ארכיון תגיות: הרב שרקי

הסבר אמוני לגאולה על ידי כוח חילוני?

האם יש הסבר אמוני להקמת המדינה ע"י חילונים? כמובן, יש אי דיוק בטענה עצמה, כי חלוצים רבים היו יהודים מאמינים. אך נכון בכל זאת לומר שהתנועה הציונית הכילה רעיונות – וגם אנשים – מחוץ לעולם הדתי הקלאסי שמחויב למצוות.

הרב אורי שרקי מביא סיפור בשם הרב צבי יהודה קוק (שהיה אחד מרבותיו): "פעם אחת תלמיד חכם אמריקאי ביקר בביתו של הרב צבי יהודה קוק. במהלך הביקור האורח אמר: "יש אומרים שלא יכולה להיות גאולה על ידי חילונים". על כך השיב הרב צבי יהודה: "קושיות על ריבונו של עולם!". מה אומר לנו הרב קוק הבן? קודם כל, הקמת המדינה הוא הגאולה! ההחלטה באיזה מסלול הגאולה מתבצעת – היא בידי שמיים. לכן אסור להתכחש לגאולה ע"י חקירה למדנית של פערים בין המסורות לבין המציאות.

בדרך דומה הולך הספר "אם הבנים שמחה". הוא נכתב ע"י הרב טייכטל מרבני סלובקיה בזמן השואה, כשעיקר עניינו הוא הכאה על חטא אי קבלת הציונות בבתי המדרש במזרח אירופה. הקושיה שמטרידה את המחבר: הרי נאמר "מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". אז לכאורה, הזכות להקים את התנועה הציונית אמורה להיות ניתנה לצדיקים! למה לא ראינו זאת במציאות? הרב טייכטל מחפש רמז לאפשרות כזאת. בפרק שני, י"ב הוא מביא אגדה מהתלמוד הבבלי על ציפור בשם רחם (שנקראת גם שרקרק) שתבשר את הגאולה. אך רחם מוזכר בתורה כעוף טמא דווקא! המחבר מסתמך על מסורת חסידית (בשם "נועם אלימלך") שעופות טמאים זה כינוי ל"רשעי ישראל". אז יתכן שגם אנשים רשעים (מבחינת ההגדרה הדתית הצרה של קיום המצוות) יהיו מחוללי קיבוץ הגלויות וגאולת ישראל.

אך אחרי שהוא מוצא את הרמז במסורת, הרב טייכטל הולך בדרך דומה לזו של הרב קוק. הוא מצטט פסוק מאיוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא." ואז כותב: "אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו… ודי לחכימא ברמיזא". אין לנו סמכות להכתיב לבורא העולם את דרכיו. אז גם אנשים שאינם שומרי מצוות יכולים להיות שליחיו של האל לענייני הגאולה. "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".

האם אפשר להגיע לאמונה בכוח השכל? (על דרכו של אברהם אבינו לאמונה)

האם השכל שלנו מוביל אותנו לאמונה? ומה אפשר ללמוד על כך אברהם אבינו? באופן מפתיע, התורה לא מסבירה את הבחירה של ה' באברהם. היא אמנם מספרת לנו על משפחתו של אברהם, אך לא מגלה במה הוא זכה שהקריאה "לֶךְ-לְךָ" הופנתה דווקא אליו. אבל יש לנו סיפור מעניין במדרש בראשית רבה על הפרשה. שם חז"ל מדמים את אברהם כמי שראה "בירה דולקת" (ארמון מואר, משל לעולמנו) וחשב: הייתכן "שהבירה זו בלא מנהיג?" המשך המדרש: "הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה". הקדוש ברוך הוא מתגלה לאברהם ומגלה לו שהוא זה שמנהל את עולם. אך איפה הגבול בין כוח השכל לבין ההתגלות?

