האם יש משמעות לקשר הלשוני בין אדם לאדמה? ההסבר הפשוט הוא שהדבר מצביע על חומריות האדם. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב ז). אדם נוצר מן האדמה. האטומים שמהן עשוי גוף האדם הן אותן האטומים שנמצאות בטבע. התאים שלנו דומים להפליא לאלה של חיות. במובן הזה, אנו אכן משתלבים בטבע.
אך יש גם רעיון עמוק יותר. האדמה היא לא רק דומם. היא מסוגלת להצמיח מעצמה דברים חדשים. כך גם האדם! הוא יוצר. הוא מוציא מעצמו דברים שלא היו קודם: "פירותיו" הן רעיונות, מחשבות, מעשים. על זה בדיוק כתב המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק ג'). רק שהמהר"ל כדרכו משתמש בשפה הפילוסופית: הוא מתייחס ליכולתו של אדם להוציא דברים מן הכוח אל הפועל.
וכך כותב המהר"ל שם: "ועתה יש לשאול, וכי כל שאר הנמצאים אינם מן האדמה, שיקרא האדם בייחוד בשם אדם על שם שנברא מן האדמה? אבל עניין האדם מתייחס ביותר אל האדמה, וזה כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכוח, ויש בה יציאה לפועל כל הדברים אשר יוצאים ממנה: צמחים ואילנות ושאר כל הדברים, והיא בכוח לכל זה. וזהו עניין האדם שהוא בכוח ויוצא שלמותו אל הפועל, ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה שהיא מיוחדת לצאת מן הכוח אל הפועל, בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה."
אז כפי שאדמה נועדה להצמיח פירות, כך תפקידו של אדם בעולם הוא ליצור ולשנות. אדם אינו שלם כפי שהוא, יש לו מטרה להוציא מעצמו את הטוב ולתקן את העולם דרך כך.
