ארכיון תגיות: פילוסופיה

אדם ואדמה: מה הקשר?

האם יש משמעות לקשר הלשוני בין אדם לאדמה? ההסבר הפשוט הוא שהדבר מצביע על חומריות האדם. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב ז). אדם נוצר מן האדמה. האטומים שמהן עשוי גוף האדם הן אותן האטומים שנמצאות בטבע. התאים שלנו דומים להפליא לאלה של חיות. במובן הזה, אנו אכן משתלבים בטבע.

אך יש גם רעיון עמוק יותר. האדמה היא לא רק דומם. היא מסוגלת להצמיח מעצמה דברים חדשים. כך גם האדם! הוא יוצר. הוא מוציא מעצמו דברים שלא היו קודם: "פירותיו" הן רעיונות, מחשבות, מעשים. על זה בדיוק כתב המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק ג'). רק שהמהר"ל כדרכו משתמש בשפה הפילוסופית: הוא מתייחס ליכולתו של אדם להוציא דברים מן הכוח אל הפועל.

וכך כותב המהר"ל שם: "ועתה יש לשאול, וכי כל שאר הנמצאים אינם מן האדמה, שיקרא האדם בייחוד בשם אדם על שם שנברא מן האדמה? אבל עניין האדם מתייחס ביותר אל האדמה, וזה כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכוח, ויש בה יציאה לפועל כל הדברים אשר יוצאים ממנה: צמחים ואילנות ושאר כל הדברים, והיא בכוח לכל זה. וזהו עניין האדם שהוא בכוח ויוצא שלמותו אל הפועל, ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה שהיא מיוחדת לצאת מן הכוח אל הפועל, בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה."

אז כפי שאדמה נועדה להצמיח פירות, כך תפקידו של אדם בעולם הוא ליצור ולשנות. אדם אינו שלם כפי שהוא, יש לו מטרה להוציא מעצמו את הטוב ולתקן את העולם דרך כך.

האם אפשר להגיע לאמונה בכוח השכל? (על דרכו של אברהם אבינו לאמונה)

האם השכל שלנו מוביל אותנו לאמונה? ומה אפשר ללמוד על כך אברהם אבינו? באופן מפתיע, התורה לא מסבירה את הבחירה של ה' באברהם. היא אמנם מספרת לנו על משפחתו של אברהם, אך לא מגלה במה הוא זכה שהקריאה "לֶךְ-לְךָ" הופנתה דווקא אליו. אבל יש לנו סיפור מעניין במדרש בראשית רבה על הפרשה. שם חז"ל מדמים את אברהם כמי שראה "בירה דולקת" (ארמון מואר, משל לעולמנו) וחשב: הייתכן "שהבירה זו בלא מנהיג?" המשך המדרש: "הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה". הקדוש ברוך הוא מתגלה לאברהם ומגלה לו שהוא זה שמנהל את עולם. אך איפה הגבול בין כוח השכל לבין ההתגלות?

אם הולכים לפי תפיסת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (א ג), אברהם הגיע להכרת הבורא בכוח השכלי. אברהם מתואר שם כמי שהתבונן במציאות, "עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו". מהרגע שאברהם הגיע למסקנה התיאולוגית השונה כל כך מזו של בני דורו ,הוא החל לקדם את אמונת הייחוד, גם בכוח השכנוע, וגם ע"י שבירת הצלמים. הכל במטרה לשכנע את האנשים שיש אל אחד ורק אותו ראוי לעבוד. לפי התיאור, התבוננות בעולם וחוקותיו היא זו שאפשרה לאברהם להגיע לדעה הנכונה, ללא צורך בהתערבות מלמעלה.

אך יש כאן קושיה. לפחות בימינו, אם מביטים אל העולם במבט הגיוני, אך לא בהכרח מגיעים למסקנה שיש לעולם מנהיג. הרי יש אנשים רציונליים רבים שבוחנים את הטבע לעומקו, ולא נזקקים לקיום האל על מנת להסביר את מראה עיניהם. וכך כותב הרב אורי שרקי בשיעורו על אברהם דברים חריפים: "המצב הנורמלי של נפש האדם הוא לא להאמין בה'". מבחינה דתית, יש הסתר פנים. קשה להימנע מספק. ובהמשך הרב מסביר שאחרי ההתבוננות, "אברהם אבינו נשאר בספק גדול.. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו." ואז "הציץ עליו בעל הבירה" – כלומר, ה' התגלה לאברהם דרך הנבואה, ולא מתוך המאמץ הפילוסופי-שכלי.

