אותם בשפה פילוסופית שאינה פשוטה. לכן התפשטו בעם גרסאות קליטות יותר. הנוסח "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה" המוכר מהדפסה בסידורים רבים – אינו של הרמב"ם (וגם לא ידוע מי המחבר). גם הפיוט "יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי" – שנהוג לשיר בבתי כנסת – מביא את עיקרים של הרמב"ם בניסוח שירי. הוא נכתב כנראה באיטליה במאה ה 14.

האם העיקרים הללו התקבלו על דעת הכול? המסורת הרבנית מקבלת את כל ה-13 כאמונות נכונות, אך יש מחלוקת בשאלה האם אכן אלה הם העיקרים שעליהם עומדת היהדות. רבי יוסף אלבו, למשל, הקדיש את ספר העיקרים לבירור שאלה זו, וחלק על שיטת הרמב"ם. הוא ניסח את העיקרים באופן שונה, ובין השאר טען שהאמונה בביאת המשיח אמנם נכונה, אך אינה עיקר אמונה. הוא מביא כראיה את דברי רבי הילל בתלמוד, שכפר בביאת המשיח. אמנם דבריו נדחים במהלך הדיון התלמודי, אך עצם העובדה שחכם כרבי הילל שלל את האמונה במשיח, לדעת אלבו, מלמדת שאין מדובר בכפירה בעיקרי האמונה.

אגב, גם הרמב"ם חיבר את רשימת העיקרים בגיל צעיר יחסית, ולא חזר על הניסוח בחיבוריו המאוחרים יותר. לכן קשה להעריך איזו חשיבות הוא ייחס לעיקרים אלה בהמשך דרכו.

על שָׂטָן שפעל לשם שמיים

הייתכן שהשָׂטָן יתכוון לטוב? כך לפחות סבר חכם תלמודי בשם רבי לוי, שאמר (בבא בתרא טז א): "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו". פנינה מגיעה אלינו מהסיפור של תפילת חנה… השטן הוא מענייננו כאן: הוא זה שמציע לה' להביא ייסורים על איוב. וכל זאת למרות שאיוב היה "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע". לכאורה, המעשה מתאים מאוד לדרך (הרעה) בה אנו רגילים לתפוס את מהות השטן. אז למה רבי לוי משבח אותו? התלמוד אפילו מספר שהשטן בכבודו ובעצמו – מרוב הפתעה כנראה – בא ונישק את רגלי הרבי שדיבר עליו זכות.

אמנם התלמוד מציע הסבר שהשטן רצה להדגיש את יתרון צדקתו של אברהם אבינו על פני איוב. אך בגישה הזאת לא ברור למה היה צורך בייסורים. אך ניתן להעלות על הדעת – וזאת הגישה שנוקט בה הרב אורי שרקי בשיעורו בנושא – שהשטן פעל… לטובתו של איוב עצמו! קודם כל, ננסה להבין מיהו "השטן". האמונה היהודית באחדות האל שוללת דואליזם. לכן השטן אינו חלילה המהות העצמאית המתנגדת לאל – אלא חלק מהכוחות האלוהיים. התלמוד אומר ששמו גם "יצר הרע". אך השם הזה מטעה: לא מדובר ברוע לשם רוע, אלא הכוח שיש לה מטרה טובה – גם אם פעולותיו נתפסות לעיתים כרעים והרסניים. כשהאל מתייעץ עם השטן (כמסופר בתחילת ספר איוב) – הוא בעצם נותן מקום למגמת "שטן" (יצר הרע) בתוך עצמו.

עכשיו אפשר לבחון מחדש את הסיפור של איוב. אכן איוב מתואר כאיש צדיק וישר. אך ההכרה בה' הייתה חסרה לו. אמנם מסופר שהוא הקריב קרבנות רבים באופן שיטתי, אך ניתן לראות בזה גם פעולה מכנית וחסרת רוח. משהו היה חסר בנשמה שלו. הייסורים שנפלו עליו הובילו את איוב להתגלות האל אליו בסוף הספר – דרכה איוב הכיר את בוראו. ההמלצה של השטן לגרום לאיוב סבל לא הייתה רשעות וגם לא עונש – אלא אמצעי לשחררו מהרוטינה ולהביאו למדרגת אמונה גבוהה יותר. מנקודת מבט זו, השטן לא ביקש את רעתו של איוב — אלא את התיקון שלו. ובמובן הזה הוא פעל לשם שמיים.

