בתלמוד (בבלי חגיגה יב א) נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר: למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים. כיון שסרח – הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו שנאמר: ותשת עלי כפך". דברי אגדה אלה מתארים את האדם הראשון בגודל העולם כולו, ורק לאחר החטא האדם הגיע למימדיו הנוכחיים. אם כך – ראוי שיהיה דמיון בין מבנה העולם למבנה האדם. רק נשים לב שרעיון זה (שקיים אצל האומות ולא רק ביהדות) מתפצל לשניים. האחד מתאר את האדם כ"עולם קטן" (microcosmos) מול העולם הגדול בחוץ. השני רואה את היקום כולו כמעין אורגניזם חי הדומה במבניות לאדם.

יש פירושים ומדרשים רבים שמתארים את המבנה האנטומי של האדם בהקבלה למבנה העולם. אך הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק א פרק עב) מביא דיוק חשוב. הרי לכאורה אפשר לדמות ליקום גם את מבנה גופם של בעלי חיים! אבל אין יחוס כזה במסורת שלנו. אז כנראה צורת האיברים אינה המהות. הרמב"ם מסביר שעיקר הדמיון בין האדם לעולם הוא בשכל (הכוח ההוגה) של האדם – המסוגל להנהיג. "ועל ידי הדבר הזה [הכוח ההוגה] מתמיד קיומם של הכדור ושל כל חלק ממנו. דבר זה הוא האלוה יתעלה שמו. רק לפי משמעות זו נאמר על האדם בלבד שהוא עולם קטן, משום שיש בו עיקרון כלשהו המנהיג את כולו." עיקר הדמיון: כפי שהאל מנהל את העולם כולו, כך הכוח השכלי שבאדם מוביל אותו.

ואיך לתאר את העולם כדמות האדם? ניתן לראות זאת בתורת הקבלה, בדרך בה המקובלים מציירים את מבנה 10 הספירות בצורה של גוף האדם. יש רמז לתפיסה הזאת בפסוק באיוב (יט כו) "וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" .יש חשיבות גם לסדר למעלה למטה, וגם לחלוקה בין ימין לשמאל. יש אנלוגיה בין תפקיד הספירה בעולם לבין איבר האדם המתאים.

האם מובן מאליו שהאדם שלם יותר מאשר בעלי החיים? בפרק א' מאמר שלישי של "ספר העיקרים" לרבי יוסף אלבו מתמודד מול הטענה שלחיות יש יותר שלמות מאשר לבני האדם. באיזה מובן? בגדול, החיות מסתדרות עם מה שיש להן. יש להן פרווה טבעית – הן לא צריכות בגדים חמים. לחיות הטרף יש נשק בגוף – שיניים וטפרים – אין להן הכרח לייצר כלי מלחמה. ואילו האדם לא יכול להתקיים באופן טבעי: על מנת לתפקד הוא נדרש לבנות בתים, לייצר כלים, לבשל מזון. יש טענה פילוסופית ש מוכיחה מכאן את חוסר שלמתו של אדם כייצור – הרי הוא לא מתקיים כמו שהוא, ללא השלמה שאינה טבעית לו.

אך מחבר הספר דוחה את החשיבה הזאת. הטיעון העיקרי הוא שבורא העולם נתן לאדם שכל "כללי": לאדם יש יכולת שכלית לחשוב ולהבין את העולם מצדדים וכיוונים רבים. לחיות אין תכונה כזאת. למיני בעלי חיים יש יכולת "פרטית" (ספציפית) – ולכן הן מצוידות היטב לטובת הפונקציה הזאת, כמו הדוקרים לקיפוד או קרניים לשור. אברי גוף אלה משרתים היטב יכולת מסוימת. לא כך תפקידו של אדם – שמיועד לפעול בעולם דרך שכלו. לכן ההכרח לאדם לבנות ועצמו כלים ואמצעים – שבח הוא ולא גנאי.

או בניסוח המחבר: "ולזה התחכם הבורא ביצירתו לעשות לו כלים כלליים הם בכח כל כלי המלחמה, ונתן לו שכל כללי במה שישיג כללי הדברים ולא פרטיותם, וכן שיוכל להשיג בו כלל כל ההשגות הפרטיות אשר בכל הבעלי חיים, וישתמש מן הכלים ההם בפנים שונים לעת הצורך ויניחם כשלא יצטרך אליהם ולא יהיו עליו למשא כבד". כאן מוצג עוד יתרון של האדם: לנו יש יכולת להתאים על עצמנו הרבה מעבר לחיה. אדם לא נדרש לשאת את כליו על עצמו שלא לצורך, כי הם אינם חלק מגופו. הוא לוקח ומוריד אותם בהתאם לצורך.