ניתן להוכיח אמונות דתיות בכוח המדע והשכל?

בימינו קיימת תפיסה – במיוחד אצל משכילים דתיים – שהדת והמדע הם עולמות נפרדים. או כפי שניסח זאת הרב קוק בכבודו ובעצמו (שמונה קבצים, ב ק"א): "אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים". בפשטות, הרב קוק לא שולל את המדע, אך מבחינתו הכיוון של המדע להתקדם בלי לעסוק בענייני הדת הוא דבר חיובי.

על איזו "השתחררות" מדבר הרב קוק? בעולם העתיק לא הייתה הפרדה בין תחומי הידע, והמלומדים הגדולים עסקו בפילוסופיה, דת, מדעי החברה והטבע במקביל. זה נמשך גם בימי הביניים. אפילו אייזיק ניוטון (שחי במאות ה 17-18) המפורסם בתרומתו לפיזיקה – עסק גם בתיאולוגיה, מתימטיקה, אלכימיה ועוד. אך עם הזמן המדע השתנה: הוא התרכז בדברים שניתן למדוד ולהוכיח. כך הוא התקדם הרבה יותר מהר והגיע להישגים מרשימים. אך היה לכך גם מחיר. המדע נטש את העיסוק בתיאולוגיה ואמונה. נוצרו בו התמחויות רבות, ומדען בודד ככלל היה מסוגל לעסוק רק בתחום מסוים, ללא יכולת לקשור את הידע שלו לעולמות אחרים.

את הקו הזה ניתן לראות גם במחשבה היהודית. רב סעדיה גאון (שחי במאות ה 9-10) טען ב"ספר האמונות והדעות" שבאופן עקרוני ניתן להגיע למסקנות האמוניות הנכונות בכוח השכל. אמנם יש יתרון להתגלות הנבואית ולמסורת הדתית, כי הדרך השכלית הנה ארוכה ולא נגישה לכל אחד – אך באופן עקרוני השכל מסוגל להוכיח אמיתות. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (המאה ה-12) הלך בעקבות המדע העתיק של אריסטו. רמב"ם טען שם שניתן להוכיח באופן לוגי את קיום האל. אך הוא שם סייג: לשיטתו, אין דרך להכריע האם העולם נברא יש מאין, או שהוא קדמון (כלומר, היה תמיד): כאן אנו מגיעים לאמת רק לפי מסורת הנבואה שבידינו.

עד שמגיעים לרב קוק… אגב, לפי המאמר של הרב אורי שרקי בנושא, העמדה של הרב קוק מורכבת. מוזמנים לקרוא. יש העוסקים ברצינות בקשר בין אמונה למדע גם בימינו. הרב ד"ר מיכאל אברהם פועל רבות בתחום וכותב ספרים ומאמרים, מוזמנים לעיין בבלוג שלו.

"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו": פירוש

בגדול, הביטוי הזה שמופיע כבר בתלמוד (מכות י ב) מצביע על חופש הבחירה של האדם. יסוד האמונה שלנו שהאדם בוחר בחירה אמתית בין טוב לרע, אחרת איך אפשר לשפוט אותו על מעשיו? אך מה נעשה עם המצבים בהם לכאורה נראה שיש יד מכוונת (מעשה ה', מלאך או כוח אחר כלשהו) שדוחף מישהו בכיוון מסוים ומגביל בכך את הבחירה? אז הכלל שלנו אומר שחופש הבחירה נשמר גם כאן. איך? פשוט מוליכים את האדם בדרך שהוא חפץ בה. נותנים לו כוח ללכת במסלול שהוא בעצם בחר.

החכם התלמודי אומר שאפשר ללמוד את העיקרון גם מן התורה, גם מן הנביאים וגם מן הכתובים. אנו נביא את הדוגמא מן התורה, מפרשת בלעם. שרי מואב ומדיין מגיעים אל בלעם ומבקשים ממנו לבוא עמם לקלל את עם ישראל. בתחילה בלעם לא מוכן לצאת בלי שה' מרשה לו, וה' מורה לו לא ללכת. אך כמה פסוקים אחר כך ה' אומר לבלעם: "קוּם לֵךְ אִתָּם"! זה בדיוק מדגים את העיקרון: בלעם התאווה ללכת לקלל (בין השאר, בגלל השכר הגבוה שהוצע לו), ולכן ה' דוחף אותו לממש את הבחירה. כמובן, הסיפור מקבל תפנית בהמשך: בלעם בא לקלל, ונמצא מברך!