משיח: שינוי מדיני-ריאלי או רוחני-מיסטי?

יהודים חיכו אלפי שנים שיבוא המשיח. אבל מה בעצם אמור להתרחש עם בואו? האם מדובר בשינוי חוקי הטבע, או שהעיקר הוא יציאת היהודים מהגלות? המחלוקת הזאת קיימת כבר בתלמוד. במסכת שבת (סג א) מובא בשמו של רבי יוחנן: "… כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח". כלומר, כל תיאורי הניסים של הנביאים – יקרו אז. חוקי הטבע לא יהיו כפי שהם בעולמנו הנוכחי. לעומתו, שמואל חולק עליו שם: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד". בניגוד לרבי יוחנן, שמואל טוען שהדבר היחידי שישתנה – זה שעם ישראל ייצא מהגלות ולא יהיה משועבד לגויים. אם כך, העצמאות המדינית שלנו היא הקריטריון לזמן המשיח.

לאורך שנים, לא הייתה הכרעה ברורה בין השיטות. הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת שמואל בהלכות מלכים יב: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג", ובהמשך מצטט את דברי שמואל שהבאנו. הרמב"ם מתאר את ימות המשיח כמהלך מדיני, בו עם ישראל זוכה לעצמאות ומתרחש קיבוץ גלויות, כחלק מהשינוי נבנה גם בית המקדש. אז איך להסביר את דברי הנביאים כגון "וגר זאב עם כבש"? לשיטתו, אלה משלים שמתארים את השלום בחברה האנושית, ולא שינוי של ממש בטבע.

היו רבנים שהלכו בדרכו של הרמב"ם, אך לא כולם הסכימו. כבר כתבנו כאן שהרמב"ן חלק על הפרשנות של "וגר זאב עם כבש" כמשל, והתעקש שאכן הובטח לנו שינוי בטבע הביולוגי. כמובן, גם מהלך ההיסטוריה השפיע על הדעות. תופעת משיחי השקר – שבתאי צבי במאה ה-17 ויעקב פרנק במאה ה-18 – גרמה לזעזוע עמוק. כתוצאה מכך, הזרמים המרכזיים נרתעו מניסיונות אקטיביים לדחיקת הקץ הריאלי-מדיני, והתפתחו כיוונים שהעדיפו גישה רוחנית-פנימית לגאולה. אפשר לראות זאת בתורת החסידות, שם יש דגש משמעותי על גאולת הנפש (כמובן, מבלי לבטל את האמונה בגאולת הכלל).

מי צדק? לפחות לפי מהלך ההיסטוריה הנוכחי, הגאולה הולכת בכיוון של שמואל ורמב"ם. זכינו להקים מדינה, חצי מעם ישראל נמצא בארצו, ואנו מנהלים מדינה ריבונית שיש לה עוצמה צבאית וכלכלית והשפעה בעולם. יתכן שהדבר טבעי למי שנולד וגדל בישראל הריבונית. אך חשוב להבין שאילו אבות אבותינו בגלות היו מדמיינים את מדינת ישראל העכשווית, הם היו מתפלאים ורואים בתסריט כזה גאולה של ממש. נכון, לא כל מה שהרמב"ם תיאר בהלכות מלכים – התקיים בפועל. אך הרמב"ם בעצמו כתב שם: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו". אין לנו מסורת מדויקת מה אמור לקרות עם בוא המשיח. אז כל אחד יכול לשער לעצמו האם השלב הרוחני-מיסטי עדיין לפנינו.

גבולות הנס: חייבים להאמין בבלתי הגיוני?

תנ"ך מלא בניסים, והמסורת מקבלת את יכולת הבורא לחולל ניסים, שהם לכאורה סטייה מחוקי הטבע. אך האם כל נס הנו בגדר אפשרי? אין מגבלות?

