בין מנחה של שישי לערבית של שבת, בבתי הכנסת נהוג לשיר "לך דודי" ולומר פרקי תהילים. מנהג זה מזוהה מאוד עם טקס קבלת השבת, אך מבחינה היסטורית הוא התעצב רק במאה ה 16 ע"י מקובלי צפת.

אמנם הדימוי של שבת בתור כלה והצורך לצאת לקראתה מוזכרים כבר בתלמוד הבבלי. אך מקובלי צפת העמיקו את הרעיון ונתנו לו פאן מיסטי. בפשט הפיוט "לְכָה דוֹדִי" – שחובר ע"י הרב שלמה אלקבץ במאה ה 16 – מדבר על עם ישראל שמקבל את הכלה (שבת). אך יש לו משמעות בעולמות הנסתר, בעניין האיחוד בין הקדוש ברוך הוא לבין השכינה שמתרחש עם כניסת השבת. כפי שכתבנו, הפיוט מבוסס כולו על פסוקי התנ"ך.

גם סדר התפילה נקבע בצפת של המאה ה 16. מאז המנהג התפשט לכמעט כל קהילות ישראל, ויהודים נוהגים לשיר "לכה דודי", לומר פרקי תהילים ולקבל את השבת בבגדי לבן בציפייה לבוא ה"כלה".

נושא חם בימינו הוא בשר מתורבת. מדובר בגידול בתהליכי מעבדה של ריקמת בשר הראויה למאכל, מתוך תאים שנלקחו מייצור חי. (לא לבלבל עם תחליפי הבשר ממקור שאינו בעל חיים, שם מנסים רק לחקות את הטעם). נכון לעכשיו, רובנו מכירים בשר מתורבת רק ממאמרים וכתבות, ולא מסופרמרקטים ומסעדות. אך יש לטכנולוגיה הזאת פוטנציאל רב, הן בהיבט הכלכלי הטהור, והן בראיה הערכית של מניעת סבל בעלי החיים ושיפור איכות הסביבה. יתכן וגידול בעלי החיים לצורך שחיטה ייעלם או יצטמצם דרמטית, אם וכאשר הטכנולוגיה תהיה בשלה לשוק.

מהם האתגרים ביחס לעולם ההלכה? קודם כל, צריך להכריע האם בכלל מדובר במאכל כשר. או ליתר דיוק, מהם התנאים מבחינת סוג בעל החיים, סוג התא ותהליך ה"ייצור" שמבטיחים את כשרות התוצר. אם נפסוק שאינו כשר, כאן נעצר הדיון ההלכתי. אך אם הוא כשר, האם מדובר במאכל בשרי?

לכאורה, יש הגיון לחשוב שהתוצר הנו בשרי, הרי המקור שלו הוא תא של בעל חיים. אם כך נפסוק, דיני המאכל יהיו בהתאם לסיווגו כ"בשרי". אך יש גם מקום לסברה שלא מדובר בבשר, כי מקורו בגידול במעבדה ולא בשחיטת בעל חיים ממש. הריקמה הזאת לא נוצרה בדרך הטבעית. כך, נייר העמדה של "צוהר" קובע (בהנחות מסוימות) שבשר מתורבת הוא פרווה. אם נאמץ דרך זו עד הסוף, אז ניתן לערבב בשר מתורבת עם מוצרי חלב ללא מגבלה. יש גם גישות ביניים שאמנם מכירות בכך שלא מדובר בבשר ממש מבחינה הלכתית, אך מטילות מגבלות על השימוש בו יחד עם מוצרי חלב, מסיבות של מראית עין או אחרות.

מדובר כאמור בנושא "חם" (מי אמר שההלכה לא מתפתחת?) שכבר היום יש לרבנים דעות שונות, ואני לא מתיימר להכריע ביניהן אלא רק להביא את הסוגיות למודעות. מי שרוצה להרחיב, מציע לצפות בשיעור הווידאו של הרב אורי ליפשיץ (אגב, גם הוא לא מכריע!) יתכן גם שהטכנולוגיה ש"תכבוש" את השוק תהיה שונה מאלו שהיו מונחות מפני הפוסקים עד עכשיו, והכרעות יהיו שונות. כך או כך, מדובר בסוגיה שיש לה פוטנציאל לשינוי משמעותי בעולם בכלל ובתחום הכשרות בפרט. Stay tuned.

