אם ההגדה של פסח זה סיפור יציאת מצרים, היינו מצפים שהטקסט יתבסס על ספר שמות בו מתוארת העלילה העיקרית של המסלול מעבדות לחרות. אך יש לנו הפתעה: ההגדה דורשת מקור אחר: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." הפסוק המצוטט הוא בכלל מספר דברים, והוא שייך למצוות הבאת הביכורים למקדש. אדם שמביא את הביקורים נדרש להזכיר את יציאת מצרים דרך הפסוקים הללו. משם ההגדה דורשת את ההמשך: אזכור עבדות מצרים, זעקת העם וכן הגאולה ע"י ה'.

אך מה בכלל המשמעות של "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"? לא רק לנו יש קושי עם הביטוי. גם הפרשנים המסורתיים נחלקו בהבנת הלשון. היו שאמרו שמדובר בלבן הארמי שרצה לגרום לאבדנו של יעקב (וכך מפרשת ההגדה, "צא ולמד"). היו שאמרו שלשון "אֹבֵד" לא מתאימה ללבן, ושהכוונה היא ליעקב עצמו שהיה "אֲרַמִּי אֹבֵד". ויש שכתבו שמדובר באברהם אבינו. כך או כך, איך התקבלה ההחלטה של עורך ההגדה להתבסס על הקטע הזה בסיפור ה"מגיד"?

מי שמחפש עיון מעמיק בסוגיה, מציע לקרוא את המאמר של הרב איתן שנדורפי (אתר "בני ציון") שמפרט ומסכם לפחות 8 מענים של פרשנים שונים. אני הקטן אנסה להביא תשובה מכיוון אחר. ההגדה "מתעקשת" להזכיר לנו שלפני יציאת מצרים היה אירוע אחר: "יציאת אוּר כַּשְׂדִּים". אמנם לא מדובר באומה אלא רק באבות כיחידים, אך גם אברהם וגם יעקב עברו בגלות ויצאו משם. בהקשר הזה, יש כאן הקבלה בין שהות יעקב אצל לבן הארמי, לבין עבדות האומה במצרים.

ואם כבר אנו עוסקים בהקבלה: שמתם לב שכל פעם שיש יציאה מהגלות, זה נעשה ברשות האומות? יעקב מבקש רשות מלבן לעזוב, משה ואהרון – מפרעה. ובהמשך ההיסטוריה: הכרזת כורש בפרס, החלטה האו"ם על "תכנית החלוקה". להרחבה כאן.

ויש בכלל ספק שלפי הסיפור בספר בראשית, אחי יוסף הם אלה שמכרו אותו? לכאורה, יוסף עצמו מאשים את אחיו ישירות בכך: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." (בראשית מה ד). אבל רגע, יש חידה בלשית בסיפור, ואולי גם ליוסף לא יהיה מידע מלא. נציין רק שבקריאה של הפשט של סיפור המכירה יש דברים לא ברורים, ורבים הפרשנים שניסו להתמודד מול הקושי.

גדול פרשני התורה, רש"י, מפרש שהאחים מכרו את יוסף במו ידיהם: ""וימשכו" – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדיינים, והמדיינים למצרים". רק שבפסוקים הבאים מתברר ש… ראובן חוזר אל הבור, מגלה שיוסף לא שם וקורע את בגדיו. למה הוא חוזר? הרי ראובן נוכח בתחילת הסיפור! רש"י מתרץ שראובן לא היה עם האחים ברגעי המכירה, כי… הלך לעזור ליעקב אביו (מרחק רב מאוד!), וכשחזר – ראה שהבור ריק. נשמע קצת מאולץ.

הנכד של רש"י, רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) חולק על סבו וכותב במפורש שבני יעקב לא מכרו את יוסף. לשיטתו, האחים הורידו את יוסף לבור, ואז התרחקו מהמקום על מנת לאכול ולהתייעץ. בינתיים עברה ליד הבור שיירה של מדיינים, והם אלה שמוצאים את יוסף מהבור ומוכרים אותו כעבד לישמעאלים. אם כך, ההמשך מסתדר: כשראובן חוזר אל הבור בסוף הסעודה, הוא אכן מופתע לראות שיוסף איננו. האחים לא יודעים בדיוק מה קרה.