לפחות לפי גישת הרמב"ם – שאמנם מקבל את עניין הניסים – לא יתכן "נס" חסר משמעות לוגית. ב"מורה הנבוכים" (חלק ג', פרק טו) הרמב"ם מזכיר "מציאות מרובע אשר אלכסונו שווה לצלעו" כדוגמה לכשל לוגי. על כשלים כגון אלה הוא כותב: "יש כאן דברים נמנעים ובטלה מציאותן, ושאין לתאר את ה' ביכולת עליהן, ואין זה קוצר יד ולא חוסר יכולת כלפיו, ושאין לתאר את ה' ביכולת עליהן". הרמב"ם טוען שאין לתאר את ה' כמי שיכול לברוא ריבוע עם אלכסון שווה לצלע, או משולש שהוא עיגול. אך אין הדבר סותר את היותו ה' כל יכול. לדברים האלה אין משמעות. ולכן אין זה חסרון לומר על הבורא שאינו יכול לעשות משהו… שחסר פשר ברמת הניסוח.

גם רבי יוסף אלבו ב"ספר העיקרים" (מאמר א', פרק כב) הולך בדרכו הפילוסופית של הרמב"ם. הוא מביא דוגמאות יפות ל"נמנעים": "שיהיה החלק שווה אל הכל, או שיהיה קוטר המרובע שווה לצלעו, או שיהיו זויות המשולש יותר משתי נצבות, או שיתקבצו שני ההפכים יחד בנושא אחד בעת אחת". בגלל ש"אי אפשר לשכל לצייר מציאותם", איננו נדרשים להאמין בדברים אלה: "לא יתכן שתבוא האמונה על זה ולא על כיוצא בו". בהמשך הוא מבהיר שאינו מכחיש את אפשרות שינוי חוקי הטבע באופן נסי (כגון תחיית המתים), אלא רק את ה"נמנעים".

הטיעונים הללו אמנם נשמעים הגיוניים למדי, מבחינה שכלית טהורה. אך יש גם גישות אחרות. רבי נחמן מברסלב אינו מוכן לקבל את עצם האפשרות לומר שיש מגבלה לדברים שה' יכול לעשות. פשוט אסור לחשוב ככה! בחיי מוהר"ן פרק תז מובא בשמו ביחס לטענת הרמב"ם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשולש מרובע?": "אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע, כי דרכי השם נעלמים מאיתנו, והוא כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה. ואסור לכנוס בחקירות כלל, רק להאמין באמונה שלמה…". לגישתו, החקירות הפילוסופיות רק פוגמות באמונה.

הסבר אמוני לגאולה על ידי כוח חילוני?

האם יש הסבר אמוני להקמת המדינה ע"י חילונים? כמובן, יש אי דיוק בטענה עצמה, כי חלוצים רבים היו יהודים מאמינים. אך נכון בכל זאת לומר שהתנועה הציונית הכילה רעיונות – וגם אנשים – מחוץ לעולם הדתי הקלאסי שמחויב למצוות.

הרב אורי שרקי מביא סיפור בשם הרב צבי יהודה קוק (שהיה אחד מרבותיו): "פעם אחת תלמיד חכם אמריקאי ביקר בביתו של הרב צבי יהודה קוק. במהלך הביקור האורח אמר: "יש אומרים שלא יכולה להיות גאולה על ידי חילונים". על כך השיב הרב צבי יהודה: "קושיות על ריבונו של עולם!". מה אומר לנו הרב קוק הבן? קודם כל, הקמת המדינה הוא הגאולה! ההחלטה באיזה מסלול הגאולה מתבצעת – היא בידי שמיים. לכן אסור להתכחש לגאולה ע"י חקירה למדנית של פערים בין המסורות לבין המציאות.

בדרך דומה הולך הספר "אם הבנים שמחה". הוא נכתב ע"י הרב טייכטל מרבני סלובקיה בזמן השואה, כשעיקר עניינו הוא הכאה על חטא אי קבלת הציונות בבתי המדרש במזרח אירופה. הקושיה שמטרידה את המחבר: הרי נאמר "מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". אז לכאורה, הזכות להקים את התנועה הציונית אמורה להיות ניתנה לצדיקים! למה לא ראינו זאת במציאות? הרב טייכטל מחפש רמז לאפשרות כזאת. בפרק שני, י"ב הוא מביא אגדה מהתלמוד הבבלי על ציפור בשם רחם (שנקראת גם שרקרק) שתבשר את הגאולה. אך רחם מוזכר בתורה כעוף טמא דווקא! המחבר מסתמך על מסורת חסידית (בשם "נועם אלימלך") שעופות טמאים זה כינוי ל"רשעי ישראל". אז יתכן שגם אנשים רשעים (מבחינת ההגדרה הדתית הצרה של קיום המצוות) יהיו מחוללי קיבוץ הגלויות וגאולת ישראל.

