לא כולם בישראל לא מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים רבות התפללתי בבית כנסת בקיימברידג' אנגליה עם הסידור המקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהם אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.

לפי המסורת, ספרי התורה, תפילין, מזוזות ומגילות נכתבות באופן ידני ע"י סופר סת"ם מוסמך, ולא באמצעות הדפסה או טכניקה אחרת. אך יש תחום משיק שכבר נעזר בטכנולוגיה: מדובר בבדיקה של התוצרים, ולא בכתיבה עצמה. בעבר מי שהיה מעוניין לוודא שלא אין פגמים בספרים, תפילין ומזוזות – היה מזמין עבודה ממומחה שביצע בדיקה ידנית. אך לתוכנת מחשב יש יתרון משמעותי על פני אדם: היא יכולה לחשוף פגמים שבודק אנושי עלול לפספס. מכאן ההיגיון בבדיקה הממוחשבת.

כמו לכל רעיון חדש, גם לבדיקה באמצעות מחשב קמו התנגדויות במסגרת ההלכה. מאמר זה כולל רשימה של פוסקי הלכה שאסרו, וגם של אלה שהתירו. נראה שבפועל השימוש בתוכנות לבדיקת סת"ם תופס יותר ויותר בציבור. צריך לזכור שמי שלא רוצה לסמוך על התוכנה, יכול להזמין בדיקה שכוללת שימוש במחשב וגם הגהה ידנית.

עם תהליך קיבוץ והגלויות והקמת מדינת ישראל בעקבותיו, עלו לא מעט הצעות לאיחוד נוסחי התפילה של העדות השונות. מעבר לבעיה הטכנית של "איך לקבוע את הנוסח המאוחד", נשאלת השאלה: האם הדבר ראוי? לכאורה, אחדות העם היא דבר טוב ורצוי, ומולה עומדת רק השמרנות של חשש של סטייה שמנהגי אבותיו של כל אחד. אך ניתן לראות את הדברים גם ממבט שונה.

בתקופת התנ"ך העם היה מחולק לשנים עשר שבטים, וכך היה ראוי. בשם האר"י הקדוש נאמר שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו. ברוח זו כתב גם הרב קוק (אגרות הראיה, ב תקסו): "אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו, ועוד יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה." השוני בין הנוסחים איננו תקלה, אלא לכל שבט יש דרך משלו, והעושר של האומה בא לידי ביטוי דרך הריבוי, ולא באמצעות האחדה מלאכותית.

אם לא הנוסח עצמו, אז יש נושא בו העדות הצליחו להתקרב אחת לשנייה, וזה עניין הגיית העברית של מילות התפילה. במסורת התפילה ההגייה של המילים הייתה שונה מאוד בין אשכנזים, ספרדים ותימנים. אותן המילים נשמעו שונה לגמרי אצל העדות השונות. חידוש השפה העברית המדובר אימץ בגדול את ההגייה הספרדית, אך קהילות רבות המשיכו להתפלל במסורות ההגייה המקוריות. בימנו יותר ויותר מניינים מתפללים בהגייה של העברית המדוברת (בלי קשר לנוסח).

בספר איוב (לא ב) מופיע: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". כך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "'מה החלק' שנתן לי בעבור זה 'אלוה ממעל', הזה שכרי, ומה 'הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים' במות בני וכריתת בני ביתי". איוב טוען שהוא צדיק ונהג כל חייו ביושר, ולכן הייסורים שבאים בחלקו אינם מוצדקים.

עם התפשטות תפיסות הקבלה והחסידות, הביטוי הפך תיאור הקשר בין נשמת האדם לבוראו. וכך כותב הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) ב"ספר התניא" (חלק א ב): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". אבל איך להבין זאת? קשה לקבל את הגישה שנשמה היא "חלק" של הבורא במובן של "חתיכה" ממנו, הרי אחדות האל מחייבת שהוא לא יתחלק לחלקים.

הרב אורי שרקי מסביר שיש לפרש "חלק" מתוך הסתכלות על התקבולת בפסוק: "חלק" – "נחלה". הנשמה היא ה"נחלה" של הבורא בעולמנו, מתוך כל מה שנמצא בעולם – הנשמה היא החלק השייך והקשור ביותר לבורא. מוזמנים להאזין להסבר של הרב שרקי, זה מרתק (הוא מתייחס גם ל"ספר התניא" ולעוד מקורות).