אם הולכים לפי תפיסת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (א ג), אברהם הגיע להכרת הבורא בכוח השכלי. אברהם מתואר שם כמי שהתבונן במציאות, "עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו". מהרגע שאברהם הגיע למסקנה התיאולוגית השונה כל כך מזו של בני דורו ,הוא החל לקדם את אמונת הייחוד, גם בכוח השכנוע, וגם ע"י שבירת הצלמים. הכל במטרה לשכנע את האנשים שיש אל אחד ורק אותו ראוי לעבוד. לפי התיאור, התבוננות בעולם וחוקותיו היא זו שאפשרה לאברהם להגיע לדעה הנכונה, ללא צורך בהתערבות מלמעלה.

אך יש כאן קושיה. לפחות בימינו, אם מביטים אל העולם במבט הגיוני, אך לא בהכרח מגיעים למסקנה שיש לעולם מנהיג. הרי יש אנשים רציונליים רבים שבוחנים את הטבע לעומקו, ולא נזקקים לקיום האל על מנת להסביר את מראה עיניהם. וכך כותב הרב אורי שרקי בשיעורו על אברהם דברים חריפים: "המצב הנורמלי של נפש האדם הוא לא להאמין בה'". מבחינה דתית, יש הסתר פנים. קשה להימנע מספק. ובהמשך הרב מסביר שאחרי ההתבוננות, "אברהם אבינו נשאר בספק גדול.. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו." ואז "הציץ עליו בעל הבירה" – כלומר, ה' התגלה לאברהם דרך הנבואה, ולא מתוך המאמץ הפילוסופי-שכלי.

ניתן להוכיח אמונות דתיות בכוח המדע והשכל?

בימינו קיימת תפיסה – במיוחד אצל משכילים דתיים – שהדת והמדע הם עולמות נפרדים. או כפי שניסח זאת הרב קוק בכבודו ובעצמו (שמונה קבצים, ב ק"א): "אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים". בפשטות, הרב קוק לא שולל את המדע, אך מבחינתו הכיוון של המדע להתקדם בלי לעסוק בענייני הדת הוא דבר חיובי.

על איזו "השתחררות" מדבר הרב קוק? בעולם העתיק לא הייתה הפרדה בין תחומי הידע, והמלומדים הגדולים עסקו בפילוסופיה, דת, מדעי החברה והטבע במקביל. זה נמשך גם בימי הביניים. אפילו אייזיק ניוטון (שחי במאות ה 17-18) המפורסם בתרומתו לפיזיקה – עסק גם בתיאולוגיה, מתימטיקה, אלכימיה ועוד. אך עם הזמן המדע השתנה: הוא התרכז בדברים שניתן למדוד ולהוכיח. כך הוא התקדם הרבה יותר מהר והגיע להישגים מרשימים. אך היה לכך גם מחיר. המדע נטש את העיסוק בתיאולוגיה ואמונה. נוצרו בו התמחויות רבות, ומדען בודד ככלל היה מסוגל לעסוק רק בתחום מסוים, ללא יכולת לקשור את הידע שלו לעולמות אחרים.

את הקו הזה ניתן לראות גם במחשבה היהודית. רב סעדיה גאון (שחי במאות ה 9-10) טען ב"ספר האמונות והדעות" שבאופן עקרוני ניתן להגיע למסקנות האמוניות הנכונות בכוח השכל. אמנם יש יתרון להתגלות הנבואית ולמסורת הדתית, כי הדרך השכלית הנה ארוכה ולא נגישה לכל אחד – אך באופן עקרוני השכל מסוגל להוכיח אמיתות. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (המאה ה-12) הלך בעקבות המדע העתיק של אריסטו. רמב"ם טען שם שניתן להוכיח באופן לוגי את קיום האל. אך הוא שם סייג: לשיטתו, אין דרך להכריע האם העולם נברא יש מאין, או שהוא קדמון (כלומר, היה תמיד): כאן אנו מגיעים לאמת רק לפי מסורת הנבואה שבידינו.