לפי המסורת, התורה היא נצחית. אך מתן התורה הוא גם אירוע היסטורי. התורה ניתנה בזמן מסוים לדור של יוצאי מצרים. אנו ודאי לא יכולים לקרוא ולהבין את התורה בצורה זהה לדור ההוא. אז האם נכון גם לפרש את הטקסט של התורה בהקשר ההיסטורי בו הם נאמרו? או שאין לדברי התורה תלות בזמן? זה נושא מרתק בפני עצמו, אך אני מרשה לעצמי רק להביא שיר "מַעֲשֵׂה הָרַב וּבַעַל־הָעֲגָלָה" של שמשון מלצר שעוסק בסוגיה באופן קצת היתולי. קודם כל מציע לכם לקראו את השיר הנפלא, הטקסט כאן. אך לאלה שמחפשים קיצורי דרך, להלן הסיכום שנעשה באמצעות הבינה המלאכותית של Claude (עם קצת עריכה):

השיר מספר על עגלון שנשכר להוביל חבית יין. העגלון התכונן היטב לנסיעה – בדק את הסוסים, תיקן את העגלה ויצא לדרך. באמצע הנסיעה עם החבית, החל גשם עז לרדת. העגלון החליט להסתובב ולחזור, אך תוך כדי התנועה הזאת העגלה התהפכה, החבית נשברה וכל היין נשפך.

המוזג (בעל החבית) תבע את העגלון לדין תורה על הנזק. הרב פסק שהעגלון אכן חייב לשלם פיצויים. העגלון בהתחלה קיבל את הפסיקה, אך החל לחקור את מקורות ההלכה אצל הרב: הרב פסק על פי השך – הש”ך לקח מהרמב"ם – הרמב"ם מהגמרא – הגמרא מהתורה – התורה ניתנה מהשמיים.

כאן העגלון שאל: "מתי ניתנה התורה?". כשנענה שב-6 בחודש סיון (קיץ), הוא פיתח טיעון מקורי: בקיץ, כשהמזג נאה והדרכים טובות, יש הגיון לפסוק שהוא חייב. אבל אילו התורה ניתנה בסתיו, בזמן גשמים, ודאי שהדין היה אחר! לכן, למרות כל שרשרת הסמכויות ההלכתית, הוא מחליט שלא לשלם "אפילו פרוטה אחת שבורה".

האם לדעתכם הטיעון של העגלון תקף? כתבו לנו.

האם יתכן שמשפט מנוסח התפילה הקבוע משנה את משמעותו במהלך הדורות? אנו אומרים בתפילה בברכת העבודה: "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". הפירוש המקובל, כפי שמופיע באתר הספרייה הלאומית: אנחנו בעצמנו נראה את הגאולה בשוב ה' לציון כמו שנתנבא ישעיהו (נב, ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

אז היהודים התפללו דורות רבים על כך שהגאולה של שיבת ציון תקרה בזמנם. אבל אנו שזכינו לראות במו עינינו את הקמת המדינה היהודית ושיבת יהודים לארץ ישראל, על מה נבקש? כמובן, אפשר לומר שהגאולה אינה שלמה: יש מלחמות ופיגועים, בית מקדש לא הוקם. אך נראה שהגיוני לפרש אחרת: בימנו, "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ" היא בקשה שה' ייתן לנו כוח להכיר בכך ששיבת ציון אכן מתרחשת, ולא לעצום עיניים ולחפש מה לא טוב. אני מביא את דבריו של הרב אורי שרקי משיעורו על התפילה:

על כן אנו גם מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כי הקב"ה פועל נפלאות וישועות בכל יום ויום, ובמיוחד במהלך ההיסטוריה הישראלית, בין אם אנו רואים, אותם בין אם אנו לא רואים. אלא שאנחנו מתפללים שבשעה שהקב"ה שב לציון, שנהיה מאלה היודעים לראות את זה, ולא מאלה שלצערנו רבים הם, שאינם מצליחים לראות את יד ה' במהלך ההיסטוריה שלנו.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בזמן הגאולה? מוזמנים לקרוא כאן.