ארכיון תגיות: פילוסופיה

תעלומה: למה נפסקה הנבואה?

כשאנו קוראים בפרקי התנ"ך, קיום הנבואה – הדיבור האלוקי עם האדם – נראה כדבר טבעי וכמעט מובן מאליו. אף בתקופת הבית השני היו לנו לפי המסורת שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. אבל משם התופעה נפסקת. אין יותר חזון לנביאים. אמנם קיימת אמונה שהנבואה תחזור בעתיד, אך איננו יודעים מתי ואיך. מדוע קרה השינוי הזה? לא ברור.

לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לעם שה' ימשיך לשלוח לו נביאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו). אמנם משה לא מבטיח שהנבואה לא תיפסק, אך הוא גם לא מזהיר שזו תופעה זמנית. קשה מאוד לקבל שהפסקת הנבואה היא בגלל החטאים של ישראל, הרי עברו הרבה דורות מאז. יש מסורת על חכמים ביקשו לבטל "יצר של עבודה זרה בעולם" – באותו הזמן גם הנבואה הסתיימה. אך כל זה עדיין לא מסביר מדוע.

גם אם חסר לנו הסבר תיאולוגי מדויק, קשה להתעלם מכך שמאז ההיסטוריה מתנהלת בנתיב שונה, ללא נוכחות ישירה של הבורא דרך הנבואה, אלא ב"הסתר פנים". אם נקבל את התפיסה שעל האדם לקחת אחריות על העולם – אז יש בכך הגיון. דרך משל, ניתן לדמות את ה' להורה שמחליט להעביר אחריות למתבגר, ולכן לא נכנס לחדרו ולא מעיר הערות גם כשיש "בלגאן" – בתקווה שהצאצא ייקח אחריות על מעשיו. מכירים הסבר טוב מדוע הנבואה איננה? תכתבו לנו.

ומה המקור לביטוי "אין נביא בעירו"? תקראו כאן.

מעשי אדם מול מעשי ה': עולם צריך השלמה

"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.

אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.

ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.

תרגום אונקלוס: תרגום או פירוש לתורה?

בפרשת גנבת הברכות בספר בראשית, יצחק אוצר לעשיו בנו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ." (בראשית כז לה). אך בתרגום אונקלוס לארמית, הפסוק מופיע כך: "וַאֲמַר עָאל אֲחוּךְ בְּחָכְמָא וְקַבֵּיל בִּרְכְתָךְ". שמתם לב שהמרמה הפכה לחכמה בתרגום?

תרגום אֻנְקְלוֹס הוא תרגום עתיק לתורה, הוא מיוחס במסורת לאונקלוס הגר שחי במאה ה-1, אך נכתב כנראה במאה ה-2. יש לו חשיבות עצומה הן במסורת והן במחקר, מהסיבה הפשוטה שהמתרגם ביטא את ההבנה לטקסט כפי שהייתה אצל חכמי ישראל בזמם. אך אנו יודעים שאין בעולם תרגום מדויק: כל ניסיון לבטא טקסט נתון בשפה אחרת, יוצר צורך למצוא את הביטוי המתאים ביותר – אך זה תמיד פירוש במידת מה. מעניין שבעולם הישיבות לומדים את התורה עם אונקלוס, כפירוש אחד מתוך הפרשנים המסורתיים לחומש.

בדוגמא שהבאנו, נראה שהתרגום הולך רחוק יותר, ומנסה למצוא ניסוח שלא יהיה בו לגנאי ליעקב אבינו במעשה. האם אפשר לזהות אצל אונקלוס מגמות, מעבר ל"הגנה" על אבות האומה? ואכן הרמב"ם, גדול הלוחמים נגד ה"הגשמה" (יחוס תכונות אנושיות לאלוהות), מסתמך על התרגום. ב"מורה הנבוכים" (חלק א', פרק כז) הוא כותב: "אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה."

הטענה שהיא שכל פעם שניתן היה להבין את הטקסט כאילו ה' "זז במרחב" כמו דמות, התרגום מוצא דרך לייחס זאת ל"שכינה", ולא לאל עצמו באופן ישיר. הדוגמא שהרמב"ם מביא מייד: ב"שמות יט יא" נאמר: "… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". אונקלוס מתרגם: "… בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְּסִינָי". אם במקור מדובר ב"ירידה" שאפשר להבין שתנועה ממש, בארמית כבר מדובר ב"התגלות", שזה מושג מופשט יותר.

ד' אמות ההלכה: האם ההלכה היא לב היהדות?

