מצוות השמחה בחג נאמרת בתורה בהקשר של חג הסוכות דווקא: (דברים טז יג-יד): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." אמנם חז"ל הרחיבו את המצווה לחגים נוספים מן התורה, אך רק בסוכות מדובר ב 7 ימים שלמים בהם "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
מספרים בשמו של הגאון מווילנה שהמצווה הזאת היא הקשה ביותר בתורה, כי באמת קשה להיות בשמחה 7 ימים ברצף. האם אנו מסוגלים לשמוח כי שאנו מצווים על לכך? היש לאדם דרך לינוק את השמחה מחוויית החג? או שזה מבחן כמעט בלתי אפשרי?

רוצים לשמוע סיפור חסידי על השמחה בסוכות?

בקיצור: בארץ ישראל מציינים את שמיני עצרת ואת שמחת תורה באותו היום (היום השמיני אחרי חג הסוכות). בחו"ל נוהגים שני ימי חג, אז הראשון הוא שמיני עצרת, והשני שמחת תורה.

בתורה כתוב (במדבר כט לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." מכאן שם החג "שמיני עצרת", שהוא מצווה מן התורה. "שמחת תורה" קשורה לציון סיום ותחילת המחזור השנתי של קריאת התורה, שהוא מנהג מאוחר יותר (מנהג ארץ ישראל המקורי היה לקרוא את כל התורה בשלוש שנים, והחלוקה השנתית היא מנהג בבלי שהיום התקבל על כולם). אך בחו"ל נהגו "יום טוב שני של גלויות" וחגגו את רוב המועדים יומיים. ולכן נקבע הפיצול: היום הראשון של החג בגלות נקרא "שמיני עצרת", והשני "שמחת תורה". בארץ ישראל יש יום חג אחד, וכך יש לו שני שמות, ורבים מכנים אותו "שמחת תורה" כי השם הזה יותר קליט.

כמובן, הימים האלה אינם ימי חג הסוכות שהם שבעה ימים בלבד: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת." (ויקרא כג מב). לכן בשמיני עצרת / שמחת תורה לא יושבים בסוכה. היום האחרון (השביעי) של חול המועד סוכות נקרא "הושענא רבה".

"

ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.

מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.

בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.

איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.

כתבנו כאן על משימת האדם בעולם. ואיך יום העצמאות משתלב בתפיסה הזאת?

בחברה היהודית בישראל, יום כיפור הוא המועד המשמעותי ביותר בו רבים כל כך מצטרפים למעגל קיום המצוות. ביום הזה ציבור כדול צם ומתפלל, וגם אלה שלא – בדרך כלל נמנעים מנסיעה ברכב. אגב, מבחינה הלכתית-למדנית, אולי אין בכך הגיון: לפי דין ההלכה, מחלל שבת חייב סקילה, ולו מחלל יום הכיפורים נענש רק בכרת ולא במיתה. ואף על פי כן יום כיפור דווקא נתפס ע"י יהודים רבים כיום הקדוש ביותר בשנה, ודווקא בו מקפידים לקיים את מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה".

מסקרן שמצב זה אינו חדש, וכבר מתואר בכתבי פילון האלכסנדרוני, יהודי חכם וחשוב שחי לפני כאלפיים שנה בעיר אלכסנדריה באימפריה הרומית (היום מצרים). בספרו "על החוקים לפרטיהם" (הנה קישור לפסקה באנגלית) הוא כותב: "ובעשירי [לחודש תשרי] יש צום שנשמר באדיקות לא רק ע"י החרדים לקודש ויראי השמיים, אלא גם על ידי כאלה שאינם מקיימים טקסי דת בשאר חייהם". ממש כמו בימנו.

אולי יש משהו מיוחד ביום של כפרת החטאים שמאפשר לאחד את מרבית העם וליצור מרחב ציבורי ערכי משותף. ומה עם מנהג התקיעה בשופר – האם הוא מיוחד לכיפור?