חשוב מאוד להדגיש שרשב"ם לא מצדיק את מעשי האחים בסיפור! לכל הדעות, הכוונה של בני יעקב ודאי הייתה בתחילה להרוג את יוסף, ואחר כך למכור אותו. רק שההשגחה "סידרה" כך שהמעשה אמנם התבצע, אך לא הושלם על ידם. גם חטא המחשבה והכוונה הוא חטא. אגב, יש פרשנות דומה ולסיפור חטא דוד עם בת שבע (אכתוב הזדמנות אחרת על כך).

שמתם לב שרבים ממנהיגי האומה שלנו מהתנ"ך היו רועי צאן במקצועם? האבות – אברהם, יצחק ויעקב – כולם היו רועים, והתורה מזכירה את ריבוי הצאן שהיה רכושם (יצחק הוא היחידי שעסק גם בגידולי קרקע). יעקב אבינו רעה את צאן לבן, וגם את שכר עבודתו זו קיבל בתור ראשי צאן. המקצוע גם עובר לבנים של יעקב: מעשה מכירת יוסף מתרחש לאחר שיעקב שולח את יוסף לבקר את אחיו שרועים צאן בעמק דותן. מקצוע הרועה מייחד את בני ישראל במצרים: כשיעקב מדריך את בניו איך לבקש את ארץ גושן מפרעה, הוא נותן בפיהם נימוק: (בראשית מו לד): "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" – המצרים ירצו שבני ישראל ישבו בנפרד בגלל עיסוקם שהיה טמא בעיניהם.

גם משה רבנו היה רועה, עד שה' התגלה לו במעשה הסנה הבוער: התורה מציינת במפורש (שמות ג א) שההתגלות קרתה בזמן שמשה רעה את צאן יתרו חותנו בארץ מדיין. אך יש לנו גם מדרש ש"משלים את התמונה": מתברר שמשה ראה גדי עייף, ריחם עליו ולקח אותו על כתפו, ואז "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ – אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל". מידת הרחמים אותה רכש משה בעבודת הצאן – היא זו שהכשירה אותו למנהיגות.

גם דוד המלך היה רועה: בזמן ששמואל הנביא בא לבית ישי אביו למשוח את דוד למלך, ישי היה צריך לקרוא לדוד במיוחד: דוד לא היה בבית כי… היה עם הצאן. אך אצל דוד אנו מוצאים רעיון אחר: מזמור כג בתהילים מתחיל ב"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר". דוד מדמה את ה' בכבודו ובעצמו לרועה שמטפל בצאנו באהבה (בפסוק הבא): "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". כמובן שרעיון זה נמצא בעוד מקומות, למשל ביחזקאל (לד יב). ועל בסיס הפסוק הזה, בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע התיאור של יום הדין כשה' נמשל לרועה: "כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ".

הצירוף "פחד יצחק" מופיע פעמיים בספר בראשית. המקרה הראשון בדברי יעקב ללבן הארמי: (בראשית לא מב) "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ." השני מופיע בהמשך, שם יעקב נשבע לפני הפרידה מלבן (בראשית לא נג): "אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק".

מה פירוש הביטוי? דרך אחת להבין אותו: "פחד יצחק" מתייחס למי שיצחק פחד מפניו, כלומר ליראת ה'. סביר שיעקב העדיף לא להישבע מול לבן בשם ה', אלא לעשות זאת דרך אזכור אביו. פירוש אחר (משלים) הוא שהביטוי מתייחס למעשה עקידת יצחק. אמנם עיקר הדיון בעקידה הוא מסביב לניסיונו של אברהם אבינו, אך נזכור שלפי חלק מהפירושים יצחק לא היה ילד קטן כשנעקד על המזבח, ומעשה זה השאיר בו רושם גדול. מאמרו של יאיר ברקאי מביא עוד מדברי המפרשים.

ויש לפחות 2 ספרים חשובים שנושאים את השם הזה: האינציקלופדיה העברית מהמאה ה-18 של הרב יצחק למפרונטי, וסדרת ספרים במחשבת ישראל פרי עטו הרב יצחק הוטנר, בן המאה ה-20. שמתם לב מה היה שמם הפרטי של שני המחברים הללו?

