ארכיון תגיות: הסטוריה

ספר נגד אנטישמיות מלפני אלפיים שנה?

כן! בסוף המאה ה-1 לספירה, ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן ממתיהו (או בשמו הרומי: יוספוס פלאוויוס) כתב ספר "נגד אַפְּיון" שכל כולו מוקדש להדיפת הטענות של האנטישמים בני זמנו. הספר מתמודד עם ההכפשות של סופר בשם אַפְּיון שחי בזמנו של המחבר בעיר אלכסנדריה (היום מצרים), אך גם עם טענות שונות של שונאי יהודים מעמים ודתות שונות. בהקשר זה, קשה להתעלם מכך שחלק מהיסודות והרעיונות מאחורי שנאת היהודים המודרנית כבר נמצאים בכתבי שונאינו מהעולם העתיק.

חלק נכבד מהדיון עוסק בטענות הזיוף של ההיסטוריה היהודית: מבקרנו ניסו לסתור את היותנו עם עתיק בעל היסטוריה מפוארת, ולטעון שאנו עם חדש שממציא סיפורים על העבר (בין השאר, על בסיס הטענה שאין אזכור של יהודים בספרי היסטוריה מסוימים). ענף אחר של ביקורת הופנה כלפי הדת היהודית שהוצגה באור מגוחך: טענו שליהודים אין אמונה (הרי הם לא מכבדים את האלים המקובלים!), שמשה רבנו היה מכשף ורמאי, שבבית המקדש עבדו לפסל של ראש חמור. יהודים הוצגו כאנשים רעים שלא מכבדים את ה אלים, השליטים ואת בני האדם האחרים – כאשר למנהגי הדת שלנו ניתן פירוש מעוות שתומך בטענות אלה.

יוסף בן-מתתיהו עובד קשה על מנת להתמודד עם טענות אלה. הוא ננתח את הטעויות, מביא מקורות משלו וגם מסביר על מנהגי עמו ודתו. מתוך דבריו ברורה מגמתו להפריך את השקרים ולשים את האמת לפני הכל. איננו יודעים האם הוא הצליח לשכנע מישהו בצדקת דרכו. אך בחלק א' פרק ו' הוא כותב על שאיפתו: "אולם בדבר אבותינו … לכתוב את המעשים לזיכרון וצוו על המלאכה את הכוהנים הגדולים ואת הנביאים – והכתבים נשמרו עד ימינו אלה בּדיוק רב, ואם מותר לי להעז בדברי – עוד ישׇׁמרו (לדורות)את כל זה אנסה לבאר בקצרה". בזה לפחות יוסף בן מתתיהו צדק: כתבי הנביאים והכוהנים נשמרו להרבה דורות אחרי ששונאי היהודים החלו להשמיץ אותם.

האם מותר לנו לקבוע את לוח השנה והחגים?

ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.

מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.

בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.

איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.

כתבנו כאן על משימת האדם בעולם. ואיך יום העצמאות משתלב בתפיסה הזאת?

הרצל מול "מבשרי הציונות": מיהו אבי הרעיון?

אפשר למצוא (בעיקר בחוגים דתיים) טענות על כך שתאודור הרצל מקבל "קרדיט" גדול מדי כהוגה הציונות המדינית, בעוד שהתרומה של "מבשרי הציונות" הדתיים הושכחה. מדובר בעיקר בשני רבנים חשובים: הרב יהודה אלקלעי מסרייבו, והרב צבי הירש קלישר מפרוסיה. שני הרבנים הללו (שפעלו במאה ה 19) אכן תרמו לניסוח התיאורטי של הרעיון של הציונות המדינית. שניהם לא הסתפקו בכתיבה העיונית-למדנית, ופעלו למען הקידום המעשי של הציונות כמיטב כוחותיהם. אז היכן האמת ההיסטורית?