ובכל זאת, מה ניתן ללמוד מהחיות? הספר מביא אמרה מהתלמוד (ערובין ק ב) : "אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה – היינו לומדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול". דברי רבי יוחנן מסתדרים היבט עם קו המחשבה הקודם של המחבר. כל מין של בעל חי יש לא עניין מסוים שהוא טוב בו. אז נכון לנו כבני האדם לקחת דוגמא מהתכונה הראויה אצל חיה שמצטיינת בה – אפילו כשמדובר בענייני מוסר. אך אין חיה שמכילה את כל מה שאדם צריך.

תנ"ך מלא בניסים, והמסורת מקבלת את יכולת הבורא לחולל ניסים, שהם לכאורה סטייה מחוקי הטבע. אך האם כל נס הנו בגדר אפשרי? אין מגבלות?

לפחות לפי גישת הרמב"ם – שאמנם מקבל את עניין הניסים – לא יתכן "נס" חסר משמעות לוגית. ב"מורה הנבוכים" (חלק ג', פרק טו) הרמב"ם מזכיר "מציאות מרובע אשר אלכסונו שווה לצלעו" כדוגמה לכשל לוגי. על כשלים כגון אלה הוא כותב: "יש כאן דברים נמנעים ובטלה מציאותן, ושאין לתאר את ה' ביכולת עליהן, ואין זה קוצר יד ולא חוסר יכולת כלפיו, ושאין לתאר את ה' ביכולת עליהן". הרמב"ם טוען שאין לתאר את ה' כמי שיכול לברוא ריבוע עם אלכסון שווה לצלע, או משולש שהוא עיגול. אך אין הדבר סותר את היותו ה' כל יכול. לדברים האלה אין משמעות. ולכן אין זה חסרון לומר על הבורא שאינו יכול לעשות משהו… שחסר פשר ברמת הניסוח.

גם רבי יוסף אלבו ב"ספר העיקרים" (מאמר א', פרק כב) הולך בדרכו הפילוסופית של הרמב"ם. הוא מביא דוגמאות יפות ל"נמנעים": "שיהיה החלק שווה אל הכל, או שיהיה קוטר המרובע שווה לצלעו, או שיהיו זויות המשולש יותר משתי נצבות, או שיתקבצו שני ההפכים יחד בנושא אחד בעת אחת". בגלל ש"אי אפשר לשכל לצייר מציאותם", איננו נדרשים להאמין בדברים אלה: "לא יתכן שתבוא האמונה על זה ולא על כיוצא בו". בהמשך הוא מבהיר שאינו מכחיש את אפשרות שינוי חוקי הטבע באופן נסי (כגון תחיית המתים), אלא רק את ה"נמנעים".

הטיעונים הללו אמנם נשמעים הגיוניים למדי, מבחינה שכלית טהורה. אך יש גם גישות אחרות. רבי נחמן מברסלב אינו מוכן לקבל את עצם האפשרות לומר שיש מגבלה לדברים שה' יכול לעשות. פשוט אסור לחשוב ככה! בחיי מוהר"ן פרק תז מובא בשמו ביחס לטענת הרמב"ם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשולש מרובע?": "אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע, כי דרכי השם נעלמים מאיתנו, והוא כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה. ואסור לכנוס בחקירות כלל, רק להאמין באמונה שלמה…". לגישתו, החקירות הפילוסופיות רק פוגמות באמונה.

האם יש משמעות לקשר הלשוני בין אדם לאדמה? ההסבר הפשוט הוא שהדבר מצביע על חומריות האדם. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב ז). אדם נוצר מן האדמה. האטומים שמהן עשוי גוף האדם הן אותן האטומים שנמצאות בטבע. התאים שלנו דומים להפליא לאלה של חיות. במובן הזה, אנו אכן משתלבים בטבע.

אך יש גם רעיון עמוק יותר. האדמה היא לא רק דומם. היא מסוגלת להצמיח מעצמה דברים חדשים. כך גם האדם! הוא יוצר. הוא מוציא מעצמו דברים שלא היו קודם: "פירותיו" הן רעיונות, מחשבות, מעשים. על זה בדיוק כתב המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק ג'). רק שהמהר"ל כדרכו משתמש בשפה הפילוסופית: הוא מתייחס ליכולתו של אדם להוציא דברים מן הכוח אל הפועל.

