בלי להיכנס עמוק לעולם הסוד, ננסה לספר במה מדובר. זה מתחיל מהפסוק בסיפור בריאת העולם (בבראשית א טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". קשה לפספס את הקונפליקט בתוך הפסוק עצמו: בתחילתו מדובר בשני מאורות גדולים (ולכאורה, שווים), אך המשכו מספר שיש הבדל: השמש הגדולה שולטת ביום, והירח הקטן בלילה. איך זה יתכן?

התלמוד (חולין ס ב) מספר לנו סיפור "מאחורי הקלעים". בזמן שהמאורות היו שווים, הירח פנה לאלוהים עם "תלונה": "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – הגיוני שהשלטון יתחלק בים שניים שווים? ותשובתו של האל הייתה: "לכי ומעטי את עצמך!". לכאורה, האל העניש את הירח על כך שהתלונן! אבל רגע, למה בעצם היה צורך בעונש? הרי הטענה של הירח נשמעת חכמה וצודקת! אז כנראה שלא מדובר ב"עונש" כפשוטו. איך אפשר להבין את הסיפור, מבלי לצלול לעולם הנסתר?

אולי אפשר לקבל שהעולם פשוט לא יכול להתקיים בשיווי המשקל חסר התנועה. יש בעולם צורך בשינוי והתקדמות (משהו שהרב קוק מכנה בשם "השתלמות"). על מנת שזה יקרה, היה הכרח ליצור את חוסר השוויון. כך שהטענה שבפי הירח נכונה בעיקרה: אין דרך שהעולם יצליח במצב סטטי וסימטרי. לכאורה, אפילו הקדוש ברוך הוא "מצטער" על מעשה מיעוט הירח, הרי בהמשך התלמוד מובא בשמו: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". אבל היה הכרח ליצור "חוסר שוויון", בכך שהירח "מועט" יחסית לשמש. רק כך העולם יכול היה לצאת לדרך.

מי שרוצה להעמיק, מוזמן לעיין בשיעורו של הרב אשכנזי ("מניטו") בנושא.

השיר "לְכָה דוֹדִי", שנכתב במאה ה-16 בצפת, מייצג עבור יהודים רבים את זמירות קבלת השבת בבית הכנסת. הפיוט מדמיין את השבת בתור כלה, בעוד שעם ישראל (ה"דוד") מתכונן לקבל את פני הכלה. פחות ידוע זה שמילות השיר נכתבו בהשראה ובדמיון לפסוקים בתנ"ך.

אתם יכולים לזהות? "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיהו נב א). "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי" (תהלים סט יט). "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט). "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב" (ירמיהו ל יח). ויש עוד, ראו הערות במאמר ויקיפדיה.

ומי בעצם כתב את הפיוט? הרמז נמצא בטקסט! בשיר יש שמונה בתים, תרכיבו את שם המחבר מהאות הראשונה של כל בית ובית.

הביטוי "עבודה צורך גבוה" מבטא את הרעיון המעשים שלנו – קיום המצוות, לימוד התורה, תפילה, מעשים טובים – משפיעים על העולמות העליונים, כך שה' זקוק להם במידה מסוימת. רגע, האם ניתן בכלל לומר שה' זקוק לנו? מבחינה פילוסופית יש כאן קושי, הרי לא הגיוני לייחס לו חיסרון כלשהו. הדרך הפשוטה להסביר את הרעיון: ה' ברא את העולם שבו לאדם יש תפקיד משמעותי, ולכן העולם זקוק לנו ובמובן הזה גם ה'.

מקור הביטוי כנראה ספרו "עבודת הקודש" של הרב והמקובל מאיר אבן גבאי, שם הוא כותב (חלק ב פרק טז): "… שהעבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד,… ובזה תבנה ותכונן התורה ומצותיה, ומזה יובן חיוב קבלתה לעם הנבחר והאזהרות הבאות בה על קיומה, והשכר העצום להוגה בה תמיד ושומר מצותיה, והעונש המופלג לעובר עליה ומבטל מצותיה", ובהמשך: "ולפי שתכלית בריאת האדם היה לצורך גבוה, כלומר לתקן הדמות, לכך נעשה בדמותו…".

נדבר על התפילה לרגע. לכאורה, איך אדם מרשה לעצמו להתפלל על משהו (כגון על הפרנסה, או על אדם חולה), הרי לא סביר לחשוב שה' לא מודע לבעיה? האם ה' צריך… תזכורת? אך אפשר לתת טעם לפי האמרה בתלמוד (יבמות סד א) לפיה ה' "מתאווה לתפילתם של צדיקים": ה' ברא את העולם כך שמאמץ התפילה שלנו נדרש! רב חיים מוולוז'ין מפרש ב"נפש החיים" (שער ב, י): "והוא מעורר בקולו דלתתא [מלמטה] את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר… שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון". העולמות העליונים מתעוררים מתפילת האדם הצדיק.