קשה לשפוט, ובכל זאת… צריך להכיר בכך שהרצל לא הגה את רעיון המדינה היהודית בחלל ריק, וקדמו לו רבים וטובים. אך אין ספק שהרצל התקדם הרבה יותר רחוק מקודמיו. בתור משפטן, עיתונאי ואדם בקיא במדעי המדינה – הוא הצליח הן לגבש חלקים משמעותיים מהעם היהודי מאחורי הרעיון והתנועה הציונית, והן להגיע לשליטי העולם עם המסרים שלו. כך שבהחלט יש מקום לראות בהרצל את מייסד התנועה הציונית.

אך בוויכוח הלגיטימי של "מי קדם למי", אסור לקבל את הניסון של יצירת הניגוד בין הרצל לבין היהדות (שהצבת הדמויות הרבניות במקומו אולי נועדה לכך). הרצל אמנם לא היה קרוב ליהדות מצד קיום המצוות, אך כל פועלו בא מתוך ההזדהות העמוקה עם היהדות כאומה, והרצון העז שלו להיטיב עם עמו. במובן הזה, המחשבה של הרצל הייתה יהודית. אני ממליץ בחום לקרוא את הספר "הרצל – קריאה חדשה" של יצחק וייס, שעוסק בנושא ושובר את המיתוס של "יהודי מתבולל" חלש הזהות.

ולמי שמעדיף סרטונים: הרב אורי שרקי מסביר על הרצל והיהדות (וגם מזכיר את הרב קוק) בסרטון קצר:

הרב שרקי – הרצל והיהדות

יהודים ביום כיפור: בין אלכסנדריה של פעם לתל אביב של היום

בחברה היהודית בישראל, יום כיפור הוא המועד המשמעותי ביותר בו רבים כל כך מצטרפים למעגל קיום המצוות. ביום הזה ציבור כדול צם ומתפלל, וגם אלה שלא – בדרך כלל נמנעים מנסיעה ברכב. אגב, מבחינה הלכתית-למדנית, אולי אין בכך הגיון: לפי דין ההלכה, מחלל שבת חייב סקילה, ולו מחלל יום הכיפורים נענש רק בכרת ולא במיתה. ואף על פי כן יום כיפור דווקא נתפס ע"י יהודים רבים כיום הקדוש ביותר בשנה, ודווקא בו מקפידים לקיים את מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה".

מסקרן שמצב זה אינו חדש, וכבר מתואר בכתבי פילון האלכסנדרוני, יהודי חכם וחשוב שחי לפני כאלפיים שנה בעיר אלכסנדריה באימפריה הרומית (היום מצרים). בספרו "על החוקים לפרטיהם" (הנה קישור לפסקה באנגלית) הוא כותב: "ובעשירי [לחודש תשרי] יש צום שנשמר באדיקות לא רק ע"י החרדים לקודש ויראי השמיים, אלא גם על ידי כאלה שאינם מקיימים טקסי דת בשאר חייהם". ממש כמו בימנו.

אולי יש משהו מיוחד ביום של כפרת החטאים שמאפשר לאחד את מרבית העם וליצור מרחב ציבורי ערכי משותף. ומה עם מנהג התקיעה בשופר – האם הוא מיוחד לכיפור?

ירידת הדורות: רעיון מחייב?

ההסברים עלך הרעיון של "ירידת הדורות" מתחילים בדרך כלל מהביטויים בתלמוד, כגון "אם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים" (שבת קיב ב). בפשטות ניתן להסביר אותו כך: מקור התורה הוא בהתגלות האל בהר סיני. בראייה הזאת, משה רבנו ידע הכי טוב את התורה, מי שקיבל ממנו – ידע כבר קצת פחות, וכן הלאה. בנוסף, במהלך הדורות עברו צרות רבות על עם ישראל, וכך נשכחו דברים וירדה הרמה של החכמים.