וכך כותב המהר"ל שם: "ועתה יש לשאול, וכי כל שאר הנמצאים אינם מן האדמה, שיקרא האדם בייחוד בשם אדם על שם שנברא מן האדמה? אבל עניין האדם מתייחס ביותר אל האדמה, וזה כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכוח, ויש בה יציאה לפועל כל הדברים אשר יוצאים ממנה: צמחים ואילנות ושאר כל הדברים, והיא בכוח לכל זה. וזהו עניין האדם שהוא בכוח ויוצא שלמותו אל הפועל, ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה שהיא מיוחדת לצאת מן הכוח אל הפועל, בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה."

אז כפי שאדמה נועדה להצמיח פירות, כך תפקידו של אדם בעולם הוא ליצור ולשנות. אדם אינו שלם כפי שהוא, יש לו מטרה להוציא מעצמו את הטוב ולתקן את העולם דרך כך.

האם השכל שלנו מוביל אותנו לאמונה? ומה אפשר ללמוד על כך אברהם אבינו? באופן מפתיע, התורה לא מסבירה את הבחירה של ה' באברהם. היא אמנם מספרת לנו על משפחתו של אברהם, אך לא מגלה במה הוא זכה שהקריאה "לֶךְ-לְךָ" הופנתה דווקא אליו. אבל יש לנו סיפור מעניין במדרש בראשית רבה על הפרשה. שם חז"ל מדמים את אברהם כמי שראה "בירה דולקת" (ארמון מואר, משל לעולמנו) וחשב: הייתכן "שהבירה זו בלא מנהיג?" המשך המדרש: "הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה". הקדוש ברוך הוא מתגלה לאברהם ומגלה לו שהוא זה שמנהל את עולם. אך איפה הגבול בין כוח השכל לבין ההתגלות?

אם הולכים לפי תפיסת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (א ג), אברהם הגיע להכרת הבורא בכוח השכלי. אברהם מתואר שם כמי שהתבונן במציאות, "עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו". מהרגע שאברהם הגיע למסקנה התיאולוגית השונה כל כך מזו של בני דורו ,הוא החל לקדם את אמונת הייחוד, גם בכוח השכנוע, וגם ע"י שבירת הצלמים. הכל במטרה לשכנע את האנשים שיש אל אחד ורק אותו ראוי לעבוד. לפי התיאור, התבוננות בעולם וחוקותיו היא זו שאפשרה לאברהם להגיע לדעה הנכונה, ללא צורך בהתערבות מלמעלה.

אך יש כאן קושיה. לפחות בימינו, אם מביטים אל העולם במבט הגיוני, אך לא בהכרח מגיעים למסקנה שיש לעולם מנהיג. הרי יש אנשים רציונליים רבים שבוחנים את הטבע לעומקו, ולא נזקקים לקיום האל על מנת להסביר את מראה עיניהם. וכך כותב הרב אורי שרקי בשיעורו על אברהם דברים חריפים: "המצב הנורמלי של נפש האדם הוא לא להאמין בה'". מבחינה דתית, יש הסתר פנים. קשה להימנע מספק. ובהמשך הרב מסביר שאחרי ההתבוננות, "אברהם אבינו נשאר בספק גדול.. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו." ואז "הציץ עליו בעל הבירה" – כלומר, ה' התגלה לאברהם דרך הנבואה, ולא מתוך המאמץ הפילוסופי-שכלי.

בימינו קיימת תפיסה – במיוחד אצל משכילים דתיים – שהדת והמדע הם עולמות נפרדים. או כפי שניסח זאת הרב קוק בכבודו ובעצמו (שמונה קבצים, ב ק"א): "אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים". בפשטות, הרב קוק לא שולל את המדע, אך מבחינתו הכיוון של המדע להתקדם בלי לעסוק בענייני הדת הוא דבר חיובי.

