זמן חג הפורים נקבע לפי יום חגם של היהודים בתקופת מאורעות מרדכי ואסתר. מגילת אסתר (פרק ט) מספרת שיהודי שושן נקהלו ונלחמו באויביהם ב-13 (י"ג) וגם ב-14 (י"ד) לחודש אדר, וחגגו ב-15 (ט"ו) לחודש. לעומת זאת, שאר יהודי האימפריה הפרסית נלחמו רק ב-13 (י"ג) לאדר, ועשו יום משתה ושמחה כבר ב-14 (י"ד) לחודש. לפיכך, פורים נקבע לדורות בט"ו באדר בערים מוקפות חומה (כמו בשושן), ובי"ד לאדר בשאר המקומות. רק שלהלכה הוחלט שמדובר בערים מוקפות חומה בתקופת כיבוש הארץ ע"י יהושע, ולא בזמן אחשוורוש.

אך אלו ערים היו מוקפות חומה אז? היחידה לגביה קיימת מסורת נאמנה היא ירושלים, ושם אכן נהוג לחגוג בט"ו לאדר – מה שנקרא "שושן פורים". כמובן, גם קריאת המגילה נעשית במועד זה. אך יש מספר ערים שקיים ספק לגבי מצבם בזמן כיבוש הארץ. בארץ ישראל מדובר בלוד, טבריה, צפת, חברון, יפו ואפילו בני ברק – אך יש גם ערים בחו"ל. איך נוהגים למעשה? בחלק מהמקומות הללו קיים מנהג לקרוא מגילה פעמיים מספק: גם בי"ד וגם בט"ו. ראיתי פסק הלכה של רב העיר לוד, לפיו בעירו נכון לקרוא מגילה בט"ו בלבד בדיוק כמו בירושלים – מעניין לראות אם ההחלטה תיושם. כמובן, במקומות שהספק איננו, המגילה נקראת בי"ד.

ומה עם קצת אחדות? הייתכן מצב בו כל היהודים יקראו את מגילת אסתר באותו היום? מתברר שכן! אמנם פורים לעולם לא יוצא בשבת לפי לוח השנה שלנו, אך "שושן פורים" (ט"ו באדר) בירושלים לעיתים נופל על שבת. מצב זה נקרא "פורים משולש", כי אז מפצלים את מצוות החג בין שלושה ימים: שישי + שבת + ראשון. בגלל שקריאת המגילה לא נהוגה בשבת, היא עוברת ליום שיש, י"ד באדר. לכן בשנים של "פורים משולש" המגילה נקראת בי"ד באדר – גם בירושלים וגם בשאר המקומות.

עם הקמת המדינה, יום העצמאות הצטרף למניין המועדים של עם ישראל. אך מתברר שאכן חיכינו לתאריך הזה הרבה שנים, או כך לפחות לפי הצופן המפורסם. אז קודם כל, מה זה צופן אתב"ש? בעברית יש 22 אותיות. נחלק אותן לזוגות. הזוג הראשון יהיה א"ת (האות הראשונה והאחרונה). עכשיו נתקדם מהתחלה לסוף ומסוף להתחלה במקביל, נקבל עוד זוגות: ב"ש, ג"ר, ד"ק וכן הלאה (ראו תמונה. מקור: ויקיפדיה).

הטבלה היא "צופן" כי באמצעותה ניתן ליצור מעין "כתב סתרים", כאשר כל אות בטקסט המקורי מתחלפת בבת הזוג שלה. מענייננו, כבר ב"שולחן ארוך" (אורח חיים תכח ג) מופיע קטע בו משתמשים בצופן אתב"ש על מנת לזכור באיזה יום בשבוע יוצאים המועדים. הספירה היא לפי ימי חג הפסח, בהתאם ל"זוגות" של הטבלה:

• א"ת: יום א' (ראשון) של פסח הוא יום של תשעה באב (למשל, אם פסח יוצא בשלישי, אז תשעה באב גם בשלישי)
• ב"ש: יום ב' (שני) של פסח זהה ליום בשבוע של חג השבועות
• ג"ר: יום ג' של פסח הוא גם יומו של ראש השנה
• ד"ק: יום ד' של פסח הוא קריאה בתורה (שמחת תורה) – לפי מנהגי חו"ל
• ה"צ: יום ה' של פסח הוא גם יומו של צום כיפור
• ו"פ: יום ו' של פסח הוא גם יומו של חג פורים באותה השנה העברית (פורים קודם לפסח, כמובן)

רגע, פסח חוגגים שבעה ימים, מה עם היום השביעי (ז' של פסח)? במפתיע, "שולחן ארוך" שותק בנושא. אך לפי טבלת הצופן, זה אמור להיות ז"ע. ואכן יום העצמאות (בהנחה ומציינים אותו בה' באייר, יום הכרזה המדינה, ללא שינוי) יוצא בדיוק ביום השבוע של ז' של פסח. אז הקמנו את המדינה והשלמנו את החסר בלוח השנה.