וכך מפרש את הסוגיה התלמודית שלנו מהרש"א, רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס: "שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע". ואז, "כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו" . לפי פירוש מהרש"א, המלאכים המכוונים את הבן אנוש אינם באים מבחוץ. הם בעצם התוצר הישיר של רצונו ודיבורו! זה מסביר למה הם מוליכים את האדם אך ורק לכיוון בו רצה מלכתחילה להתקדם.

וידאו: משמעות מעשה בראשית עבורנו

הפסוקים מתארים כיוון מסורי-ערכי של העולם, ולא מציאות פיזיקלית או סדר השתלשלות התהליכים. איך רש"י פירש את הפסוק הראשון בתורה? לפי הרמב"ם, איך בכלל ניתן לדעת שהעולם נברא?

האדם: תפיסה אחדותית מול דואליזם

ביהדות אנו תמיד מדגישים את התפיסה האחדותית: כל הדברים בעולם באים ממקור עליון אחד. מול זה עומדת התפיסה הדואליסטית, לפיה העולם נמצא במאבק מתמיד של כוחות שונים ומנוגדים. התלמוד הבבלי נכתב תחת השלטון של פרס שם שלטה הדת הזורואסטרית הבנויה על שניות (דואליזם) – המאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע, כאשר כל צד מיוצג ע"י האלים שלו. לכן מעניין מאוד לנתח את הוויכוח בין איש דת פרסי לבין חכם יהודי בשם אמימר המובא בתלמוד (בבלי סנהדרין לט א).

וכך אמר חכם פרסי לאמימר בהתייחס לגוף: "מהחצי שלך ומעלה – של הורמיז (אל הטוב), מהחצי שלך ומטה – של אהורמיז (אל הרע)." כלומר, החלק העליון של הגוף הוא דבר נעלה, אך החלק התחתון הנו נחות. לפי שיטה זו, יש שני שליטים בגוף האדם: הטוב והרע, וחיי אדם הם מאבק בין שני היסודות בתוך גופו.

אז איך ענה על כך חכם תלמודי? "אם כן, איך מרשה לו אהורמיז להורמיז להעביר מים בארצו?". אדם שותה מים דרך חלקי גופו העליון, ומוציא אותם החוצה דרך הגוף התחתון. אילו היו שם שני שליטים ממש כדברי איש הדת הפרסי, השליט הרע (אהורמיז) לא היה מאפשר למים שאדם שתה בחלקו של השליט הטוב (של הורמיז) לצאת החוצה! אם כך, הפיזיולוגיה שלנו כבר מעידה על האחדות מאחורי תפקוד הגוף.

ואם אנו דוחים את הדואליזם – מה מקור הרע בעולם? מוזמנים לקרוא כאן.

תפיסה רציונליסטית לגלגול הנשמות

מעניין שההתייחסות הכתובה הראשונה בספרות הרבנית לנושא גלגול הנשמות היא דחייה דווקא: רבי סעדיה גאון שולל את הרעיון ומייחס אותו להשפעות של גויים. הרמב"ם לא מזכיר את גלגול הנשמות בכתביו, אך גם לא מתבטא נגדו. בקבלת האר"י יש עיסוק רחב בשאלת הגלגול, כולל רשימות ארוכות ומפורטות של נפש מי התגלגלה במי. רבים מגדולי הקבלה והחסידות קיבלו את רעיון הגלגול. עד היום מתנהל הוויכוח בין החכמים על הנושא, כאשר העמדות הן בין קבלת הגלגול כיסוד אמוני שמעוגן במסורת, לבין שלילת הרעיון כהשפעה זרה.

האם יש דרך רציונלית יותר להבין את התופעה? אציע כאן תיאור הגלגול שלא כפשוטו ה"מכני", כלומר מעבר הנשמה מאדם לאדם – אלא בתור הנחלת המשימה או הרעיון שדורשים המשכיות. בעצם, זה כבר נמצא אצל האר"י. נקרא את הפיסקה הבאה מ"שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י: "דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שרשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשרש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להתקן.". ההבנה שלי: לא בהכרח מדובר במעבר טכני של נשמה מגוף לגוף, אלא יש "שורש" מסוים למעלה, וממנו יוצאים ניצוצות כל פעם מחד.