מומלץ מאוד להקשיב לקטע הקצר על משל הצ'ולנט (חמין), בו הרב אורי שרקי מסביר איך יתכן שה' זקוק לנו:

מושג "אור הגנוז" מבטא רעיון: ה' החביא את האור הראשוני של הבריאה, ושמר אותו לטובת הצדיקים לעתיד לבוא. המקור הוא בדברי רבי אליעזר בתלמוד (חגיגה יב א): כידוע ה' ברא את האור כבר ביום הראשון של מעשה בראשית, אך "כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו)". לטובת מי נגנז האור הזה? לפי רבי אליעזר, "לצדיקים לעתיד לבא".

אבל איך מתחברים לאור הזה? יש רעיון יפה ועמוק (שמקורו בתורת הקבלה) שאור הגנוז מתבטא דווקא בנרות החנוכה. נדמה לי שיש לכך הסבר כמעט רציונלי. כבר הגדשנו כאן שההישג של המכבים במלחמתם ביוונים היה לא רק דתי אלא גם מדיני. היהודים הצליחו גם לטהר את המקדש וגם להחזיר את העצמאות לארצם, ובכך הביאו אור גדול לעולם דרך עשיית הצדק והמוסר. כשאנו מדליקים את הנרות לזכר מעשי הגיבורים המכבים, חלק מהאור הזה מגיע אלינו.

אך זה היה בימי המכבים, מה קורה בימינו? האשכנזים אומרים בברכות קריאת שמע: "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר". יש קושיה על הנוסח הזה: איך אפשר לברך על האור העתידי שעדיין לא קיים? התשובה במקורות היא שמי שמברך כך – מברך על האור הגנוז מימי בראשית! אבל היכן אמור להתגלות האור הזה, לפי הברכה? בציון! אז בדומה למכבים, אנו הקמנו מדינה יהודית ומנסים להביא לעולם אור מציון.

ואיך הביטוי "מוציא חמה מנרתיקה" קשור להתגלות האור והמוסר? רוצים לקרוא על זה?

במשנה (חגיגה ב א) נאמר: "אין דורשין בעריות בשלשה. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו." חז"ל כינו בשם "מעשה מרכבה" את סתרי התורה העמוקים, מה שמכונה בימנו "תורת הקבלה". אז לפי המשנה, אסור ללמד קבלה אפילו ב"שיעור פרטי" מול תלמיד אחד, אלא אם התלמיד הגיע לרמה הראויה. ואכן במהלך הדורות היו מנהגים שונים שהגבילו את לימוד הנסתר, למשל האיסור הגורף ללמוד קבלה לפני גיל 40.

ומה קורה בימנו? יש טוענים שהמגבלות האלה כבר לא חלות בדור שלנו: אחד הטיעונים הוא שספרי הקבלה ממילא נגישים לציבור, כך שאין טעם להסתירם, ועדיף שאדם ילמד קבלה באופן ראוי ולא ילך בדרך לא טובה. יש סוברים שאנו דור הגאולה, ולכן ראויים ללימוד הנסתר. אצטט את הרב קוק (אורות הקודש, עמ' קמא): "לטהר את הלבבות, ולהעסיק את המוחות במחשבות הנאצלות, שמקורן ברזי התורה, נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות". אני לא בא להכריע, אך אזהרת חז"ל במקומה עומדת, ולכן לטעמי ראוי לשקול אותה בכובד ראש.

בכל מקרה, לא הגיוני להתחיל את לימוד הנסתר, לפני שמשקיעים בנגלה: הכוונה לתנ"ך, משנה, תלמוד, הלכה ומחשבת ישראל. ספר הזוהר הוא הרי פירוש לתורה: האם ראוי להתחיל ממנו, מבלי ללמוד את התורה בדרך ה"קלאסית"? אפר ללמוד לתואר מתקדם בלי לרכוש את הבסיס? לימוד תורת הנגלה לא רק נותן רקע, אלא מאפשר לאדם להבין יותר טוב האם הוא מתאים לעולם הנסתר, ואם כן – ממי ואיך ראוי ללמוד. אפשר ואף רצוי להכיר את מושגי הקבלה: ניתן להתחיל אפילו ממאמר בויקיפדיה.

קיימת גם דרך נוספת לנסתר: ללמוד מהמקובלים דרך ספריהם שאינם ספרי קבלה. רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) היה ללא ספק מקובל. היה לו סיפור חיים מרתק, ובשלב מסוים הרבנים גזרו עליו לא לכתוב ספרי קבלה. מה עשה הרמח"ל נוכח האיסור? הוא כתב ספרים בלשון הנגלה, אך ביטא את הרעיונות שמקורם בקבלה. ניתן בקלות למצוא שיעורים מעמיקים על ספרים הללו.

