בין מנחה של שישי לערבית של שבת, בבתי הכנסת נהוג לשיר "לך דודי" ולומר פרקי תהילים. מנהג זה מזוהה מאוד עם טקס קבלת השבת, אך מבחינה היסטורית הוא התעצב רק במאה ה 16 ע"י מקובלי צפת.

אמנם הדימוי של שבת בתור כלה והצורך לצאת לקראתה מוזכרים כבר בתלמוד הבבלי. אך מקובלי צפת העמיקו את הרעיון ונתנו לו פאן מיסטי. בפשט הפיוט "לְכָה דוֹדִי" – שחובר ע"י הרב שלמה אלקבץ במאה ה 16 – מדבר על עם ישראל שמקבל את הכלה (שבת). אך יש לו משמעות בעולמות הנסתר, בעניין האיחוד בין הקדוש ברוך הוא לבין השכינה שמתרחש עם כניסת השבת. כפי שכתבנו, הפיוט מבוסס כולו על פסוקי התנ"ך.

גם סדר התפילה נקבע בצפת של המאה ה 16. מאז המנהג התפשט לכמעט כל קהילות ישראל, ויהודים נוהגים לשיר "לכה דודי", לומר פרקי תהילים ולקבל את השבת בבגדי לבן בציפייה לבוא ה"כלה".