אך אחרי שהוא מוצא את הרמז במסורת, הרב טייכטל הולך בדרך דומה לזו של הרב קוק. הוא מצטט פסוק מאיוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא." ואז כותב: "אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו… ודי לחכימא ברמיזא". אין לנו סמכות להכתיב לבורא העולם את דרכיו. אז גם אנשים שאינם שומרי מצוות יכולים להיות שליחיו של האל לענייני הגאולה. "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".

האם אפשר להגיע לאמונה בכוח השכל? (על דרכו של אברהם אבינו לאמונה)

האם השכל שלנו מוביל אותנו לאמונה? ומה אפשר ללמוד על כך אברהם אבינו? באופן מפתיע, התורה לא מסבירה את הבחירה של ה' באברהם. היא אמנם מספרת לנו על משפחתו של אברהם, אך לא מגלה במה הוא זכה שהקריאה "לֶךְ-לְךָ" הופנתה דווקא אליו. אבל יש לנו סיפור מעניין במדרש בראשית רבה על הפרשה. שם חז"ל מדמים את אברהם כמי שראה "בירה דולקת" (ארמון מואר, משל לעולמנו) וחשב: הייתכן "שהבירה זו בלא מנהיג?" המשך המדרש: "הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה". הקדוש ברוך הוא מתגלה לאברהם ומגלה לו שהוא זה שמנהל את עולם. אך איפה הגבול בין כוח השכל לבין ההתגלות?

אם הולכים לפי תפיסת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (א ג), אברהם הגיע להכרת הבורא בכוח השכלי. אברהם מתואר שם כמי שהתבונן במציאות, "עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו". מהרגע שאברהם הגיע למסקנה התיאולוגית השונה כל כך מזו של בני דורו ,הוא החל לקדם את אמונת הייחוד, גם בכוח השכנוע, וגם ע"י שבירת הצלמים. הכל במטרה לשכנע את האנשים שיש אל אחד ורק אותו ראוי לעבוד. לפי התיאור, התבוננות בעולם וחוקותיו היא זו שאפשרה לאברהם להגיע לדעה הנכונה, ללא צורך בהתערבות מלמעלה.

אך יש כאן קושיה. לפחות בימינו, אם מביטים אל העולם במבט הגיוני, אך לא בהכרח מגיעים למסקנה שיש לעולם מנהיג. הרי יש אנשים רציונליים רבים שבוחנים את הטבע לעומקו, ולא נזקקים לקיום האל על מנת להסביר את מראה עיניהם. וכך כותב הרב אורי שרקי בשיעורו על אברהם דברים חריפים: "המצב הנורמלי של נפש האדם הוא לא להאמין בה'". מבחינה דתית, יש הסתר פנים. קשה להימנע מספק. ובהמשך הרב מסביר שאחרי ההתבוננות, "אברהם אבינו נשאר בספק גדול.. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו." ואז "הציץ עליו בעל הבירה" – כלומר, ה' התגלה לאברהם דרך הנבואה, ולא מתוך המאמץ הפילוסופי-שכלי.

שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב: יראה ואהבה (הסבר קיומי)

הנביא ישעיהו (נז יט) אומר: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו." מה המשמעות של "לרחוק לקרוב", באיזו קרבה מדובר. הפירוש המפורסם שבתלמוד הבבלי אומר שאלה שתי קבוצות של אנשים: "קרוב" – צדיקים, "רחוק" – בעלי תשובה שהיו פעם רחוקים. ומכאן המשפט המפורסם: "מקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים". אך יש הסבר קיומי יותר, ששמעתי אותו בשיעור של אריק חלמיש לפי תורת הרב אשכנזי "מניטו".