חג השבועות הוא חג מתן תורה, אז מה יותר נכון מאשר ללמוד תורה בחברותא בליל החג? אך מתברר שזה מנהג חדש יחסית. תחילתו רק מהמאה ה 13, ומקורו בספר הזוהר הקבלי שהתפרסם באותה התקופה. בראשית המנהג לא היה לימוד חופשי כלל: המקובלים נשארו ערים כל ליל החג וקראו טקסטים (מתנ"ך, מתורה שבעל פה ומתורת הסוד) בסדר מוגדר וקבוע. כאן אפשר למצוא את סדר הטקסטים כפי שסודר ע"י גדול בעלי תורת הסוד האר"י מצפת. בין השאר המנהג כלל קריאה של שלושה פסוקים ראשונים ושלושה אחרונים מכל פרשיות התורה, כדי לנסות ולהקיף את התורה כולה.

מחבורת המקובלים הללו המנהג התפשט לרבות מקהילות ישראל. רק שאת מקום סדר הקריאה הקבוע תפסה השיטה בה קובעים שיעורי תורה בנושאים שונים למשך כל הלילה, כך שהלימוד הפך ליותר עיוני. המתמידים נשארים ערים עד לבוקר ומתפללים את תפילת השחרית.

בספר איוב (לא ב) מופיע: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". כך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "'מה החלק' שנתן לי בעבור זה 'אלוה ממעל', הזה שכרי, ומה 'הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים' במות בני וכריתת בני ביתי". איוב טוען שהוא צדיק ונהג כל חייו ביושר, ולכן הייסורים שבאים בחלקו אינם מוצדקים.

עם התפשטות תפיסות הקבלה והחסידות, הביטוי הפך תיאור הקשר בין נשמת האדם לבוראו. וכך כותב הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) ב"ספר התניא" (חלק א ב): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". אבל איך להבין זאת? קשה לקבל את הגישה שנשמה היא "חלק" של הבורא במובן של "חתיכה" ממנו, הרי אחדות האל מחייבת שהוא לא יתחלק לחלקים.

הרב אורי שרקי מסביר שיש לפרש "חלק" מתוך הסתכלות על התקבולת בפסוק: "חלק" – "נחלה". הנשמה היא ה"נחלה" של הבורא בעולמנו, מתוך כל מה שנמצא בעולם – הנשמה היא החלק השייך והקשור ביותר לבורא. מוזמנים להאזין להסבר של הרב שרקי, זה מרתק (הוא מתייחס גם ל"ספר התניא" ולעוד מקורות).

שמתם לב שפסוקי התנ"ך מכילים הרבה ביטויים שבנויים על דמיון, ולעומת זאת יש בהם מעט מילים מופשטות? כמובן, בעברית של היום יש מילים וביטויים גם לדברים המופשטים. אך התנ"ך נוהג להציג את המורכבות דרך מילים מוכרות, או כלשון חז"ל: "דיברה התורה כלשון בני אדם". וכך הפסוק הראשון בתורה (בראשית א א) שמדבר על לא פחות מבריאת העולם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". העולם מתואר כאן פשוט כשמיים וארץ… רגע, אבל המילה "עולם" היא גם מהתנ"ך? נכון, אבל לפי ההסבר של האקדמיה ללשון העברית, המשמעות שלה שם שונה: היא מתייחסת לזמן ולא למחרב. "מעולם" – מאז ומתמיד, "לעולם" – לנצח בזמן.

רק לאחר חתימת התנ"ך היהודים באו במגע עם תרבות יוון, הם נדרשו להתמודד עם השפה של הפילוסופיה. משם העברית התפתחה להכיל גם מילים וביטויים שמקבילים שאלה שבמדע והפילוסופיה של אומות העולם.

תורת הסוד היהודית ("הקבלה") – שבוודאי עוסקת הדברים מופשטים ומורכבים – הולכת בעקבות התנ"ך. רוב המושגים בהם משתמשים המקובלים הם מילים רגילות (בעברית או בארמית), כאשר הקבלה מייחסת להם משמעות מיוחדת בתוך מבנה העולמות שהיא מתארת. כך הקבלה מדברת על "אור", "כלים", "קליפות", "אדם קדמון", "ניצוצות", "קווים", "עיגולים", "יושר". כמובן, לא מדובר ב"האנשה" אלא בשיטת לימוד. וכך כותב הרב קוק ב"אורות הקודש: "יראה של שטות היא מה שמתייראים מהמשלים הגשמיים שברזי תורה. הלא יודעים אנו ברור, שכל אלה אינם פוגמים מאומה את היסוד המאיר של טהרת אמונת אל אחד, ב"ה, אלא הם מוסיפים בנו אור ובהירות להבנה, וכשרון הסתגלות לאורה האלוהית".