עד שמגיעים לרב קוק… אגב, לפי המאמר של הרב אורי שרקי בנושא, העמדה של הרב קוק מורכבת. מוזמנים לקרוא. יש העוסקים ברצינות בקשר בין אמונה למדע גם בימינו. הרב ד"ר מיכאל אברהם פועל רבות בתחום וכותב ספרים ומאמרים, מוזמנים לעיין בבלוג שלו.

"תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים": פירוש ציוני

האם יתכן שמשפט מנוסח התפילה הקבוע משנה את משמעותו במהלך הדורות? אנו אומרים בתפילה בברכת העבודה: "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". הפירוש המקובל, כפי שמופיע באתר הספרייה הלאומית: אנחנו בעצמנו נראה את הגאולה בשוב ה' לציון כמו שנתנבא ישעיהו (נב, ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

אז היהודים התפללו דורות רבים על כך שהגאולה של שיבת ציון תקרה בזמנם. אבל אנו שזכינו לראות במו עינינו את הקמת המדינה היהודית ושיבת יהודים לארץ ישראל, על מה נבקש? כמובן, אפשר לומר שהגאולה אינה שלמה: יש מלחמות ופיגועים, בית מקדש לא הוקם. אך נראה שהגיוני לפרש אחרת: בימנו, "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ" היא בקשה שה' ייתן לנו כוח להכיר בכך ששיבת ציון אכן מתרחשת, ולא לעצום עיניים ולחפש מה לא טוב. אני מביא את דבריו של הרב אורי שרקי משיעורו על התפילה:

על כן אנו גם מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כי הקב"ה פועל נפלאות וישועות בכל יום ויום, ובמיוחד במהלך ההיסטוריה הישראלית, בין אם אנו רואים, אותם בין אם אנו לא רואים. אלא שאנחנו מתפללים שבשעה שהקב"ה שב לציון, שנהיה מאלה היודעים לראות את זה, ולא מאלה שלצערנו רבים הם, שאינם מצליחים לראות את יד ה' במהלך ההיסטוריה שלנו.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בזמן הגאולה? מוזמנים לקרוא כאן.

ארוך כאורך הגלות: למה צריך גלות ארוכה?

אנו מכירים את הביטוי "ארוך כאורך הגלות". אבל במבט הרוחני על ההיסטוריה שלנו, ממה נובע הצורך בגלות ארוכה? הגלות האחרונה המכונה "גלות אדום" נמשכה מחורבן הבית השני וכיבוש יהודה ע"י הרומאים בשנת 70 לספירה – ועד שנת 1948 בה הוקמה מדינת ישראל. יחסית לגלויות הקודמות (מקובל לחשוב שגלות מצרים הייתה 210 שנים, וגלות בבל 70 שנה) – מדובר בתקופה ארוכה מאוד. האם יש במסורת שלנו הסבר לאורך הגלות? לא ראיתי הסבר ממצא. אך יש כמה כיוונים ורמזים.

הסבר מעניין מובא בשיעורו של הרב אורי שרקי המבוסס על הספר "דרך אמונה" של רבי אברהם ביבאגו. לשיטתו כל אחת מהגלויות הנה התמודדות עם ערך שמייצג העם השולט. גלות מצרים הנה התמודדות עם החוש והמאגיה, כגון העימות בין חרטומי פרעה למשה ואהרון. בגלות בבל המאבק הוא נגד הדמיון, ולכן מופיע שם דווקא דניאל פותר חלומות שגובר על אנשי בבל. הרב שרקי ממשיך: "מה שאין כן בנוגע לגלות אדום, בה עם ישראל מתמודד עם מתחרה הרבה יותר רציני, הפילוסופיה, כלשון רב אברהם ביבאגו: החוש התבוני". כוח הפילוסופיה והשכל הנמצא בתרבות המערבית הנו חזק הרבה יותר מהחוש והדמיון, ולכן נדרשים אלפי שנים עד שנעשה הבירור, ועם ישראל חוזר לעצמאות מדינית. (אפשר למצוא התייחסות לאדום כאומה החזקה ביותר גם אצל המהר"ל מפראג, שם היא מכונה "המלכות הרביעית". אבל זה סיפור אחר קצת).