מכאן ניתן להבין את כללי קביעת ההלכה, כגון שהאמוראים (חכמי התלמוד) אינם רשאים לחלוק על התנאים (חכמי המשנה) שקדמו להם, ושהרבנים אינם חולקים על המסקנה של התלמוד מאז שהתלמוד נחתם. אך גם בעולם ההלכה יש מגמה הפוכה: הסברנו כאן שההלכה נקבעת לפי האחרונים ולא הראשונים (בארמית: הלכה כבתראי). חשוב להבין שרעיון "ירידת הדורות" איננו עיקר אמוני מחייב: רבנים רבים לא קיבלו אותו, ואף דיברו על התקדמות העולם ו"עליית הדורות" כמחשבה נגדית.

שמעתי מהרב אורי שרקי פירוש נפלא לביטוי "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם." (איכה ה כא). בשפה עברית לשורש "קדם" יש שתי משמעויות: גם "קודם" (במובן של עבר), אך גם "קדימה" (עתיד). לכן "חדש ימינו כקדם" זו לא רק קריאה לחזור לגדולה של הדורות הקודמים, אלא גם ציווי לקדם את העולם למקום טוב יותר.

מפגש פסגה בברצלונה? (של רבנים)

לא, לא מדובר במשחק כדורגל בין ברצלונה לריאל מדריד, אלא במפגש שהתרחש בתחילת המאה ה 14 בין שני רבנים גדולים: האחד מגרמניה והשני מספרד. נציג קודם את הראשון: רבנו אשר בין יחיאל, המכונה הרא"ש. מתולדות חייו שלו אפשר ללמוד על האנטישמיות בגרמניה במאה ה 13. רבו של הרא"ש, מהר"ם מרוטנברג היה (במונחים של ימנו) אסיר ציון. הגרמנים אסרו אותו בעוון של בריחה מהמדינה, שכנראה נעשתה במטרה להבריח גם יהודים נוספים לארץ ישראל. השלטון דרש סכום כופר עצום תמורת שחרורו. תלמידו הרא"ש אסף את הכסף, אך רבו לא הסכים שיפדו אותו, ומהר"ם מרוטנברג נפטר בכלא.

לאחר מות רבו, מצבו של רבנו אשר, כמו של שאר יהודי גרמניה, נעשה גרוע עוד יותר. יהודים רבים נרצחו בפרעות. רבנו אשר חשש שגורלו יהיה דומה לזה של רבו, וגם הוא ייאסר. הרא"ש מצליח לברוח מגרמניה ולהגיע לספרד. וכאן אנו מגיעים למפגש המפורסם. יש לנו מקור שמספר שהרא"ש הגיע לעיר ברצלונה, ושם פגש את אחד מגדולי הרבנים בדורו, והרי הוא רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב"א). שני הרבנים למדו ביחד תורה כמה ימים, ורשב"א התרשם מחוכמתו של אורחו ונתן לרא"ש "מכתב המלצה" לחכמי ספרד.

אולי בזכות ההמלצה הזאת הרא"ש התקבל כרב של העיר טולדו בספרד, ושם התיישב. הוא דוגמא לחכם אשכנזי שהשתלב בעולם הספרדי. גדולתו של הרא"ש אפשר לראות בכך שרבי יוסף קארו בחר בו כאחד משלושת אבות ההלכה בכתיבת הספר שהפך שאבן היסוד בהלכה, "שולחן ארוך". גם בנו של הרא"ש, הרב יעקב בן אשר, תרם לעולם ההלכה: כתבנו כאן שהוא המציא את החלוקה של הנושאים בהלכה לארבעה "טורים", שיטה שאומצה ב"שולחן ארוך". ולכן בנו של הרא"ש כונה גם "בעל הטורים".

איפה נחלת שבט דן: גוש דן או תל דן?

איפה היא נחלת דן? האם זה קשור לגוש דן במרכז, או לתל דן בצפון? האמת היא שגם וגם. נעשה קצת סדר. בחלוקת הארץ לשבטים, שבט דן קיבל נחלה שכוללת את אזור בית שמש ושפלת יהודה, והגיעה עד לים התיכון באזור תל אביב של היום. אך בפועל לא כל השטח הזה נכבש, וסביר שיהודים לא שלטו כלל באזור החוף.