הבכי של רחל אמנו מוזכר בנבואת ירמיהו (לא יד): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." בניגוד לשאר האבות והאימהות, רחל איננה קבורה במערת המכפלה, אלא (בראשית לה) היא קבורה… בדרך. כך מתאר זאת יעקב אבינו (בראשית מח ז): "… מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ …" רש"י בפירושו על הפסוק הזה: "דע לך שעל פי הדבור 'קברתיה שם', שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן [מצביא בצבא בבל] והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים" (ואז מצטט את הפסוק מירמיהו). מכאן שרחל נמצאת על הדרך, ומשם ומבקשת רחמים על בני ישראל שנמצאים בגלות.

אבל בהמשך דברי ירמיהו יש גם תקווה, ולא רק עצב ובכי: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו לא טו-טז). נבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" מתגשמת בימינו. מסקרן שמקס נורדאו, אחד ממייסדי התנועה הציונית, ציטט "ושבו בנים לגבולם" בנאומו בקונגרס הציוני הראשון, בהשפעת מעשה בכיה של רחל. הסיפור המלא על מקס נורדאו נמצא במאמר באתר של סיון רהב-מאיר.

התורה לא מספרת הרבה על חייו הבוגרים של ישמעאל בן אברהם. במקורות רבים אצל חז"ל ישמעאל מתואר בתור רשע, אך חשוב לזכור שזה לא הכול. על קבורת אברהם אבינו נאמר: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו…" (בראשית כה ט). על כל מפרש רש"י: "מִכַּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה, וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו". מזה שהפסוק מקדים את יצחק לישמעאל, לומדים שישמעאל נתן ליצחק הצעיר ממנו ללכת לפניו בלוויה, ומכאן שוודאי עשה תשובה. רש"י כדרכו מסתמך על התלמוד: במקרה שלנו, על דברי רבי יוחנן בבבא בתרא טז ב.

אבל כדאי גם לשים לב לפרט חשוב: אין בתורה אף שיחה בין יצחק לישמעאל! בני אברהם לא מדברים ביניהם. זה בולט במיוחד בהשוואה לבניו של יצחק: יעקב ועֵשָׂו. בין יעקב ועשיו יש יריבות מרה, אך יש ביניהם גם שיח ותקשורת, הם רבים אך גם משלימים. לעומתם, יצחק וישמעאל לא מחליפים מילה. בהשלכה לימנו, ניתן לראות את צאצאי ישמעאל בתור עולם הערבי-מוסלמי, ובעוד צאצאי עשנו לפי המסורת הם בני התרבות המערבית (שיונקת מרומי העתיקה). אפשר להבין מהתורה עם מי קל לנו יותר לנהל שיח.

רוצים להעמיק בהבנת זהות ישמעאל והאסלאם לפי היהדות? מוזמנים לצפות בסרטון של הרב ספי גלדצהלר לפי משנת הרב אשכנזי (מניטו).

לפי המסורת, כל אחד מאבות האומה מייצג מידה אחרת: אברהם – חסד, יצחק – דין, יעקב – רחמים. לכן מוזר לקרוא בתלמוד (שבת פט ב) דברי אגדה בהן יצחק, איש מידת הדין, הוא אב האומה שמלמד זכות על ישראל. הנה הסיפור. ה' פונה לאברהם אבינו: "בניך חטאו לי" – לאברהם אין תשובה טובה. ה' מדלג על יצחק, ופונה ליעקב אבינו: "בניך חטאו" – גם יעקב לא מצליח ללמד זכות. ה' אומר (כאילו באכזבה): "לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה" – ואז פונה ליצחק אבינו: "בניך חטאו לי". וכאן צפויה לנו הפתעה: יצחיק – שהוא מחזיק במידת הדין – הופך לעורך דין מוצלח, ונותן נאום הגנה מבריק עבור עם ישראל. (לקחתי את הדימוי משיעורו של הרב שלמן ברוך מלמד בנושא)

מה אומר יצחק? בתחילה, הוא מזכיר לה' שהעם קיבל על עצמו את התורה ב"נעשה ונשמע", ולכן הם בניו של ה' ולא רק בניו של יצחק. ואז יצחק ממשיך לנתח את החטא. אדם ממוצע חי 70 שנה, אבל אם מורידים מזה את שנות הילדות (שאין על זה עונש), זמן של שינה, של אכילה, תפילה ובית הכיסא – האדם למעשה אחראי רק על 12.5 שנים של פעילות. ואז שואל יצחק את ה': ועל מספר השנים המועט הזה לא יכול אתה לסלוח להם?