על איזו "השתחררות" מדבר הרב קוק? בעולם העתיק לא הייתה הפרדה בין תחומי הידע, והמלומדים הגדולים עסקו בפילוסופיה, דת, מדעי החברה והטבע במקביל. זה נמשך גם בימי הביניים. אפילו אייזיק ניוטון (שחי במאות ה 17-18) המפורסם בתרומתו לפיזיקה – עסק גם בתיאולוגיה, מתימטיקה, אלכימיה ועוד. אך עם הזמן המדע השתנה: הוא התרכז בדברים שניתן למדוד ולהוכיח. כך הוא התקדם הרבה יותר מהר והגיע להישגים מרשימים. אך היה לכך גם מחיר. המדע נטש את העיסוק בתיאולוגיה ואמונה. נוצרו בו התמחויות רבות, ומדען בודד ככלל היה מסוגל לעסוק רק בתחום מסוים, ללא יכולת לקשור את הידע שלו לעולמות אחרים.

את הקו הזה ניתן לראות גם במחשבה היהודית. רב סעדיה גאון (שחי במאות ה 9-10) טען ב"ספר האמונות והדעות" שבאופן עקרוני ניתן להגיע למסקנות האמוניות הנכונות בכוח השכל. אמנם יש יתרון להתגלות הנבואית ולמסורת הדתית, כי הדרך השכלית הנה ארוכה ולא נגישה לכל אחד – אך באופן עקרוני השכל מסוגל להוכיח אמיתות. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (המאה ה-12) הלך בעקבות המדע העתיק של אריסטו. רמב"ם טען שם שניתן להוכיח באופן לוגי את קיום האל. אך הוא שם סייג: לשיטתו, אין דרך להכריע האם העולם נברא יש מאין, או שהוא קדמון (כלומר, היה תמיד): כאן אנו מגיעים לאמת רק לפי מסורת הנבואה שבידינו.

עד שמגיעים לרב קוק… אגב, לפי המאמר של הרב אורי שרקי בנושא, העמדה של הרב קוק מורכבת. מוזמנים לקרוא. יש העוסקים ברצינות בקשר בין אמונה למדע גם בימינו. הרב ד"ר מיכאל אברהם פועל רבות בתחום וכותב ספרים ומאמרים, מוזמנים לעיין בבלוג שלו.

בגדול, הביטוי הזה שמופיע כבר בתלמוד (מכות י ב) מצביע על חופש הבחירה של האדם. יסוד האמונה שלנו שהאדם בוחר בחירה אמתית בין טוב לרע, אחרת איך אפשר לשפוט אותו על מעשיו? אך מה נעשה עם המצבים בהם לכאורה נראה שיש יד מכוונת (מעשה ה', מלאך או כוח אחר כלשהו) שדוחף מישהו בכיוון מסוים ומגביל בכך את הבחירה? אז הכלל שלנו אומר שחופש הבחירה נשמר גם כאן. איך? פשוט מוליכים את האדם בדרך שהוא חפץ בה. נותנים לו כוח ללכת במסלול שהוא בעצם בחר.

החכם התלמודי אומר שאפשר ללמוד את העיקרון גם מן התורה, גם מן הנביאים וגם מן הכתובים. אנו נביא את הדוגמא מן התורה, מפרשת בלעם. שרי מואב ומדיין מגיעים אל בלעם ומבקשים ממנו לבוא עמם לקלל את עם ישראל. בתחילה בלעם לא מוכן לצאת בלי שה' מרשה לו, וה' מורה לו לא ללכת. אך כמה פסוקים אחר כך ה' אומר לבלעם: "קוּם לֵךְ אִתָּם"! זה בדיוק מדגים את העיקרון: בלעם התאווה ללכת לקלל (בין השאר, בגלל השכר הגבוה שהוצע לו), ולכן ה' דוחף אותו לממש את הבחירה. כמובן, הסיפור מקבל תפנית בהמשך: בלעם בא לקלל, ונמצא מברך!

וכך מפרש את הסוגיה התלמודית שלנו מהרש"א, רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס: "שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע". ואז, "כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו" . לפי פירוש מהרש"א, המלאכים המכוונים את הבן אנוש אינם באים מבחוץ. הם בעצם התוצר הישיר של רצונו ודיבורו! זה מסביר למה הם מוליכים את האדם אך ורק לכיוון בו רצה מלכתחילה להתקדם.

הפסוקים מתארים כיוון מסורי-ערכי של העולם, ולא מציאות פיזיקלית או סדר השתלשלות התהליכים. איך רש"י פירש את הפסוק הראשון בתורה? לפי הרמב"ם, איך בכלל ניתן לדעת שהעולם נברא?