נאמר בתלמוד (ברכות ח א): "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". נדמה שהמשפט הזה הוא הבסיס לטענה (שהיום נהוג לייחס אותה לעולם החרדי) שעיקר היהדות הוא עולם ההלכה. ואם כך הדבר – לימוד התורה החשוב ביותר הוא מסביב לסוגיות בהלכה. רק כדאי שנשים לב לתחילת המאמר: "מאז שחרב בית המקדש…". אז נשמע שהמצב הזה הוא סוג של חסרון זמני הכרחי, ולא הדבר הרצוי. היסטורית, אנו רואים שהעיסוק בהלכה הפך למרכזי בתקופת בית שני, ולא לפני זה.

מעניין שהרמב"ם (שהוא בין הרבנים המשפיעים ביותר על תכני ההלכה מאז ומעולם!) לא הסכים לקבל את עקרון העליונות של ההלכה. בהקדמתו למשנה הוא מצטט את מאמר התלמוד הנ"ל, ומפרש: "שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאילו ארבע אמות של הלכה בלבד היה התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גוו, ובזמן שֵׁם וְעֵבֶר ואחריו שלא הייתה שם הלכה, הנוכל לומר שאין להקדוש ברוך הוא חלק בעולם כלל". הטיעון כאן הוא גם היסטורי: הרי יש מסורת שעוד לפני אברהם אבינו, שֵׁם וְעֵבֶר עסקו בתורה, למרות שעולם של מצוות והלכה לא היה קיים. אך יש כאן גם זעקה שההלכה לא מכילה את הכל: מה עם "שאר החכמות והדעות", זה לא חלק מעולם הקב"ה?

מעבר לעושר העצום שנוצר במהלך הדורות בעולם ההלכתי, יש עוד סיבה להתייחס אליו בכבוד: כבר כתבנו שבניגוד לכישלון הנבואה לתקן את העולם, עיסוק החכמים בפרטי קיום המצוות דווקא הצליח הרבה יותר לחנך יהודים להיות מוסריים. אך בעולם של היום קשה שלא לקבל את הטענה של "מניטו" (הרב אשכנזי): "אלוהים ברא את העולם ורצה שיהיו בו ישיבות ובתי כנסת, ולא שהוא ברא קודם את הישיבה ושם את העולם סביבה" (מוזמנים להקשיב להקלטה). קשה ולא כדאי לדחוס את היהדות לתוך שני מטר = ארבע אמות.

עבודה צורך גבוה: משמעות

הביטוי "עבודה צורך גבוה" מבטא את הרעיון המעשים שלנו – קיום המצוות, לימוד התורה, תפילה, מעשים טובים – משפיעים על העולמות העליונים, כך שה' זקוק להם במידה מסוימת. רגע, האם ניתן בכלל לומר שה' זקוק לנו? מבחינה פילוסופית יש כאן קושי, הרי לא הגיוני לייחס לו חיסרון כלשהו. הדרך הפשוטה להסביר את הרעיון: ה' ברא את העולם שבו לאדם יש תפקיד משמעותי, ולכן העולם זקוק לנו ובמובן הזה גם ה'.

מקור הביטוי כנראה ספרו "עבודת הקודש" של הרב והמקובל מאיר אבן גבאי, שם הוא כותב (חלק ב פרק טז): "… שהעבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד,… ובזה תבנה ותכונן התורה ומצותיה, ומזה יובן חיוב קבלתה לעם הנבחר והאזהרות הבאות בה על קיומה, והשכר העצום להוגה בה תמיד ושומר מצותיה, והעונש המופלג לעובר עליה ומבטל מצותיה", ובהמשך: "ולפי שתכלית בריאת האדם היה לצורך גבוה, כלומר לתקן הדמות, לכך נעשה בדמותו…".

נדבר על התפילה לרגע. לכאורה, איך אדם מרשה לעצמו להתפלל על משהו (כגון על הפרנסה, או על אדם חולה), הרי לא סביר לחשוב שה' לא מודע לבעיה? האם ה' צריך… תזכורת? אך אפשר לתת טעם לפי האמרה בתלמוד (יבמות סד א) לפיה ה' "מתאווה לתפילתם של צדיקים": ה' ברא את העולם כך שמאמץ התפילה שלנו נדרש! רב חיים מוולוז'ין מפרש ב"נפש החיים" (שער ב, י): "והוא מעורר בקולו דלתתא [מלמטה] את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר… שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון". העולמות העליונים מתעוררים מתפילת האדם הצדיק.

מומלץ מאוד להקשיב לקטע הקצר על משל הצ'ולנט (חמין), בו הרב אורי שרקי מסביר איך יתכן שה' זקוק לנו:

הרב אורי שרקי על סוד הצ'ולנט

מה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"?