רעיון יפה. ובכל זאת נשאלת השאלה: האם אכן היה הכרח היסטורי שהשחרור מהגלות ייקח זמן רב כל כך? אולי הייתה דרך אחרת, קצרה יותר – ולא זכינו לראות אותה? כשבוחנים את ההיסטוריה, קשה להצביע על רגע בו הייתה אפשרות מעשית להתממשות של משהו הדומה לרעיון הציוני המודרני. ואלי בכל זאת פספסנו? אם אתם חושבים שהיה פיספוס, כתבו לנו.

עולם הזה מול עולם הבא: פרוזדור מול טרקלין

ננסה להבין את היחס בין עולם הזה ולעולם הבא, דרך המשנה המפורסמת במסכת אבות (ד טז) :"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין." לכאורה, אפשר לפרש שטרקלין (עולם הבא) הוא המטרה, בעוד שהפרוזדור הוא רק האמצעי (שער) על מנת להגיע לדבר האמתי. אם כך, משמעות חייו של אדם בעולם הזה היא ההכנה לעולם הבא, אם זכה להגיע אליו כמובן.

אבל אם נפעיל קצת דמיון, אז נבחין בכך שהטרקלין והפרוזדור אינם שני עולמות נפרדים: הם מחוברים! יש מעבר רציף מטרקלין לפרוזדור. אדם מגיע דרך הפרוזדור לטרקלין, עם כל ההכנה שהוא עשה בדרכו בפרוזדור, כפי שהוא הצליח בדרך. לפי המחשבה הזו, חיי העולם הזה אינם רק על מנת לקבל "ציון עובר" בבית דין – על מנת להתקדם לשלב הבא (וכתבנו על כך בנושא שכר ועונש). יש משמעות לחייו ומעשיו של אדם כאן ועכשיו בעולמנו אנו.

נמשיך את הרעיון של החיבור בין פרוזדור לטרקלין, עם ציטוט משיעורו של הרב אורי שרקי בנושא: "ההבדל בין טרקלין לבין פרוזדור הוא שבטרקלין יש הרבה אור ופרוזדור הוא אפל – אבל יש אפשרות להאיר את הפרוזדור ע"י פתיחת דלתות הטרקלין." למעשה, יש אפשרות כבר בעולם הזה ליהנות במידה מסוימת ואורו של עולם הבא, וזאת בזכות הקדושה. לפי הרב, מידת הקדושה איננה פרישות מעולם הזה כלל, אלא יכולת להגיע למדרגה של התעלות בעיסוק בענייני העולם דווקא. אם באנו לעולם הזה, יש לנו בהחלט מה לעשות ולמה לשאוף. "ובחרת בחיים". ואיך זה קשור לאור הגנוז?

"תורה בהפתעה": האם מתן התורה לישראל היה מתוכנן?

אנו רגילים לחשוב שהמטרה של יציאת מצרים הייתה מתן תורה בסיני. אך האם היהודים ציפו לקבל את התורה? חשוב לזכור שהברית בין ה' לבין אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב) הייתה על ארץ ישראל. לכן כשמשה ואהרון בישרו לעם על הכוונה להוציאם ממצרים – בני ישראל ראו בכך את מימוש ההבטחה האלוהית לסוף הגלות וכיבוש הארץ. אך מה עם התורה? מתן התורה לא מוזכר בברית עם האבות, וסביר שלא היה במודעות האומה הזמן גלות מצרים.