כן. הקבלה (תורת הסוד) היא חלק בלתי נפרד מהיהדות. נכון הוא שיש לנו מעט מידע על התפתחות תורת הנסתר, בהשוואה לתורת הנגלה. אך סביר שהקבלה כפי שמוכרת לנו היום התפתחה מאותם המקורות הקדומים במהלך הדורות. אמנם במחקר עדיין קיימת גישה שמייחסת את הקבלה להשפעה מחוץ ליהדות, אך מנגד מתחזקת התפיסה המחקרית שרואה את החיבור של תורת הסוד הקבלית עם המקורות הקדומים. בהסתכלות מבפנים, ובהתחשב בשמרנות הטבעית של המחשבה הרבנית, מאוד קשה לדמיין איך יתכן שההשפעה מבחוץ תיקלט בעוצמה כה רבה בתוך הזרם המרכזי של היצירה והמחשבה היהודית.

יחד עם זאת, בתוך המסורת התנהל (ועדיין מתנהל) ויכוח עז על המקום של תורת הנסתר בתוך המבנה הכולל של אמונתנו. סביב חלק מתפיסות הקבלה (כגון אמונת הגלגול) הייתה מחלוקת עזה במהלך הדורות. הרמב"ם אמנם לא תקף את הקבלה בכתביו באופן ישיר, אך תפיסותיו היו שונות במהות מאלה של המקובלים. מנהיג הדַּרְדְּעִים בתימן הרב יחיא קאפח התנגד לקבלה ולספר הזוהר. לא מעט ספרים נכתבו בידי הרבנים בעד ונגד הקבלה. ניתן לומר שביהדות האורתודוקסית של היום אין זרמים שמתנגדים לקבלה באופן גורף, אך יש גישות שונות לעניין מקומו של הנסתר, הן בתפיסות העולם הכללית והן בהלכה למעשה.

אגב, נהוג לראות ניגוד בין דמות המקובל ולזו של הפילוסוף והמדען. זה נכון רק חלקית, והיו רבנים שהצליחו לשלב בין השניים. הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל)שחי באירופה במאה ה-18 היה מקובל דגול, אך הוא היה גם משכיל במדעים וחיבר ספרי חול ומחזות. הרב אליהו בן אמוזג שחי באיטליה במאה ה-19 היה איש משכיל ופילוסוף שחקר בין השאר יחס בין ישראל לאומות, אך גם מקובל שכתב ספר בשם טעם לש"ד בו הגן על האוטנטיות של תפיסות הקבלה.

כתבנו כאן על הגישה החסידית שמדברת על האל ש"אין אתר פנוי ממנו": האל שמחזיק את העולם בכוח גבורתו בכל רגע ורגע, ומשגיח על כל פרט ופרט בעולמו. אך זאת איננה הגישה הבלעדית במסורת. נביא כאן בקצרה את שיטתו של רבי יהודא אשכנזי "מניטו" (שכתבנו עליו כאן) ששמה במרכז ההכרה את המשימה שמוטלת על האדם לנהל את העולם מאז מעשה בראשית.

נעיין בפירושו של "מניטו" לפסוק האחרון של מעשה בראשית (בראשית ב ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת." לכאורה, מבחינת לשונית, המילה "לעשות" היא מיותרת. אז מה היא מרמזת לנו? בהסתמך על טקסט המדרש "מניטו" קובע המשמעות של "לעשות" הוא שהעולם נברא כך שהוא זקוק לעשייה. כלשונו: "הכול צריך תיקון, קרי השלמה בעולם העשייה, במציאות ההיסטורית. זו המשימה שמקבל האדם על עצמו בסוף ששת ימי המעשה… תהליך התיקון אינו תהליך מיסטי אלא תהליך היסטורי המביא לידי התאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא."

מכאן אפשר להבין איך "מניטו" רואה את מעשה בראשית. בששת ימי הבריאה, הקדוש ברוך הוא פועל לבדו. אך ביום השביעי (שזו התקופה אנו בעצם נמצאים!) הוא מעביר את האחריות על העולם הנברא לאדם. או בלשונו: "בסוף יום השישי מפסיק הבורא את התערבותו, נכנס לשבת שלו ומצפה משותפו האדם להשלים את המלאכה, כלומר להעלות את העולם כלשון המקובלים, לתקן את העולם כלשון המדרש, כך שיהיה תואם את מחשבת הבריאה." מכאן שעל האנושות מוטלת המשימה להצליח להביא את העולם למצב טוב מבחינה מוסרית. לפיכך, הגאולה איננה תהליך מיסטי-רוחני (כפי שרואים אותו למשל בחסידות חב"ד), אלא ההשלמה המוצלחת של ההיסטוריה האנושית המעשית. אחריות עצומה מוטלת על הכתפיים שלנו.