בתלמוד (ברכות לג ב) נאמר: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". אבל איך להבין מאמר זה? האם באמת הכל בידי שמיים? והאם נשאר לאדם לטפל "רק" בענייני היראה? נפרש כאן לפי התפיסה המקובלת ביהדות שמאמינה בחופש הבחירה של האדם, ונלך בדרכו של הרמב"ם.

הרמב"ם ב"שמונה פרקים", פרק ח' מתווכח עם התפיסה ש"הכל למעלה", או בלשונו: "אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון." אחד מהטיעונים של הרמב"ם: אם נניח שהכל נעשה ב"פקודה" מלמעלה, אז לפי זה יוצא שכך גם הפשעים, ואין זה הגיוני לייחס לה' לתת הוראה למישהו לגנוב או לרמות.

הרמב"ם מדגיש שלאדם יש שליטה במעשיו, לטוב ולרע, וממשיך: "מה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם". אמנם יש נתונים טבעיים שאין לאדם שליטה, אך זה לא פוגם בחופש הבחירה.

אז מה זה "יראת שמיים"? רמב"ם כותב באגרתו שדנה בסוגיה: "וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם". לפי פירוש זה, "יראת שמיים" איננה מצטמצמת ליחס היראה בין אדם לבוראו, אלא מכילה באופן רחב את כל מעשי האדם הבחיריים. הרי האדם מתהלך לפני ה' ואחראי למעשיו שבידיו לבחור לעשותם.

האם ראוי תמיד להרבות בשבחי ה'?

התלמוד (מגילה כה א) מספר סיפור על רבי חנינא: הזדמן לו להיות נוכח בתפילה בה שליח ציבור אמר לא רק "האל הגדול הגיבור והנורא" (הנוסח המקובל), אלא הוסיף על כך עוד תארי שבח: "… האדיר והחזק והאמיץ". בסיום התפילה, רבי חנינא ניגש לשליח הציבור ושואל אותו באירוניה: הסיימת לומר את כל השבחים של אדוניך? הרי אנו אומרים "האל הגדול הגיבור והנורא" רק בגלל שזה כתוב בתורה (דברים י יז).

רבי חנינא מסביר: "משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין [משבחים] אותו באלף דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו?" המשמעות: בגלל שה' נבדל מאתנו באופן מהותי, כל התשבחות שנאמר עליו לא מציגות נאמנה את גדולתו. לכן זה רק לגנאי, ועלינו לומר את הנוסח הקצר שבמסורת. או כמו שאמר קהלת (ה, א) : "… עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

מעניין שהרמב"ם מביא את הסיפור של רבי חנינא ב"מורה הנבוכים" (חלק א' פרק לט) על מנת… לתמוך בשיטת "שלילת התארים" שלו. הרמב"ם טוען שכל דבר חיובי שנאמר על ה' יהיה מוטעה במידה רבה, כי ה' הוא נבדל מאתנו. לכן הדרך היחידה הנכונה פילוסופית לתאר את ה' היא בביטויי השלילה, כלומר "אין לא גוף", "הוא לא מורכב מחלקים" וכ"ו. ברמב"ם מסיים את הסברו בנושא בדוגמא של רבי חנינא, שהתנגד כאמור להרבות בתארי חיוב לתפילה, והסביר שאין זה באמת מוסיף לכבודו של ה'.

האמת נעדרת בימות המשיח?

יש לנו מסורות רבות על "חבלי משיח", צרות שצפויות לנו בזמן הגאולה. בתלמוד (סנהדרין צז) החכמים עוסקים בנושא הזה, ואמרים כך על מה שעתיד להתרחש אז: והאמת תהא נעדרת, שנאמר: "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" (ישעיה נט, טו). איך להבין זאת? האמת הכוונה היא (כפי שמייחסים להשקפה של פוסטמודרניזם) שהאמת לא תהיה קיימת באופן מהותי?