לכאורה, ראש השנה הוא א' בתשרי, אך כרגיל אצל היהודים, העסק קצת מסובך. בזמן יציאת מצרים שהתרחשה בחודש ניסן, נצטווינו כך (שמות יב ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". אך סמלי הוא שעם ישראל סופר את החודשים מהיציאה לחירות, או בלשונו הציורית של הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". אז בתנ"ך ספירת החודשים בדרך כלל מניסן. למשל, כתוב במגילת אסתר (ג ז): "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ…".

ואפילו כשראש השנה מוזכר בתורה בתור מועד, ספירת החודשים היא מניסן! "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כט א). החודש השביעי מניסן הוא… תשרי! האמת היא שהשם "ראש השנה" לא מופיע בתורה אלא רק במשנה. אז יוצא שתחילת השנה היא לא בחודש הראשון במספור החודשים, ואנו חיים עם הכפילות בספירה. חז"ל הגדילו לעשות ודיברו על ארבעה ראשי שנה – לא שניים. נדמה לי שכולם מכירים לפחות את "ראש השנה לאילנות".

רגע, אולי ניתן להכריע לפי תאריך בריאת העולם? אך גם בעניין זה יש לנו שתי מסורות: בתלמוד (ראש השנה יא א) מסופר שנחלקו בזה גדולי החכמים של המשנה: רבי יהושע אומר שהעולם נברא בניסן, ורבי אליעזר – בתשרי. נשארנו עם הכפילות.

מצוות השמחה בחג נאמרת בתורה בהקשר של חג הסוכות דווקא: (דברים טז יג-יד): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." אמנם חז"ל הרחיבו את המצווה לחגים נוספים מן התורה, אך רק בסוכות מדובר ב 7 ימים שלמים בהם "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
מספרים בשמו של הגאון מווילנה שהמצווה הזאת היא הקשה ביותר בתורה, כי באמת קשה להיות בשמחה 7 ימים ברצף. האם אנו מסוגלים לשמוח כי שאנו מצווים על לכך? היש לאדם דרך לינוק את השמחה מחוויית החג? או שזה מבחן כמעט בלתי אפשרי?

רוצים לשמוע סיפור חסידי על השמחה בסוכות?

בקיצור: בארץ ישראל מציינים את שמיני עצרת ואת שמחת תורה באותו היום (היום השמיני אחרי חג הסוכות). בחו"ל נוהגים שני ימי חג, אז הראשון הוא שמיני עצרת, והשני שמחת תורה.

בתורה כתוב (במדבר כט לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." מכאן שם החג "שמיני עצרת", שהוא מצווה מן התורה. "שמחת תורה" קשורה לציון סיום ותחילת המחזור השנתי של קריאת התורה, שהוא מנהג מאוחר יותר (מנהג ארץ ישראל המקורי היה לקרוא את כל התורה בשלוש שנים, והחלוקה השנתית היא מנהג בבלי שהיום התקבל על כולם). אך בחו"ל נהגו "יום טוב שני של גלויות" וחגגו את רוב המועדים יומיים. ולכן נקבע הפיצול: היום הראשון של החג בגלות נקרא "שמיני עצרת", והשני "שמחת תורה". בארץ ישראל יש יום חג אחד, וכך יש לו שני שמות, ורבים מכנים אותו "שמחת תורה" כי השם הזה יותר קליט.

כמובן, הימים האלה אינם ימי חג הסוכות שהם שבעה ימים בלבד: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת." (ויקרא כג מב). לכן בשמיני עצרת / שמחת תורה לא יושבים בסוכה. היום האחרון (השביעי) של חול המועד סוכות נקרא "הושענא רבה".

"

ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.

מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.

בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.

איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.

כתבנו כאן על משימת האדם בעולם. ואיך יום העצמאות משתלב בתפיסה הזאת?

בחברה היהודית בישראל, יום כיפור הוא המועד המשמעותי ביותר בו רבים כל כך מצטרפים למעגל קיום המצוות. ביום הזה ציבור כדול צם ומתפלל, וגם אלה שלא – בדרך כלל נמנעים מנסיעה ברכב. אגב, מבחינה הלכתית-למדנית, אולי אין בכך הגיון: לפי דין ההלכה, מחלל שבת חייב סקילה, ולו מחלל יום הכיפורים נענש רק בכרת ולא במיתה. ואף על פי כן יום כיפור דווקא נתפס ע"י יהודים רבים כיום הקדוש ביותר בשנה, ודווקא בו מקפידים לקיים את מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה".