אם בוחנים את מנהגי התפילה של יום כיפור בעיון קר, ברור ש"כל נדרי" איננה התפילה החשובה ביותר בסדר התפילות. "כל נדרי" – שנאמרת בתחילת הערבית של ליל כיפור – לא מוזכרת במשנה ובתלמוד. היא חוברה כנראה רק בתקופת הגאונים, והיו רבנים לא מעטים שהתנגדו לתפילה זו. אך אם מביטים אל תוך עולם הרגש, אז מגלים שתפילה זו מסמלת את יום כיפור ליהודים רבים. אפילו התנועה הרפורמית – שניסתה להוציא את "כל נדרי" מנוסח התפילה – החזירה אותה לסידורים שלהם.

מדובר בעצם במנהג של התרת הנדרים בתחילת השנה. בתפילה מכריזים שכל הנדרים והשבועות שלקחנו על עצמנו בשנה שעברה – בטלים ומבוטלים. הכוונה כמובן אך ורק כלפי שמיים: אין התפילה מתירה ליהודי לא לקיים התחייבות כלשהי. למרות זאת, נוצרים אנטישמים השתמשו בה בתור הוכחה שאי אפשר לסמוך על המילה של היהודים.

אך חייבים להודות שהטקסט של התפילה נשמע כמו מסמך משפטי לא מרגש במיוחד. אז אם לא המילים, אז כנראה הניגון המיוחד של "כל נדרי" הוא זה שמצליח לחבר את היהודים ליום הכיפורים. כמובן, כל עדה לפי מנהגיה. מוזמנים להקשיב:

רוצה לקרוא סיפור חסידי על בכי של תינוק בזמן תפילת כל נדרי?

בימי חג הסוכות נהוג להכניס תוספת לברכת המזון: "הַרָחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת.". אז למה הסוכה נופלת? המקור לביטוי הוא אצל עמוס הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם." (עמוס ט, יא). רש"י מפרש: "אחרי בא עליהם כל אלה, יבא יום ההוא המוכן לגאולה ובו אקים סוכת דוד הנופלת, [לפי תרגום יונתן] מלכות בית דוד". עמוס מנבא שלאחר הצרות שיהיו, ה' יחזיר את מלכות בית דוד מנפילתה.

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק לה) לוקח את הפירוש לכיוון שונה במקצת: נצחיות עם ישראל. הוא מסביר: "הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש… הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". לכאורה, הבית הרבה יותר חזק מסוכה. אך בניגוד לבית שנהרס ולא קם עוד, טבע הסוכה הוא שמקימים אותה מחדש כל פעם גם אחרי הנפילה, וזה מסמל את נצחיות מלכות בית דוד.

וכך גם עם ישראל כולו, שחווה נפילות רבות אך מטבעו מצליח לקום ולצמוח מחדש. בלשון מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הסוכה שנופלת היא זו שממשיכה להתקיים.

ראש השנה מופיע בתודעה היהודית בעיקר כיום הדין. מעניין שאין הדבר מצוין במפורש בתורה, שם ראש חודש תשרי מוזכר כ"שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" ו"יוֹם תְּרוּעָה" שהמלאכה אסורה בו. המושג "ראש השנה" מופיע במשנה (ראש השנה א ב), ושם כבר מופיע המוטיב של יום הדין, או בלשון המשנה "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן". אך מדובר בדרשה של חז"ל על פסוק בתהילים.

אך פחות ידוע שאבותינו זכו בחירות בראש השנה. התלמוד (ראש השנה יא א) מספר ש"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים". אמנם יציאת מצרים קרתה כידוע בניסן, אך לפי מסורת התלמוד העבודה הפיזית של היהודים לטובת המצרים נפסקה כחצי שנה קודם לכך, בראש חודש תשרי. מאותו הרגע, העבדות המעשית נגמרה, אך העם המתין עוד כמה חודשים לגאולה.

אז יש לנו לא רק את הדין אלא גם קצת מהחירות בראש השנה.

חודש אלול נקרא "חודש הרחמים והסליחות". מנהג הספרדים הוא להתחיל לומר סליחות מיד אחרי ראש חודש אלול. ומה עם האשכנזים? לפי המנהג שלהם, אומרים פחות. הרבה פחות.

האשכנזים תמיד מתחילים במוצ"ש, ואומרים סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כך שאם ראש השנה יוצא בחמישי או בשבת, מתחילים במוצ"ש לפני ראש השנה. אם החג יוצא בימים שני או שלישי, מקדימים בעוד שבוע אך מתחילים במוצ"ש. ומה עם שאר האפשרויות? הדבר אינו אפשרי בלוח השנה שלנו, לפי הכלל 'לא אד"ו ראש' – ראש השנה לעולם לא נופל על ימים א', ד' ו'.