בתנ"ך, אזור מושבם של בני דן מוזכר בספר שופטים, בהקשר לשמשון הגיבור שהיה מבני השבט. הוריו של שמשון היו ממקום שנקרא צָרְעָה. כששמשון נולד, נאמר עליו: (שמואל יג כה) "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל." אלה מקומות שנמצאים באזור בית שמש של היום. סיפור של שמשון הוא סיפור של מלחמה מתמדת נגד הפלישתים. המצב לא היה טוב. שבט דן חיפש מקום חלופי: "…וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה". (שופטים יח א).

בהמשך פרק י"ח מסופר שבני דן שלחו קבוצה של 5 מרגלים, והם דיווחו שיש מקום בשם ליש בצפון שהוא נעים ונוח למגורים, וניתן לכבוש אותו כי אין לתושבים מאין לקבל הגנה. השבט מארגן צבא של שש מאות לוחמים, הם כובשים את ליש באכזריות ומתיישבים שם. הם מחליטים לקרוא לליש בשם "דן", על שם אבי השבט. קיים זיהוי של דן המקראית עם תל דן שנמצא בצפון ישראל. סביר שרק חלק מהשבט התיישב בצפון, כאשר השאר נשאר במקום מושבם המקורי. אז כנראה אנשי השבט גרו גם בקרבת גוש דן, וגם בתל דן.

עקרון השוויון ביהדות: קורח מול שמואל

באופן בסיסי, המסורת של היהדות לא בנויה על רעיון השוויון, או לפחות לא לפי הפרשנות שלו בתרבות המערבית. יש אבחנה בין כהן, לוי וישראל – לכל מעמד יש זכויות (וגם חובות) שונות. גברים ונשים לא מחויבים באותן המצוות. התורה אמנם מצווה לדאוג לעניים, אך עצם הקיום של עשירים ועניים לא נשלל. יתרה מכך, התביעה לשוויון בתורה הושמה בפיו של דמות שלילית: קורח. במה מדובר?

בפרשת קורח מסופר שקורח (שהיה אדם מיוחס ועשיר משבט לוי) והנהיג יחד עם שותפיו מרד גלוי נגד המנהיגות של משה ואהרון, ועל כך נענש. וכך מתואר המרד (במדבר טז ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" – הרעיון של "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" הוא בדיוק התביעה לשוויון. אך האם יש בדרישה הזאת גם גרעין של אמת מוסרית? אמנם המרד במנהיגי האומה היה חטא וקורח ועדתו נענשו עליו במיתה, אך צאצאיו של קורח לא מתו. אחד מהם, לפי המסופר בספר דברי הימים, הוא לא אחר מאשר… שמואל הנביא! האם הרעיונות של קורח מצאו תיקון אצל שמואל? במידה רבה, כן.

שמואל קיבל מנהיגות בתקופה קשה. מורו ורבי עלי הכהן אמנם היה צדיק, אך בניו של עלי השחיתו את דרכם. העם ספג מפלה צבאית, וארון הברית נשבה ע"י האויבים. איך אפשר לתקן? במידה רבה, שמואל אימץ את העיקרון "כל העדה כולם קדושים". הוא לא מינה כהן גדול, ולא בנה היררכיה שלטונית. עליו מסופר (שמואל א ז טז): "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה." שמואל נשאר לגור בביתו, והקפיד ללכת לכל מקום שצריך ולשפוט שם את העם. שמואל הבין שצו השעה הוא להפגין מנהיגות צנועה. בהמשך הוא מסרב בעקשנות למנות מלך, וממליך את שאול רק מחוסר ברירה.

אז יתכן גם של "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" של קורח ניתן למצוא יישום חיובי גם בהמשך ההיסטוריה, כאמרת חז"ל במסכת אבות: "וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".