אך המשך הדברים בתלמוד רומז לפירוש שונה של "האמת נעדרת:" "מלמד שנעשית [האמת] עדרים עדרים, והולכת לה." "עדרים, עדרים"- לא שהאמת נעלמת לגמרי, אלא היא מתפצלת בין כמה מחנות, ולכן היא לא נמצאת לגמרי באף מחנה. על אדם שחי בתקופה כזאת (שמא זו התקופה שלנו?) – מוטל לאסוף את חלקי האמת מכמה מקומות ("ליקוט הניצוצות"?). הטיב להסביר זאת הרב אורי שרקי בשיעורו בנושא "בקשת האמת":

נעשית עדרים עדרים היא שהאמת מתחלקת בין מפלגות שונות, כאשר בכל אחת מהן יש חלק אמת וחלק שקר. בכל דרך ושיטה מעורב חלק מהאמת האלוקית עם שאר דברים. מי שרוצה להשיג את האמת האלוקית בשלמותה צריך להסתובב בין כל המפלגות וללקט מתוכן את כל חלקי האמת. בלבול זה גורם לכך שכל חלקי האומה יזדקקו זה לזה. זהו היסוד של אהבת הזולת. כל אדם הדורש את האמת האלוקית יהיה מוכרח להקשיב לזולתו (שהרי חלק מהאמת נמצא אצלו), ובאופן זה תרבה האהבה בין חלקי האומה, כיון שכל אחד זקוק לאחר על מנת להשיג את האמת.

ימין או שמאל?

האם החכמים כולם רצו לחיות בפועל בימות המשיח והגאולה? התשובה (אולי מפתיעה) כאן.

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה: הסבר

ירמיהו הנביא (ירמיהו א יד) אומר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ." גם אצל ירמיהו וגם בעוד מקומות בתנ"ך הצפון מסומן ככיוון ממנו מגיע הרוע. מדוע הצפון דווקא? ניתן אולי לומר שבארץ ישראל רוב הפלישות של האויבים היו מכיוון צפון. ואולי יש משמעות אחרת לכיוון הזה? לי נראה שיש כאן בעיקר רעיון פילוסופי ומוסרי ולא גיאוגרפי.

בתלמוד (בבא בתרא כה ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "עוֹלָם לְאַכְסַדְרָה [בניין עם 3 קירות בלבד] הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת [הכיוון הצפוני לא סגור, אין שם קיר]". ההמשך מסביר את הרעיון באמצעות תנועת השמש: במהלך היום היא עושה סיבוב בשמיים מצפון-מזרח – דרך דרום – עד צפון-מערב. אך לצפון השמש איננה מגיעה לעולם. הכיוון הצפוני אף פעם אינו מקור של אור, ולכן בהשאלה ניתן לראות בו את מקור הצרות והחושך בעולם כולו.

נמשיך עם המדרש: (פרקי דרבי אליעזר ג'), שם מדובר בארבע רוחות השמיים (כיוונים), כך מתואר הצפון בשמו של ה': "רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו. אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה – יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי, וידעו הכול שהוא אלוה.". פירוש: ה' ברא עולם לא מושלם! בהשאלה, ניתן לדמות את העדר השלמות לפתח שקיים במבנה העולם מכיוון צפון. ה' אומר לנו: "מי שחושב שהוא אלוה כמוני, שיוכיח זאת בכך שיסגור את הפרצה". אבל מה לעשות ואנו רק בני אדם, אור השמש לא יגיע מהצפון, הרוח הרעה עלולה לפרוץ משם מחדש אל תוכנו, ואנו צריכים להתמודד עם העולם הלא מושלם ולעשות את המיטב.

רבי אליעזר: מבט על החידוש מול המסורת

על רבי אליעזר בן הורקנוס, מגדולי חכמי המשנה, נאמרו במקורות שני דברים סותרים. מצד אחד נאמר משמו בתלמוד: "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם". מצד שני המדרש מספר עליו ש"דרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם". איך בכלל אפשר לחבר את שתי האמרות הללו לאדם אחד?

אז רגע, כשרב אומר דברי תורה, האם הוא מחדש באמת, או מעביר את מה שקיבל מרבותיו? התורה בבסיסה זה דבר ה' שמועבר במסורת מרב לתלמיד. משה רבנו קיבל את תורה והעביר לתלמידיו. לכאורה, לפי זה מי שהיה יותר קרוב למתן תורה – ידע יותר טוב, והדברים רק הלכו שנשתכחו במהלך הדורות. אבל זה תיאור פשטני מדי. גדולי ישראל אמנם למדו מרבותיהם, אך הלימוד הוביל אותם למחשבות והארות שלא נאמרו להם במפורש. השגות אלה, יחד עם היכולת לנסח רעיונות ששייכים למציאות של דורם – הן הסיבה שאנו זוכים ללמוד הרבה חידושים מרבנים גדולים מכל הזמנים.

עכשיו אפשר להבין את מה שנאמר על רבי אליעזר. כל מפעלו אכן התבסס על ה"שמועה" שקיבל מרבותיו. אך הוא פיתח את מה ששמע, וביטא רעיונות "שלא שמעתן אוזן מעולם" – חידושי תורה עצומים, שכולם נובעים מהמקור של המסורת.