ועכשיו אנו מגיעים לדרמה. בני ישראל חונים למרגלות הר סיני. ואז משה מתבשר מאת ה' ע"י יעוד חדש לעם שלא דובר בו קודם: "…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." (שמות יט ה-ו). משה מתבקש להעביר את הבשורה לעם, שעונה לו: "…כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה …". (שמות יט ח). הגיוני לפרש את תשובת העם כספקנות: זקני העם לא מכירים את ה"כיוון" החדש, ולכן הם מבקשים לדעת בוודאות שהוא מאת ה'! רש"י מפרש (שמות יט ט) שמשה אומר לה' בשם העם: "רצוננו לראות את מלכנו". להרחבה, מוזמנים לצפות בשיעור המרתק "מתן תורה בכלל לא היה בתכנון של יציאת מצרים" של הרב אורי שרקי.

מה קורה כאן? לכאורה, ההכרח בהתגלות הישרה של ה' נוצר מהצורך להוכיח לעם שמשימת "ממלכת הכוהנים וגוי קדוש" אכן מפי העליון היא, ולא רק מדברי משה. את ההמשך אנו מכירים: ה' מתגלה בהר סיני, כל העם צופה בהתגלות ושומע את עשרת הדברות, והתורה ניתנת לנו כעם. (כמובן, ה"חומש" כפי שהוא לפנינו היום לא ניתן במעמד הר סיני).

אז האם מבחינתנו התורה התגלתה בעולם טרם זמנה, ולא לפי התכנון ה"מקורי"? בכיוון הזה הולך רש"י בפירושו לתלמוד: "ראויה הייתה תורה להינתן לסוף אלף דור, וכשראה [ה'] שאין העולם מתקיים בלא תורה, עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו". הפסוק "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהילים קה ח) מתפרש כאילו התורה אמורה להינתן לאחר אלף דורות. בפועל, היא ניתנה לנו אחרי כ"ו (26) דורות מאדם הראשון עד משה – כי האנושות הייתה צמאה לתורה קודם. "…צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהילים סג ב).

"האומר דבר בשם אומרו": למה זה מביא גאולה?

בתלמוד (מגילה טו א) מופיע מאמרו של רבי אליעזר בשם רבי חנינא: כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי״. מהי החשיבות של הבאת הדברים בשם אומרם המקורי?

נתחיל מהפסוק שהתלמוד מצטט. מגילת אסתר (סוף פרק ב) מספרת על בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ שביקשו לשלוח יד באחשוורוש. מרדכי שמע זאת וסיפר לאסתר המלכה. אסתר מעבירה את הידיעה למלך בשם מרדכי! כך שמו ומעשהו של מרדכי נרשם בספר דברי הימים של הממלכה הפרסית. המהפך לטובת היהודים מתחיל בבקשה של אחשוורוש לקרוא את ספר דברי הימים. הוא נזכר במרדכי, משם מרדכי "עולה על סוס" (תרתי משמע) והיהודים מצליחים להינצל מגזירת ההשמדה של המן.

אז לפחות אז בשושן הבאת הדברים בשם ה"מקור" אפשרה את הגאולה של היהודים. אך ניתן לראות את העניין בהקשר רחב יותר. חכמי ישראל מאמינים שתורתם אינה רק חוכמה אנושית, אלא מסורת שמתחילה ממתן תורה בסיני ועוברת מאז מרב לתלמיד. לכן יש חשיבות עצומה להביא באופן מדויק את דברי הרבנים מהדורות הקודמים, כי הרי זה ביטוי להמשכיות המסורת. מכאן ההקפדה הנהוגה בספרות הרבנית על הבאת המקורות. הדרך להביא גאולה היא להמשיך ולהעביר את המסורת.

מחפשים פירוש עמוק יותר לאמירה הזאת בתלמוד? מוזמנים לעיין בשיעורו של הרב אורי שרקי על הקשר בין מאמרות ודיברות.