המהר"ל מפראג מביא את האגדה הזאת ב"נצח ישראל" ( פרק יג) ושואל: "ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק". איך הדיין הופך פתאום לסנגור? אביא כאן בקצרה משיעורו בנושא של הרב אורי שרקי : "המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה… כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין." דווקא יצחק, שהוא מחובר למידת הדין ומסוגל להעמיק בחטא – מצליח מתוך כך לבוא עם טיעוני סנגוריה מוצלחים. וברגע שיצחק אומר את דבריו, הם מתקבלים כי ברור מתוך מידותיו שהוא מייצג את האמת.

כך מסופר בתורה (דברים ל"ד) על מות משה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ… . וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." לפיכך ברור שמשה רבנו הלך לעולמו בארץ מואב מול יריחו, ואנו לא יודעים את המקום המדויק בו נקבר.

ואף על פי כן, יש לנו מספר מקורות שממקמים את הקבר של משה… במערכת המכפלה בחברון, הידועה כקבר האבות והאימהות. יש גם ניסיון להתמודד עם הריחוק הגיאוגרפי: המדרש (ספרי דברים שנ"ז) אומר: "מחילה הייתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות". אז אולי עצמות משה הגיעו לחברון דרך המחילה הזאת? איך להבין את הדברים?

שאלת המפתח כאן היא באיזה מישור עוסקים דברי חכמים: האם הם מתארים את המציאות הממשית הפיזיקלית, או את המציאות המוסרית? אם נפרש את דבריהם בתור רעיונות מוסריים ולא כתיאור עובדתי, אז הכול נעשה ברור. האמירה שמשה קבור במערת המכפלה מבטאת את הרעיון שמשה רבנו הוא ההמשך הישיר של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב). שימו לב שגם הפסוקים מספר דברים שהבאנו לעיל מדגישים שמשה הביא את העם עד לכניסה לארץ שהובטחה לאבות! הקשר הרוחני הזה הוא הוא ה"מחילה" שמחברת את קבר משה עם מערת המכפלה בחברון.

כאן ניסינו להסביר למה משה לא נכנס לארץ.

לפני ברית המילה, ה' פונה אל אברהם אבינו ומודיע (בראשית יז ה) לו על שינוי שמו מאברם לאברהם. חז"ל בתלמוד (ברכות יג א) מתוך ניתוח הפסוק הזה גוזרים איסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם: "תני  [אמר] בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר ב[מצוות] עשה שנאמר והיה שמך אברהם, רבי אליעזר אומר: עובר ב[מצוות] לאו שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם". היו רבנים שאף קבעו את האיסור כהלכה למעשה! מה הסיבה הפנימית לאיסור?

אברהם אבינו ושרה אשתו עברו שינוי זהות – מזהות פרטית-משפחתית-שבטית לזהות אוניברסלית. כדברי התלמוד (ברכות יג א): "אברם הוא אברהם: בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה: בתחילה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו". מי שמשתמש בשמו הקודם של אברהם, מתייחס אליו כאל מי ששייך לזהות הקודמת ה"לא רלוונטית". חז"ל אף תוהים מדוע אין איסור דומה לקרוא לשרה בשמה הקודם. התירוץ כאן הוא טכני בעיקרו: שינוי שמה מופיע בפסוק (בבראשית יז טו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ". בגלל שה' פונה ישירות אל אברהם, רק לאברהם אסור לקרוא לאשתו בשמה הקודם.

ומה עם יעקב אבינו? המלאך אומר ליעקב (בראשית לב כט) "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." – לכאורה, השם מוחלף. אבל חז"ל בתלמוד שמים לב שה' עצמו משתמש בהמשך בשם "יעקב"! ההסבר לכך הוא שאצל יעקב אין צורך בהחלפת הזהות. זהות "ישראל" מתווספת לזהות "יעקב" – ולא מבטלת אותה, ולכן שני השמות מותרים (יש לו עוד שם: "ישורון"). ניתן אכן לומר שליעקב יש זהות מורכבת. אבל זה מה שאפשר לו בסופו של דבר להקים את האומה.

הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס'") – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל), אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.