עכשיו ננסח את הגישה בשפה פשוטה. קל לקבל רעיון שלאדם יש משימה מסוימת בעולם. לעיתים, כשמדובר באדם גדול ומפורסם, הדברים ברורים לכל: אברהם – אמונת הייחוד, משה – תורה לישראל, דוד – מלוכה מתוקנת, בן גוריון – הקמת המדינה שלנו. אך גם בכל אחת ואחד שלא זכה להיות "סלב" יש כוח מסוים לקדם דברים ולהשפיע על הסביבה. אדם נושא רעיון. נחשוב הרעיון הזה בתור "ניצוץ" שעליו מדברים בתורת האר"י. אז משמעות ה"גלגול" היא ההמשכיות! אדם מסוים לא סיים את תפקידו בתיקון העולם, ולכן לנשמתו יש המשך בנפש של אדם אחר שממשיך את המשימה בשרשרת הדורות.

מזדהים? מרגישים שגם אתה או את קיבלתם משימה כלשהי שעברה מהדורות הקודמים? תגיבו או צרו קשר.

יום השבת: מציאות או דמיון? (וקצת על קדושת החול)

האם החוויה הרוחנית שלנו קשורה בכלל לסדרי העולם והטבע, או ש"הכל בראש" – והמציאות נבנית בעצם רק בתודעה שלנו? לכאורה, יום השבת שהוא "זכר למעשה בראשית" – מהווה דוגמא מובהקת למציאות אובייקטיבית. התורה מספרת שה' שבת ממעשה הבריאה ביום השביעי, וכך גם ציווה עלינו את המנוחה ביום הזה. מחזור השבוע הנו קבוע: אחרי שישה ימים של חול תמיד בא יום השבת. אין הפתעות. בניגוד לחגים בהם יש לאדם שותפות בקביעת הזמנים (דרך לוח השנה היהודי, או קידוש החודש בתקופות הקדומות) – אין לאף אחד זכות להזיז את השבת ממקומה. אז נראה שזמן שבת שייך לסדרי העולם, ולא לתודעת האדם. בטוח?

לפי סיפור חסידי ידוע, את ההנחה הזאת החליטו לבדוק שני אחים, רבי זושא ורבי אלימלך. הם ערכו ניסוי: קבעו יום באמצע השבוע שבו התלבשו שניהם בבגדי שבת ונהגו את כל מנהגי השבת. להפתעתם הרבה, הם הרגישו את אווירת השבת! זה הפחיד אותם, כי בעצם המשמעות היא שאין בעולם הממשי שבת, זה רק בראש של המאמין! אולי הכל זיוף? מוטרדים מאוד, הם הלכו למגיד ממז'ריטש רבם, שהרגיע אותם באומרו שיש בכוחם של בגדי השבת שלבשו להשרות את קדושת השבת גם בחול.

איך אפשר לפרש את הסיפור? יש פתגם "הבגד עושה את האדם": המגיד מסביר שהארת השבת יכולה לבוא באמצעות בגדי השבת שיש בהם קדושה, אז יש קשר לשבת ה"רשמית" – דרך הבגדים. אך נדמה לי שיש כאן עניין נוסף. עם כל הכבוד לביגוד, אי אפשר לגלות משהו שלא קיים. התרגיל יכול היה לעבוד, רק כי יש קדושת אמת גם בחול! אמנם יום השבת מיועד כולו לניתוק מהחומריות, אך המימד הרוחני קיים בכל ימות השבוע. האחים הצדיקים הצליחו לגלות שהקדושה לא מצטמצמת למרחבי השבת, היא מלווה אותנו בכל זמן. רק צריך להתאמץ למצוא אותה. מסכימים?

מטרה מול אמצעים: טעם העץ כטעם הפרי?

תנסו לדמיין עולם בו ישר מגיעים ליעד, ואין הכרח לעמול קשה בדרך על דברים שלא קשורים ישירות לדבר מה שרוצים להשיג. עולם בו אפשר מיד לטעום תבשיל טעים, בלי שיש צורך לקלף ולחתוך ירקות; ניתן להגיע לגוף שרירי, בלי לעסוק בהרמת משקולות; אפשר להגיע לכל מקום בעולם, בלי שנדרש לטוס או לנסוע זמן רב. עולם אידאלי שכזה… אך כולנו יודעים שהדברים פשוט לא עובדים בדרך הזאת.

