בגדול, הביטוי הזה שמופיע כבר בתלמוד (מכות י ב) מצביע על חופש הבחירה של האדם. יסוד האמונה שלנו שהאדם בוחר בחירה אמתית בין טוב לרע, אחרת איך אפשר לשפוט אותו על מעשיו? אך מה נעשה עם המצבים בהם לכאורה נראה שיש יד מכוונת (מעשה ה', מלאך או כוח אחר כלשהו) שדוחף מישהו בכיוון מסוים ומגביל בכך את הבחירה? אז הכלל שלנו אומר שחופש הבחירה נשמר גם כאן. איך? פשוט מוליכים את האדם בדרך שהוא חפץ בה. נותנים לו כוח ללכת במסלול שהוא בעצם בחר.

החכם התלמודי אומר שאפשר ללמוד את העיקרון גם מן התורה, גם מן הנביאים וגם מן הכתובים. אנו נביא את הדוגמא מן התורה, מפרשת בלעם. שרי מואב ומדיין מגיעים אל בלעם ומבקשים ממנו לבוא עמם לקלל את עם ישראל. בתחילה בלעם לא מוכן לצאת בלי שה' מרשה לו, וה' מורה לו לא ללכת. אך כמה פסוקים אחר כך ה' אומר לבלעם: "קוּם לֵךְ אִתָּם"! זה בדיוק מדגים את העיקרון: בלעם התאווה ללכת לקלל (בין השאר, בגלל השכר הגבוה שהוצע לו), ולכן ה' דוחף אותו לממש את הבחירה. כמובן, הסיפור מקבל תפנית בהמשך: בלעם בא לקלל, ונמצא מברך!

וכך מפרש את הסוגיה התלמודית שלנו מהרש"א, רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס: "שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע". ואז, "כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו" . לפי פירוש מהרש"א, המלאכים המכוונים את הבן אנוש אינם באים מבחוץ. הם בעצם התוצר הישיר של רצונו ודיבורו! זה מסביר למה הם מוליכים את האדם אך ורק לכיוון בו רצה מלכתחילה להתקדם.

הפסוקים מתארים כיוון מסורי-ערכי של העולם, ולא מציאות פיזיקלית או סדר השתלשלות התהליכים. איך רש"י פירש את הפסוק הראשון בתורה? לפי הרמב"ם, איך בכלל ניתן לדעת שהעולם נברא?

ביהדות אנו תמיד מדגישים את התפיסה האחדותית: כל הדברים בעולם באים ממקור עליון אחד. מול זה עומדת התפיסה הדואליסטית, לפיה העולם נמצא במאבק מתמיד של כוחות שונים ומנוגדים. התלמוד הבבלי נכתב תחת השלטון של פרס שם שלטה הדת הזורואסטרית הבנויה על שניות (דואליזם) – המאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע, כאשר כל צד מיוצג ע"י האלים שלו. לכן מעניין מאוד לנתח את הוויכוח בין איש דת פרסי לבין חכם יהודי בשם אמימר המובא בתלמוד (בבלי סנהדרין לט א).

וכך אמר חכם פרסי לאמימר בהתייחס לגוף: "מהחצי שלך ומעלה – של הורמיז (אל הטוב), מהחצי שלך ומטה – של אהורמיז (אל הרע)." כלומר, החלק העליון של הגוף הוא דבר נעלה, אך החלק התחתון הנו נחות. לפי שיטה זו, יש שני שליטים בגוף האדם: הטוב והרע, וחיי אדם הם מאבק בין שני היסודות בתוך גופו.

אז איך ענה על כך חכם תלמודי? "אם כן, איך מרשה לו אהורמיז להורמיז להעביר מים בארצו?". אדם שותה מים דרך חלקי גופו העליון, ומוציא אותם החוצה דרך הגוף התחתון. אילו היו שם שני שליטים ממש כדברי איש הדת הפרסי, השליט הרע (אהורמיז) לא היה מאפשר למים שאדם שתה בחלקו של השליט הטוב (של הורמיז) לצאת החוצה! אם כך, הפיזיולוגיה שלנו כבר מעידה על האחדות מאחורי תפקוד הגוף.

ואם אנו דוחים את הדואליזם – מה מקור הרע בעולם? מוזמנים לקרוא כאן.

מעניין שההתייחסות הכתובה הראשונה בספרות הרבנית לנושא גלגול הנשמות היא דחייה דווקא: רבי סעדיה גאון שולל את הרעיון ומייחס אותו להשפעות של גויים. הרמב"ם לא מזכיר את גלגול הנשמות בכתביו, אך גם לא מתבטא נגדו. בקבלת האר"י יש עיסוק רחב בשאלת הגלגול, כולל רשימות ארוכות ומפורטות של נפש מי התגלגלה במי. רבים מגדולי הקבלה והחסידות קיבלו את רעיון הגלגול. עד היום מתנהל הוויכוח בין החכמים על הנושא, כאשר העמדות הן בין קבלת הגלגול כיסוד אמוני שמעוגן במסורת, לבין שלילת הרעיון כהשפעה זרה.