לפי הפירוש, הפסוק כלל לא עוסק בשתי קטגוריות של אנשים. הוא מדבר על הגישה הנדרשת ממי שעומד בפני ה'. יש ציפייה מאתנו שנצליח בתוכנו להיות גם רחוקים – להכיר בגדלות האל ובפער המהותי בין אדם לאלוהים, אך באותה המידה גם קרובים – להרגיש את הקרבה אל האלוהות דרך ההבנה שיש משמעות וערך מוסרי לחיים שלנו כאן ועכשיו. מעין יראה ואהבה. אפשר לראות את השניות הזאת כבר בעצם מעמד התפילה. יש בו משהו פרדוקסלי: אנו פונים לבורא העולם בכבודו ובעצמו, ומבקשים בקשות על שלום, פרנסה ובריאות כאן בעולמנו.

גם בנוסח הברכות נמצא שילוב של קירוב וריחוק. או בלשונו של רב חיים מוולוז'ין (נפש החיים/שער ב/פרק ג): "ולכן קבעו אנשי כנסת הגדולה הנוסח של כל ברכות המצות בלשון נוכח ונסתר. תחילתם ברוך אתה הוא לשון נוכח. ומסיימים אשר קדשנו כו' וצוונו לשון נסתר." בתחילת הברכה, כשאומרים "ברוך אתה ה' אלוהינו" – זה נראה כמו פנייה ישירה למי שנוכח. אך משך הנוסח ל"אשר קדשנו במצוותיו" – זה דיבור על מישהו מרוחק.

אז ישעיהו מלמד אותנו שהשלום מגיע למי שמצליח לשלב בין יראה לאהבה, בין הכרה בנבדל ומרוחק, לבין האינטימי והנוכח.

ניתן להוכיח אמונות דתיות בכוח המדע והשכל?

בימינו קיימת תפיסה – במיוחד אצל משכילים דתיים – שהדת והמדע הם עולמות נפרדים. או כפי שניסח זאת הרב קוק בכבודו ובעצמו (שמונה קבצים, ב ק"א): "אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים". בפשטות, הרב קוק לא שולל את המדע, אך מבחינתו הכיוון של המדע להתקדם בלי לעסוק בענייני הדת הוא דבר חיובי.

על איזו "השתחררות" מדבר הרב קוק? בעולם העתיק לא הייתה הפרדה בין תחומי הידע, והמלומדים הגדולים עסקו בפילוסופיה, דת, מדעי החברה והטבע במקביל. זה נמשך גם בימי הביניים. אפילו אייזיק ניוטון (שחי במאות ה 17-18) המפורסם בתרומתו לפיזיקה – עסק גם בתיאולוגיה, מתימטיקה, אלכימיה ועוד. אך עם הזמן המדע השתנה: הוא התרכז בדברים שניתן למדוד ולהוכיח. כך הוא התקדם הרבה יותר מהר והגיע להישגים מרשימים. אך היה לכך גם מחיר. המדע נטש את העיסוק בתיאולוגיה ואמונה. נוצרו בו התמחויות רבות, ומדען בודד ככלל היה מסוגל לעסוק רק בתחום מסוים, ללא יכולת לקשור את הידע שלו לעולמות אחרים.

את הקו הזה ניתן לראות גם במחשבה היהודית. רב סעדיה גאון (שחי במאות ה 9-10) טען ב"ספר האמונות והדעות" שבאופן עקרוני ניתן להגיע למסקנות האמוניות הנכונות בכוח השכל. אמנם יש יתרון להתגלות הנבואית ולמסורת הדתית, כי הדרך השכלית הנה ארוכה ולא נגישה לכל אחד – אך באופן עקרוני השכל מסוגל להוכיח אמיתות. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (המאה ה-12) הלך בעקבות המדע העתיק של אריסטו. רמב"ם טען שם שניתן להוכיח באופן לוגי את קיום האל. אך הוא שם סייג: לשיטתו, אין דרך להכריע האם העולם נברא יש מאין, או שהוא קדמון (כלומר, היה תמיד): כאן אנו מגיעים לאמת רק לפי מסורת הנבואה שבידינו.

עד שמגיעים לרב קוק… אגב, לפי המאמר של הרב אורי שרקי בנושא, העמדה של הרב קוק מורכבת. מוזמנים לקרוא. יש העוסקים ברצינות בקשר בין אמונה למדע גם בימינו. הרב ד"ר מיכאל אברהם פועל רבות בתחום וכותב ספרים ומאמרים, מוזמנים לעיין בבלוג שלו.