ולמי שרוצה להעמיק: למה לפחות ארבעה ימים? הרב מלמד ב"פניני הלכה" (ראו הערה לדף זה) מסביר שימי אמירת הסליחות קשורים למנהג התענית לפני יום כיפור. נהגו לפחות 10 ימי תענית, ובגלל שבין ראש השנה לכיפור אפשרי להתענות רק 6 ימים, אז צריך להוסיף 4 ימים לפני ראש השנה, באלול.

חג השבועות הוא חג מתן תורה, אז מה יותר נכון מאשר ללמוד תורה בחברותא בליל החג? אך מתברר שזה מנהג חדש יחסית. תחילתו רק מהמאה ה 13, ומקורו בספר הזוהר הקבלי שהתפרסם באותה התקופה. בראשית המנהג לא היה לימוד חופשי כלל: המקובלים נשארו ערים כל ליל החג וקראו טקסטים (מתנ"ך, מתורה שבעל פה ומתורת הסוד) בסדר מוגדר וקבוע. כאן אפשר למצוא את סדר הטקסטים כפי שסודר ע"י גדול בעלי תורת הסוד האר"י מצפת. בין השאר המנהג כלל קריאה של שלושה פסוקים ראשונים ושלושה אחרונים מכל פרשיות התורה, כדי לנסות ולהקיף את התורה כולה.

מחבורת המקובלים הללו המנהג התפשט לרבות מקהילות ישראל. רק שאת מקום סדר הקריאה הקבוע תפסה השיטה בה קובעים שיעורי תורה בנושאים שונים למשך כל הלילה, כך שהלימוד הפך ליותר עיוני. המתמידים נשארים ערים עד לבוקר ומתפללים את תפילת השחרית.

כן. בתפיסת העולם שלי, קשה לי עם עצם השאלה. אבל בואו נעשה סדר בחגי ישראל. הקבוצה הראשונה של החגים הם אלה המוזכרים בתורה: פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות. רובם מצוינים במסורת כ"זכר ליציאת מצרים" – הגאולה הראשונה של עם ישראל. איך היא התרחשה? ההגדה של פסח מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". שהקודש ברוך הוא הוציא אותנו בכבודו ובעצמו ממצרים. התרומה שלנו לגאולה הזאת לא הייתה משמעותית.

החגים הבאים – פורים וחנוכה – אינם מן התורה, אלא מדברי חכמים. הם מתארים אירועים שקרו אחרי שהתורה נחתמה. בפורים ניצלנו מן השואה בזכות פעולתם של היהודים: אסתר סיכנה את עצמה בכניסה למלך אחשוורוש, מרדכי ויהודי שושן צמו, ובסוף היהודים נלחמו באויביהם. הקדוש ברוך הוא פעל "מאחורי הקלעים". בחנוכה הקמנו מדינה עצמאית באמצעות מלחמה של המכבים נגד היוונים. המלאכה נעשתה על ידנו, וקדוש ברוך הוא העניק לנו את נס פך השמן. אתם רואים את המגמה? המעשים שלנו תופסים יותר ויותר חשיבות.

ביום העצמאות אנו חוגגים את העצמאות המדינית לה זכינו אחרי אלפיים שנות גלות, והצלחנו להחזיק בעצמאותנו במשך עשרות שנים למרות הקשיים. מדובר בגאולה של ממש שאבות אבותינו יכלו רק לחלום עליה. אמנם לא ראינו נסים, אך אין זה הכרחי, וכי מה רע בכך שהצלחנו להביא את גאולתנו ללא נסים גלויים? יש גם מנהגים טקסיים ליום העצמאות: אמירת ההלל, ברכת "שהחיינו", הימנעות ממנהגי אבלות. נכון הדבר שהם לא מוסכמים על כל הרבנים, אך יש לקחת בחשבון שאנו עוסקים בהלכה בהתהוות: גם למנהגי החגים הוותיקים לקח זמן להתייצב. מקווה שכל אחד ואחת מוצאים דרך לחבר את חג העצמאות לתודעה היהודית.