האם יש דרך רציונלית יותר להבין את התופעה? אציע כאן תיאור הגלגול שלא כפשוטו ה"מכני", כלומר מעבר הנשמה מאדם לאדם – אלא בתור הנחלת המשימה או הרעיון שדורשים המשכיות. בעצם, זה כבר נמצא אצל האר"י. נקרא את הפיסקה הבאה מ"שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י: "דע, כי אף על פי שתמצא כתוב אצלנו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה, היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שרשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשרש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו, חוזרים להתגלגל להתקן.". ההבנה שלי: לא בהכרח מדובר במעבר טכני של נשמה מגוף לגוף, אלא יש "שורש" מסוים למעלה, וממנו יוצאים ניצוצות כל פעם מחד.

עכשיו ננסח את הגישה בשפה פשוטה. קל לקבל רעיון שלאדם יש משימה מסוימת בעולם. לעיתים, כשמדובר באדם גדול ומפורסם, הדברים ברורים לכל: אברהם – אמונת הייחוד, משה – תורה לישראל, דוד – מלוכה מתוקנת, בן גוריון – הקמת המדינה שלנו. אך גם בכל אחת ואחד שלא זכה להיות "סלב" יש כוח מסוים לקדם דברים ולהשפיע על הסביבה. אדם נושא רעיון. נחשוב הרעיון הזה בתור "ניצוץ" שעליו מדברים בתורת האר"י. אז משמעות ה"גלגול" היא ההמשכיות! אדם מסוים לא סיים את תפקידו בתיקון העולם, ולכן לנשמתו יש המשך בנפש של אדם אחר שממשיך את המשימה בשרשרת הדורות.

מזדהים? מרגישים שגם אתה או את קיבלתם משימה כלשהי שעברה מהדורות הקודמים? תגיבו או צרו קשר.

האם החוויה הרוחנית שלנו קשורה בכלל לסדרי העולם והטבע, או ש"הכל בראש" – והמציאות נבנית בעצם רק בתודעה שלנו? לכאורה, יום השבת שהוא "זכר למעשה בראשית" – מהווה דוגמא מובהקת למציאות אובייקטיבית. התורה מספרת שה' שבת ממעשה הבריאה ביום השביעי, וכך גם ציווה עלינו את המנוחה ביום הזה. מחזור השבוע הנו קבוע: אחרי שישה ימים של חול תמיד בא יום השבת. אין הפתעות. בניגוד לחגים בהם יש לאדם שותפות בקביעת הזמנים (דרך לוח השנה היהודי, או קידוש החודש בתקופות הקדומות) – אין לאף אחד זכות להזיז את השבת ממקומה. אז נראה שזמן שבת שייך לסדרי העולם, ולא לתודעת האדם. בטוח?

לפי סיפור חסידי ידוע, את ההנחה הזאת החליטו לבדוק שני אחים, רבי זושא ורבי אלימלך. הם ערכו ניסוי: קבעו יום באמצע השבוע שבו התלבשו שניהם בבגדי שבת ונהגו את כל מנהגי השבת. להפתעתם הרבה, הם הרגישו את אווירת השבת! זה הפחיד אותם, כי בעצם המשמעות היא שאין בעולם הממשי שבת, זה רק בראש של המאמין! אולי הכל זיוף? מוטרדים מאוד, הם הלכו למגיד ממז'ריטש רבם, שהרגיע אותם באומרו שיש בכוחם של בגדי השבת שלבשו להשרות את קדושת השבת גם בחול.

איך אפשר לפרש את הסיפור? יש פתגם "הבגד עושה את האדם": המגיד מסביר שהארת השבת יכולה לבוא באמצעות בגדי השבת שיש בהם קדושה, אז יש קשר לשבת ה"רשמית" – דרך הבגדים. אך נדמה לי שיש כאן עניין נוסף. עם כל הכבוד לביגוד, אי אפשר לגלות משהו שלא קיים. התרגיל יכול היה לעבוד, רק כי יש קדושת אמת גם בחול! אמנם יום השבת מיועד כולו לניתוק מהחומריות, אך המימד הרוחני קיים בכל ימות השבוע. האחים הצדיקים הצליחו לגלות שהקדושה לא מצטמצמת למרחבי השבת, היא מלווה אותנו בכל זמן. רק צריך להתאמץ למצוא אותה. מסכימים?