קרדום לחפור בו: איסור להתפרנס מהעיסוק בתורה

במשנה (אבות ד ה) אומר רבי צדוק על לימוד התורה: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם", ובהמשך מובאים דברי הילל: "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". זה המקור היסודי לקביעה שהתורה איננה כלי פרנסה – קביעה שגרמה וגורמת מחלוקות רבות. הרמב"ם נחשב לגדול התומכים באיסור, וכתב דברים נוקבים בפירושו למשנה זו, ועוד יותר ב"משנה תורה":

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות…"

דברים אלה מובאים תדיר ע"י המתנגדים למימון הישיבות ע"י המדינה. חשוב רק לציין שדעת הרמב"ם איננה היחידה בסוגיה. קמו לה מתנגדים רבים בעולם הרבני ונתנו "היתרים" למיניהם. סקירה היסטורית מעניינת של ההסתייגויות מעמדת הרמב"ם אפשר למצוא בשיעורו של הרב שרקי בנושא.

ומה נכון לימנו? קשה להתעלם מכך שבמבחן התוצאה, דברי הרמב"ם על ביזוי התורה והדת נכונים: חלקים גדולים בציבור לא מכבדים את תלמידי חכמים ועיסוקם, בעיקר בגלל ההבנה שהם סוג של "אוכלי חינם". אך יתכן ובחברה המודרנית אפשר להפעיל שיקולים אחרים, הרי יש לא מעט תחומים שלא תורמים ישירות לפרנסה או לקיום שהמדינה מממנת, והכל תלוי בהסכמה בתוך החברה?

עבודה צורך גבוה: משמעות

הביטוי "עבודה צורך גבוה" מבטא את הרעיון המעשים שלנו – קיום המצוות, לימוד התורה, תפילה, מעשים טובים – משפיעים על העולמות העליונים, כך שה' זקוק להם במידה מסוימת. רגע, האם ניתן בכלל לומר שה' זקוק לנו? מבחינה פילוסופית יש כאן קושי, הרי לא הגיוני לייחס לו חיסרון כלשהו. הדרך הפשוטה להסביר את הרעיון: ה' ברא את העולם שבו לאדם יש תפקיד משמעותי, ולכן העולם זקוק לנו ובמובן הזה גם ה'.

מקור הביטוי כנראה ספרו "עבודת הקודש" של הרב והמקובל מאיר אבן גבאי, שם הוא כותב (חלק ב פרק טז): "… שהעבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד,… ובזה תבנה ותכונן התורה ומצותיה, ומזה יובן חיוב קבלתה לעם הנבחר והאזהרות הבאות בה על קיומה, והשכר העצום להוגה בה תמיד ושומר מצותיה, והעונש המופלג לעובר עליה ומבטל מצותיה", ובהמשך: "ולפי שתכלית בריאת האדם היה לצורך גבוה, כלומר לתקן הדמות, לכך נעשה בדמותו…".

נדבר על התפילה לרגע. לכאורה, איך אדם מרשה לעצמו להתפלל על משהו (כגון על הפרנסה, או על אדם חולה), הרי לא סביר לחשוב שה' לא מודע לבעיה? האם ה' צריך… תזכורת? אך אפשר לתת טעם לפי האמרה בתלמוד (יבמות סד א) לפיה ה' "מתאווה לתפילתם של צדיקים": ה' ברא את העולם כך שמאמץ התפילה שלנו נדרש! רב חיים מוולוז'ין מפרש ב"נפש החיים" (שער ב, י): "והוא מעורר בקולו דלתתא [מלמטה] את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר… שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון". העולמות העליונים מתעוררים מתפילת האדם הצדיק.

מומלץ מאוד להקשיב לקטע הקצר על משל הצ'ולנט (חמין), בו הרב אורי שרקי מסביר איך יתכן שה' זקוק לנו:

הרב אורי שרקי על סוד הצ'ולנט