מסקרן שמצב זה אינו חדש, וכבר מתואר בכתבי פילון האלכסנדרוני, יהודי חכם וחשוב שחי לפני כאלפיים שנה בעיר אלכסנדריה באימפריה הרומית (היום מצרים). בספרו "על החוקים לפרטיהם" (הנה קישור לפסקה באנגלית) הוא כותב: "ובעשירי [לחודש תשרי] יש צום שנשמר באדיקות לא רק ע"י החרדים לקודש ויראי השמיים, אלא גם על ידי כאלה שאינם מקיימים טקסי דת בשאר חייהם". ממש כמו בימנו.

אולי יש משהו מיוחד ביום של כפרת החטאים שמאפשר לאחד את מרבית העם וליצור מרחב ציבורי ערכי משותף. ומה עם מנהג התקיעה בשופר – האם הוא מיוחד לכיפור?

אם בוחנים את מנהגי התפילה של יום כיפור בעיון קר, ברור ש"כל נדרי" איננה התפילה החשובה ביותר בסדר התפילות. "כל נדרי" – שנאמרת בתחילת הערבית של ליל כיפור – לא מוזכרת במשנה ובתלמוד. היא חוברה כנראה רק בתקופת הגאונים, והיו רבנים לא מעטים שהתנגדו לתפילה זו. אך אם מביטים אל תוך עולם הרגש, אז מגלים שתפילה זו מסמלת את יום כיפור ליהודים רבים. אפילו התנועה הרפורמית – שניסתה להוציא את "כל נדרי" מנוסח התפילה – החזירה אותה לסידורים שלהם.

מדובר בעצם במנהג של התרת הנדרים בתחילת השנה. בתפילה מכריזים שכל הנדרים והשבועות שלקחנו על עצמנו בשנה שעברה – בטלים ומבוטלים. הכוונה כמובן אך ורק כלפי שמיים: אין התפילה מתירה ליהודי לא לקיים התחייבות כלשהי. למרות זאת, נוצרים אנטישמים השתמשו בה בתור הוכחה שאי אפשר לסמוך על המילה של היהודים.

אך חייבים להודות שהטקסט של התפילה נשמע כמו מסמך משפטי לא מרגש במיוחד. אז אם לא המילים, אז כנראה הניגון המיוחד של "כל נדרי" הוא זה שמצליח לחבר את היהודים ליום הכיפורים. כמובן, כל עדה לפי מנהגיה. מוזמנים להקשיב:

רוצה לקרוא סיפור חסידי על בכי של תינוק בזמן תפילת כל נדרי?

בימי חג הסוכות נהוג להכניס תוספת לברכת המזון: "הַרָחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת.". אז למה הסוכה נופלת? המקור לביטוי הוא אצל עמוס הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם." (עמוס ט, יא). רש"י מפרש: "אחרי בא עליהם כל אלה, יבא יום ההוא המוכן לגאולה ובו אקים סוכת דוד הנופלת, [לפי תרגום יונתן] מלכות בית דוד". עמוס מנבא שלאחר הצרות שיהיו, ה' יחזיר את מלכות בית דוד מנפילתה.

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק לה) לוקח את הפירוש לכיוון שונה במקצת: נצחיות עם ישראל. הוא מסביר: "הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש… הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". לכאורה, הבית הרבה יותר חזק מסוכה. אך בניגוד לבית שנהרס ולא קם עוד, טבע הסוכה הוא שמקימים אותה מחדש כל פעם גם אחרי הנפילה, וזה מסמל את נצחיות מלכות בית דוד.

וכך גם עם ישראל כולו, שחווה נפילות רבות אך מטבעו מצליח לקום ולצמוח מחדש. בלשון מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הסוכה שנופלת היא זו שממשיכה להתקיים.

ראש השנה מופיע בתודעה היהודית בעיקר כיום הדין. מעניין שאין הדבר מצוין במפורש בתורה, שם ראש חודש תשרי מוזכר כ"שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" ו"יוֹם תְּרוּעָה" שהמלאכה אסורה בו. המושג "ראש השנה" מופיע במשנה (ראש השנה א ב), ושם כבר מופיע המוטיב של יום הדין, או בלשון המשנה "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן". אך מדובר בדרשה של חז"ל על פסוק בתהילים.

אך פחות ידוע שאבותינו זכו בחירות בראש השנה. התלמוד (ראש השנה יא א) מספר ש"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים". אמנם יציאת מצרים קרתה כידוע בניסן, אך לפי מסורת התלמוד העבודה הפיזית של היהודים לטובת המצרים נפסקה כחצי שנה קודם לכך, בראש חודש תשרי. מאותו הרגע, העבדות המעשית נגמרה, אך העם המתין עוד כמה חודשים לגאולה.

אז יש לנו לא רק את הדין אלא גם קצת מהחירות בראש השנה.