תנסו לדמיין עולם בו ישר מגיעים ליעד, ואין הכרח לעמול קשה בדרך על דברים שלא קשורים ישירות לדבר מה שרוצים להשיג. עולם בו אפשר מיד לטעום תבשיל טעים, בלי שיש צורך לקלף ולחתוך ירקות; ניתן להגיע לגוף שרירי, בלי לעסוק בהרמת משקולות; אפשר להגיע לכל מקום בעולם, בלי שנדרש לטוס או לנסוע זמן רב. עולם אידאלי שכזה… אך כולנו יודעים שהדברים פשוט לא עובדים בדרך הזאת.

אז יש במדרש חז"ל הסבר מעניין: בורא העולם ביקש שיהיה עולם של זהות בין מטרה לאמצעי, או בלשון חז"ל "טעם העץ כטעם הפרי". אך בפועל נברא עולם עם הפרדה בין אמצעי למטרה. מדובר בפירוש על מעשה בראשית בתורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן" (בראשית א יא). לכאורה, ה' מבקש מן הארץ להצמיח "עץ פרי עושה פרי", כלומר העץ הוא בעצמו פרי אכיל. אך בפסוק שבא אנו לומדים שבפועל הארץ הצמיחה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ" – העץ לא הפך לפרי בעצמו, אך הוא מסוגל להניב פירות אכילים.

זהו בדיוק הפער בין האמצעי ("עץ") למטרה ("פרי") שקיים בעולמנו. הוא דורש מאיתנו השקעה של מאמץ וזמן על מנת להגיע למטרות שאנו מציבים. טעם העץ אינו כטעם הפרי!

עסקנו כאן בקיצור במחקר המדעי המודרני על התנ"ך. אך מהו בעצם היחס של המסורת הרבנית לטקסטים? האם יש לקבל את כל הכתובים כתיאור מדויק של המציאות הממשית? ובכן, הפרשנים המסורתיים אכן נטו להתייחס כך לפסוקים. אמנם פילון האלכסנדרוני שהיה מחכמי ישראל פירש את התורה באופן "אלגורי" ולא כפשוטה, אך גישתו נשארה חריגה ולא השפיעה על המשך המחשבה היהודית. לא מדובר בקביעות מוחלטות. בהכללה נאמר שבפרשנות המסורתית לתנ"ך יש העדפה לגישה שהדברים אכן מתוארים כפי שהיו, אך יש גם הרבה הסתייגויות מההבנה הפשטנית.

ספר איוב בתנ"ך בקלות מצטייר לנו כמשל, על בסיס ה"מבנה הספרותי" שלו. אך מה חשבו חז"ל עליו? בתלמוד (בבר בתרא ט"ו א) יש ויכוח בין החכמים באיזו תקופה חי איוב, ואחת הדעות היא: "אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה". אמנם במשתמע שם שרוב החכמים "מתעקשים" למצוא לאיוב זמן בהיסטוריה, אך לדעת הרמב"ם במורא הנבוכים, המחלוקת על תקופת העלילה דווקא מחזקת את הדעה לפיה מדובר במשל ולא במעשה היסטורי.

כבר כתבנו על בסיס פירוש רש"י שמסתבר מאוד לראות את תיאור בריאת העולם בתורה בהיבט המוסרי, ולא כתיאור פיזיקלי-מדעי של סדר התרחשות תהליך הבריאה. אך מה עם "חטא עץ הדעת"? נשים לב שהתורה מדגישה שהמעשה היה בגן עדן, ולא במציאות העולם הזה. וכך מסביר הרב אורי שרקי בשיעורו: "אבל בפשטות, כל המעשה של גן עדן הוא רוחני ולא קשור בכלל למציאות הארצית". כלומר, גם אם נאמר שזה התרחש – מדובר במציאות רוחנית. ולא כדאי לדמיין שם נחש מפינת החי.

ויש כמובן שאלה של האם כל הפרטים שבסיפורי התנ"ך מדויקים ואמתיים, או שיש שם השאלות, גוזמות ותיאורי דמיון. קל להתחיל מ"דחיית ההגשמה": בתורה יש פסוקים רבים שמתארים את האל כבעל גוף לכאורה: כגון שיש לו יד, הוא יושב על כיסא, שומע, מדבר וכועס. אך מוסכם על העולם הרבני שאין הדבר כך, ולכן מוצאים פירוש שונה, מעין "דיברה התורה כלשון בני אדם".