שלמה המלך: קווים לדמותו

המשנה (סנהדרין י ב) אמנם מציינת שלושה מלכים רשעים ש"אין להם חלק לעולם הבא": ירבעם, אחאב ומנשה. אך במדרש (שירה השירים רבה א א ה) יש תוספת מפתיעה: לאחר שאמרו את המשנה, "ביקשו לצרף שְׁלֹמֹה עמהם". חז"ל ביקשו להוציא מחיי העולם הבא את שלמה המלך? את המלך "החכם מכל אדם" שזכה לבנות את בית המקדש? שלמה שמייחסים לו כתיבה של שלושה מספרי התנ"ך: קהלת, משלי ושיר השירים? איך אפשר להבין זאת?

ובכן, דמות של שלמה איננה כה פשוטה. הוא אכן ידוע כמלך גדול ששלט בממלכה אדירה ביד רמה, הצליח לשמור על השלום (בניגוד לאביו דוד שלפי המסורת נלחם בח"י מלחמות),זכה לכבוד רב משליטי האזור בגלל חוכמתו – וגם בנה את המקדש. היה לכך מחיר בזירה הפנימית: עול המיסים היה כבד, ושבטו של שלמה (שבט יהודה) זכה להעדפה. אך חמור מכך, היו גם בעיות בתחום האמוני-הלכתי: שלמה נשא נשים רבות בניגוד למצוות התורה. אמנם שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו, אך הוא התיר לנשותיו להביא פולחן עבודה זרה לממלכתו. בעיני חז"ל אין כפרה לעבירות כאלה, וזה אולי מסביר למה הם לא ראו את שלמה ראוי לחיי הנצח.

"משפט שלמה"

אך האם בקשת חז"ל שבמדרש נענתה? בהמשך מסופר שיצאה בת קול ואמרה : "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעו" (תהילים כה טו). הקדוש ברוך הוא רואה את זכויותיו של שלמה, ולא רק את חטאיו – משאיר לו מקום של כבוד. המשנה (ידיים ג ה) מספרת שהייתה אמנם מחלוקת בעניין הכללת ספרי שלמה בתנ"ך. אך לבסוף התקבלה דעתו של רבי עקיבא שאמר "שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים". דרך התנ"ך שלמה נשאר בזיכרון האומה אישיות גדולה שהטביעה חותם משמעותי, גם אם לא נקייה מכל חטא.

ירושלים: "עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו" – מקור

נאמר בתהלים (קכב ג): "יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". בתודעתנו אנו מיד מקשרים את הפסוק עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ואיחוד העיר. אבל רגע, האם לכך התכוון משורר התהילים באומרו "שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו"? האם הוא גם התכוון לאיחוד העיר? לפי הפרשנים המסורתיים, התשובה כנראה שלילית.

למשל, רבי מנחם המאירי מציע פירוש על דרך הפשט: "שאין שם מקום פנוי, אלא הכל בנוי והכל מלא". ויש פירושים שמצביעים על ירושלים כעל מקום בו כולם מתקבצים ומתחברים. כמובן, ישנם גם פירושים יפים על דרך הדרש: רש"י מזהה ב"חיבור" את הקשר בין ירושלים לשִׁילֹה (מקום המשכן), בעוד שרבי יוחנן בתלמוד רואה בפסוק את קשר בין ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה. נשמע רחוק מהמשמעות של איחוד חלקי העיר.

ובכן, הרב אלחנן סמט במאמרו מצליח לראות את איחוד העיר ממש גם בטקסט המקורי. הכוונה היא לחיבור בין "עיר דוד" (הגבעה המזרחית) עם הגבעה המערבית (שכוללת את הר ציון ואת הרובע היהודי של היום). בהנחה שהחיבור בין שתי הגבעות התרחש כבר בתקופת כתיבת ספר תהילים, המזמור משבח את ירושלים מנקודת המבט של הצופה המתפלא מעיר גדולה שמאחדת את שני החלקים: המזרחי והמערבי. ממש כמו בימנו.

התמונה מתפרסמת לפי תנאי רישיון קריאייטיב קומונז ייחוס 2.5 כללי.
ייחוס: התמונה צולמה ונערכה על ידי עמי אביאל (רמת גן, 2010)