בתלמוד (מגילה טו א) מופיע מאמרו של רבי אליעזר בשם רבי חנינא: כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי״. מהי החשיבות של הבאת הדברים בשם אומרם המקורי?

נתחיל מהפסוק שהתלמוד מצטט. מגילת אסתר (סוף פרק ב) מספרת על בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ שביקשו לשלוח יד באחשוורוש. מרדכי שמע זאת וסיפר לאסתר המלכה. אסתר מעבירה את הידיעה למלך בשם מרדכי! כך שמו ומעשהו של מרדכי נרשם בספר דברי הימים של הממלכה הפרסית. המהפך לטובת היהודים מתחיל בבקשה של אחשוורוש לקרוא את ספר דברי הימים. הוא נזכר במרדכי, משם מרדכי "עולה על סוס" (תרתי משמע) והיהודים מצליחים להינצל מגזירת ההשמדה של המן.

אז לפחות אז בשושן הבאת הדברים בשם ה"מקור" אפשרה את הגאולה של היהודים. אך ניתן לראות את העניין בהקשר רחב יותר. חכמי ישראל מאמינים שתורתם אינה רק חוכמה אנושית, אלא מסורת שמתחילה ממתן תורה בסיני ועוברת מאז מרב לתלמיד. לכן יש חשיבות עצומה להביא באופן מדויק את דברי הרבנים מהדורות הקודמים, כי הרי זה ביטוי להמשכיות המסורת. מכאן ההקפדה הנהוגה בספרות הרבנית על הבאת המקורות. הדרך להביא גאולה היא להמשיך ולהעביר את המסורת.

מחפשים פירוש עמוק יותר לאמירה הזאת בתלמוד? מוזמנים לעיין בשיעורו של הרב אורי שרקי על הקשר בין מאמרות ודיברות.

ויש בכלל ספק שלפי הסיפור בספר בראשית, אחי יוסף הם אלה שמכרו אותו? לכאורה, יוסף עצמו מאשים את אחיו ישירות בכך: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." (בראשית מה ד). אבל רגע, יש חידה בלשית בסיפור, ואולי גם ליוסף לא יהיה מידע מלא. נציין רק שבקריאה של הפשט של סיפור המכירה יש דברים לא ברורים, ורבים הפרשנים שניסו להתמודד מול הקושי.

גדול פרשני התורה, רש"י, מפרש שהאחים מכרו את יוסף במו ידיהם: ""וימשכו" – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדיינים, והמדיינים למצרים". רק שבפסוקים הבאים מתברר ש… ראובן חוזר אל הבור, מגלה שיוסף לא שם וקורע את בגדיו. למה הוא חוזר? הרי ראובן נוכח בתחילת הסיפור! רש"י מתרץ שראובן לא היה עם האחים ברגעי המכירה, כי… הלך לעזור ליעקב אביו (מרחק רב מאוד!), וכשחזר – ראה שהבור ריק. נשמע קצת מאולץ.

הנכד של רש"י, רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) חולק על סבו וכותב במפורש שבני יעקב לא מכרו את יוסף. לשיטתו, האחים הורידו את יוסף לבור, ואז התרחקו מהמקום על מנת לאכול ולהתייעץ. בינתיים עברה ליד הבור שיירה של מדיינים, והם אלה שמוצאים את יוסף מהבור ומוכרים אותו כעבד לישמעאלים. אם כך, ההמשך מסתדר: כשראובן חוזר אל הבור בסוף הסעודה, הוא אכן מופתע לראות שיוסף איננו. האחים לא יודעים בדיוק מה קרה.

חשוב מאוד להדגיש שרשב"ם לא מצדיק את מעשי האחים בסיפור! לכל הדעות, הכוונה של בני יעקב ודאי הייתה בתחילה להרוג את יוסף, ואחר כך למכור אותו. רק שההשגחה "סידרה" כך שהמעשה אמנם התבצע, אך לא הושלם על ידם. גם חטא המחשבה והכוונה הוא חטא. אגב, יש פרשנות דומה ולסיפור חטא דוד עם בת שבע (אכתוב הזדמנות אחרת על כך).