הרמב"ם לא מסתפק בכך, וטוען ב"מורה הנבוכים" (חלק ב' פרק מו): "כך אלו המשלים הנבואיים הנראים או נעשים במראה הנבואה… ודברים שעושה הנביא, ומשך הזמן הנזכר בין מעשה למעשה על דרך המשל, וההיעתקות ממקום למקום, כל זה אינו אלא במראה הנבואה, לא שהם מעשים מציאותיים בחושים הגלויים." כלומר, תיאורים רבים בתנ"ך הם חזיונות נבואיים שיש להם כמובן מטרה ומשמעות, אך אין זה שיקוף המציאות. הרמב"ם מביא דוגמאות בהמשך הפרק: לשיטתו, לא יתכן שיחזקאל הנביא ביזה את עצמו מול העם, או שהושע הנביא התחתן בחטא עם אשת זנונים, כמתואר בפשט המקראות.

כשאנו קוראים בפרקי התנ"ך, קיום הנבואה – הדיבור האלוקי עם האדם – נראה כדבר טבעי וכמעט מובן מאליו. אף בתקופת הבית השני היו לנו לפי המסורת שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. אבל משם התופעה נפסקת. אין יותר חזון לנביאים. אמנם קיימת אמונה שהנבואה תחזור בעתיד, אך איננו יודעים מתי ואיך. מדוע קרה השינוי הזה? לא ברור.

לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לעם שה' ימשיך לשלוח לו נביאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו). אמנם משה לא מבטיח שהנבואה לא תיפסק, אך הוא גם לא מזהיר שזו תופעה זמנית. קשה מאוד לקבל שהפסקת הנבואה היא בגלל החטאים של ישראל, הרי עברו הרבה דורות מאז. יש מסורת על חכמים ביקשו לבטל "יצר של עבודה זרה בעולם" – באותו הזמן גם הנבואה הסתיימה. אך כל זה עדיין לא מסביר מדוע.

גם אם חסר לנו הסבר תיאולוגי מדויק, קשה להתעלם מכך שמאז ההיסטוריה מתנהלת בנתיב שונה, ללא נוכחות ישירה של הבורא דרך הנבואה, אלא ב"הסתר פנים". אם נקבל את התפיסה שעל האדם לקחת אחריות על העולם – אז יש בכך הגיון. דרך משל, ניתן לדמות את ה' להורה שמחליט להעביר אחריות למתבגר, ולכן לא נכנס לחדרו ולא מעיר הערות גם כשיש "בלגאן" – בתקווה שהצאצא ייקח אחריות על מעשיו. מכירים הסבר טוב מדוע הנבואה איננה? תכתבו לנו.

ומה המקור לביטוי "אין נביא בעירו"? תקראו כאן.

"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.

אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.

ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.

בפרשת גנבת הברכות בספר בראשית, יצחק אוצר לעשיו בנו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ." (בראשית כז לה). אך בתרגום אונקלוס לארמית, הפסוק מופיע כך: "וַאֲמַר עָאל אֲחוּךְ בְּחָכְמָא וְקַבֵּיל בִּרְכְתָךְ". שמתם לב שהמרמה הפכה לחכמה בתרגום?

תרגום אֻנְקְלוֹס הוא תרגום עתיק לתורה, הוא מיוחס במסורת לאונקלוס הגר שחי במאה ה-1, אך נכתב כנראה במאה ה-2. יש לו חשיבות עצומה הן במסורת והן במחקר, מהסיבה הפשוטה שהמתרגם ביטא את ההבנה לטקסט כפי שהייתה אצל חכמי ישראל בזמם. אך אנו יודעים שאין בעולם תרגום מדויק: כל ניסיון לבטא טקסט נתון בשפה אחרת, יוצר צורך למצוא את הביטוי המתאים ביותר – אך זה תמיד פירוש במידת מה. מעניין שבעולם הישיבות לומדים את התורה עם אונקלוס, כפירוש אחד מתוך הפרשנים המסורתיים לחומש.

בדוגמא שהבאנו, נראה שהתרגום הולך רחוק יותר, ומנסה למצוא ניסוח שלא יהיה בו לגנאי ליעקב אבינו במעשה. האם אפשר לזהות אצל אונקלוס מגמות, מעבר ל"הגנה" על אבות האומה? ואכן הרמב"ם, גדול הלוחמים נגד ה"הגשמה" (יחוס תכונות אנושיות לאלוהות), מסתמך על התרגום. ב"מורה הנבוכים" (חלק א', פרק כז) הוא כותב: "אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה."

הטענה שהיא שכל פעם שניתן היה להבין את הטקסט כאילו ה' "זז במרחב" כמו דמות, התרגום מוצא דרך לייחס זאת ל"שכינה", ולא לאל עצמו באופן ישיר. הדוגמא שהרמב"ם מביא מייד: ב"שמות יט יא" נאמר: "… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". אונקלוס מתרגם: "… בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְּסִינָי". אם במקור מדובר ב"ירידה" שאפשר להבין שתנועה ממש, בארמית כבר מדובר ב"התגלות", שזה מושג מופשט יותר.