ביהדות אנו תמיד מדגישים את התפיסה האחדותית: כל הדברים בעולם באים ממקור עליון אחד. מול זה עומדת התפיסה הדואליסטית, לפיה העולם נמצא במאבק מתמיד של כוחות שונים ומנוגדים. התלמוד הבבלי נכתב תחת השלטון של פרס שם שלטה הדת הזורואסטרית הבנויה על שניות (דואליזם) – המאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע, כאשר כל צד מיוצג ע"י האלים שלו. לכן מעניין מאוד לנתח את הוויכוח בין איש דת פרסי לבין חכם יהודי בשם אמימר המובא בתלמוד (בבלי סנהדרין לט א).

וכך אמר חכם פרסי לאמימר בהתייחס לגוף: "מהחצי שלך ומעלה – של הורמיז (אל הטוב), מהחצי שלך ומטה – של אהורמיז (אל הרע)." כלומר, החלק העליון של הגוף הוא דבר נעלה, אך החלק התחתון הנו נחות. לפי שיטה זו, יש שני שליטים בגוף האדם: הטוב והרע, וחיי אדם הם מאבק בין שני היסודות בתוך גופו.

אז איך ענה על כך חכם תלמודי? "אם כן, איך מרשה לו אהורמיז להורמיז להעביר מים בארצו?". אדם שותה מים דרך חלקי גופו העליון, ומוציא אותם החוצה דרך הגוף התחתון. אילו היו שם שני שליטים ממש כדברי איש הדת הפרסי, השליט הרע (אהורמיז) לא היה מאפשר למים שאדם שתה בחלקו של השליט הטוב (של הורמיז) לצאת החוצה! אם כך, הפיזיולוגיה שלנו כבר מעידה על האחדות מאחורי תפקוד הגוף.

ואם אנו דוחים את הדואליזם – מה מקור הרע בעולם? מוזמנים לקרוא כאן.

מעניין שההתייחסות הכתובה הראשונה בספרות הרבנית לנושא גלגול הנשמות היא דחייה דווקא: רבי סעדיה גאון שולל את הרעיון ומייחס אותו להשפעות של גויים. הרמב"ם לא מזכיר את גלגול הנשמות בכתביו, אך גם לא מתבטא נגדו. בקבלת האר"י יש עיסוק רחב בשאלת הגלגול, כולל רשימות ארוכות ומפורטות של נפש מי התגלגלה במי. רבים מגדולי הקבלה והחסידות קיבלו את רעיון הגלגול. עד היום מתנהל הוויכוח בין החכמים על הנושא, כאשר העמדות הן בין קבלת הגלגול כיסוד אמוני שמעוגן במסורת, לבין שלילת הרעיון כהשפעה זרה.

האם יש דרך רציונלית יותר להבין את התופעה? אציע כאן תיאור הגלגול שלא כפשוטו ה"מכני", כלומר מעבר הנשמה מאדם לאדם – אלא בתור הנחלת המשימה או הרעיון שדורשים המשכיות. בעצם, זה כבר נמצא אצל האר"י. נקרא את הפיסקה הבאה מ"שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י: "דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שרשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשרש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להתקן.". ההבנה שלי: לא בהכרח מדובר במעבר טכני של נשמה מגוף לגוף, אלא יש "שורש" מסוים למעלה, וממנו יוצאים ניצוצות כל פעם מחד.

עכשיו ננסח את הגישה בשפה פשוטה. קל לקבל רעיון שלאדם יש משימה מסוימת בעולם. לעיתים, כשמדובר באדם גדול ומפורסם, הדברים ברורים לכל: אברהם – אמונת הייחוד, משה – תורה לישראל, דוד – מלוכה מתוקנת, בן גוריון – הקמת המדינה שלנו. אך גם בכל אחת ואחד שלא זכה להיות "סלב" יש כוח מסוים לקדם דברים ולהשפיע על הסביבה. אדם נושא רעיון. נחשוב הרעיון הזה בתור "ניצוץ" שעליו מדברים בתורת האר"י. אז משמעות ה"גלגול" היא ההמשכיות! אדם מסוים לא סיים את תפקידו בתיקון העולם, ולכן לנשמתו יש המשך בנפש של אדם אחר שממשיך את המשימה בשרשרת הדורות.

מזדהים? מרגישים שגם אתה או את קיבלתם משימה כלשהי שעברה מהדורות הקודמים? תגיבו או צרו קשר.