אז יש במדרש חז"ל הסבר מעניין: בורא העולם ביקש שיהיה עולם של זהות בין מטרה לאמצעי, או בלשון חז"ל "טעם העץ כטעם הפרי". אך בפועל נברא עולם עם הפרדה בין אמצעי למטרה. מדובר בפירוש על מעשה בראשית בתורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן" (בראשית א יא). לכאורה, ה' מבקש מן הארץ להצמיח "עץ פרי עושה פרי", כלומר העץ הוא בעצמו פרי אכיל. אך בפסוק שבא אנו לומדים שבפועל הארץ הצמיחה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ" – העץ לא הפך לפרי בעצמו, אך הוא מסוגל להניב פירות אכילים.

זהו בדיוק הפער בין האמצעי ("עץ") למטרה ("פרי") שקיים בעולמנו. הוא דורש מאיתנו השקעה של מאמץ וזמן על מנת להגיע למטרות שאנו מציבים. טעם העץ אינו כטעם הפרי!

האם סיפורי התנ"ך התרחשו באמת?

עסקנו כאן בקיצור במחקר המדעי המודרני על התנ"ך. אך מהו בעצם היחס של המסורת הרבנית לטקסטים? האם יש לקבל את כל הכתובים כתיאור מדויק של המציאות הממשית? ובכן, הפרשנים המסורתיים אכן נטו להתייחס כך לפסוקים. אמנם פילון האלכסנדרוני שהיה מחכמי ישראל פירש את התורה באופן "אלגורי" ולא כפשוטה, אך גישתו נשארה חריגה ולא השפיעה על המשך המחשבה היהודית. לא מדובר בקביעות מוחלטות. בהכללה נאמר שבפרשנות המסורתית לתנ"ך יש העדפה לגישה שהדברים אכן מתוארים כפי שהיו, אך יש גם הרבה הסתייגויות מההבנה הפשטנית.

ספר איוב בתנ"ך בקלות מצטייר לנו כמשל, על בסיס ה"מבנה הספרותי" שלו. אך מה חשבו חז"ל עליו? בתלמוד (בבר בתרא ט"ו א) יש ויכוח בין החכמים באיזו תקופה חי איוב, ואחת הדעות היא: "אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה". אמנם במשתמע שם שרוב החכמים "מתעקשים" למצוא לאיוב זמן בהיסטוריה, אך לדעת הרמב"ם במורא הנבוכים, המחלוקת על תקופת העלילה דווקא מחזקת את הדעה לפיה מדובר במשל ולא במעשה היסטורי.

כבר כתבנו על בסיס פירוש רש"י שמסתבר מאוד לראות את תיאור בריאת העולם בתורה בהיבט המוסרי, ולא כתיאור פיזיקלי-מדעי של סדר התרחשות תהליך הבריאה. אך מה עם "חטא עץ הדעת"? נשים לב שהתורה מדגישה שהמעשה היה בגן עדן, ולא במציאות העולם הזה. וכך מסביר הרב אורי שרקי בשיעורו: "אבל בפשטות, כל המעשה של גן עדן הוא רוחני ולא קשור בכלל למציאות הארצית". כלומר, גם אם נאמר שזה התרחש – מדובר במציאות רוחנית. ולא כדאי לדמיין שם נחש מפינת החי.

ויש כמובן שאלה של האם כל הפרטים שבסיפורי התנ"ך מדויקים ואמתיים, או שיש שם השאלות, גוזמות ותיאורי דמיון. קל להתחיל מ"דחיית ההגשמה": בתורה יש פסוקים רבים שמתארים את האל כבעל גוף לכאורה: כגון שיש לו יד, הוא יושב על כיסא, שומע, מדבר וכועס. אך מוסכם על העולם הרבני שאין הדבר כך, ולכן מוצאים פירוש שונה, מעין "דיברה התורה כלשון בני אדם".

הרמב"ם לא מסתפק בכך, וטוען ב"מורה הנבוכים" (חלק ב' פרק מו): "כך אלו המשלים הנבואיים הנראים או נעשים במראה הנבואה… ודברים שעושה הנביא, ומשך הזמן הנזכר בין מעשה למעשה על דרך המשל, וההיעתקות ממקום למקום, כל זה אינו אלא במראה הנבואה, לא שהם מעשים מציאותיים בחושים הגלויים." כלומר, תיאורים רבים בתנ"ך הם חזיונות נבואיים שיש להם כמובן מטרה ומשמעות, אך אין זה שיקוף המציאות. הרמב"ם מביא דוגמאות בהמשך הפרק: לשיטתו, לא יתכן שיחזקאל הנביא ביזה את עצמו מול העם, או שהושע הנביא התחתן בחטא עם אשת זנונים, כמתואר בפשט המקראות.