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא." – כך אומר ספר קהלת (פרק ז ח). לכאורה אי אפשר להימנע מחטא. אך יש אצל חז"ל גם כיוון אחר. בתלמוד (בבא בתרא יז א) מופיע: "ארבעה מתו בעטיו של [בגלל] נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". אזכור הנחש הוא רמז לחטא אדם, הראשון שאחריו נגזר על האנושות להיות בני תמותה. כוונת חז"ל היא שארבעת האנשים הצדיקים המוזכרים מתו רק בגלל הגזירה ההיא, ולא עשו בחייהם שום חטא שמצדיק שימותו.

נשים לב שהצדיקים הללו, עם כל הכבוד, הם בעיקר "בנים של" או "אבות של" אנשים יותר "מפורסמים" מהם! ומה עם יעקב, משה ודוד? עליהם התלמוד לא אומר ש"מתו בעטיו של נחש", כלומר חז"ל סבורים למרות גדולתם – שהיה בחייהם חטא . מכאן אפשר ללמוד שקשה לא לחטוא, אך עוד יותר קשה להימנע מחטאים עבור מי שפועל בעולמנו על מנת לעשות מעשים גדולים.

בספר משלי (המיוחס לשלמה המלך) נאמר (פרק ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.". לפי פשט הטקסט, זה נאמר על החוכמה, לפי פסוק יג: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה.". אך מסורת חז"ל וממפרשים היא שהחוכמה שמדובר בה כאן – היא התורה. לפיכך המשמעות היא שדרכה של תורה היא בנועם.

מכאן נוצר עקרון בעולם פסיקת ההלכה: בגלל שהתורה הולכת בדרכי נועם, צריך לדחות פירוש או שיטה לפיה המסקנה לא תהיה נעימה. למשל, בתלמוד נאמר שאי אפשר לקחת עץ בשם "הירדוף" במקום הדס לארבעת המינים (למרות שהוא מתאים בחלק מהתכונות), בגלל שהוא רעיל וקוצני, ולכן לא ראוי לפסוק שהתורה תצווה על כך, לפי העיקרון של "דרכיה דרכי נועם".

מה תבחרו?

המשפט נאמר ע"י בלעם בן בעור בתורה בספר במדבר (פרק כד). בלעם נשכר ע"ע בלק מלך מואב לקלל את ישראל, אך בסוף נמצא מברך ולא מקלל. בלעם אומר בנאומו (פסוק ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.". רש"י מפרש שבלעם שיבח את עם ישראל – כשראה את אוהלי המחנה שלהם מלמעלה – על עניין ההקפדה על הצניעות: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".

הפסוק הנ"ל הוא המשפט הראשון בתפילה "מה טובו" שלפי המנהג נאמרת בכניסה לבית הכנסת בבוקר. יש שנוהגים לא לומר את התפילה, בין השאר בגלל שבלעם נחשב במסורת לרשע גדול, ואף התורה מזכירה בפרק אחר שגרם לישראל לחטוא עם בנות מדיין. אך יש סוברים שראוי לומר את הפסוק, גם אם במקור הוא נאמר ע"י בלעם, כי מדובר בכל זאת בברכה.

תשובה: זה תלוי לגמרי במנהגים של עדה, קהילה ובית כנסת. יש קהילות שנוהגות לגבות תשלום על עליות לתורה ועל כיבודים אחרים. המנהג הנפוץ הוא שהגבאי עורך מכרז פומבי בין המתפללים, כאשר מציע הסכום הגבוה ביותר זוכה. למבקר מבחוץ שלא מכיר את המנהג זה עלול להיראות מוזר, מה גם שנוהגים כך גם בשבת ובחג (כולל יום כיפור).

ובכן, הרבנים מסבירים לנו שאין בזה בעיה הלכתית מבחינת חילול שבת או חג. בנוגע לאיסור מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, התלמוד (שבת קנ א) אומר: "חפציך אסורים – חפצי שמים מותרין". מכאן הפתח להתיר עיסוק בצרכים של בית הכנסת, בתור "חפצי שמיים". אפשר לראות מקורות בנושא כאן (מאתר "הידברות").

יש לזכור שמעבר לכך שזו דרך לממן את ההוצאות, יש ל"הליך מכרז" עוד יתרון: הוא מבטיח שקיפות והוגנות, ומונע כל חשש של העדפה פסולה מצד הגבאים. כמובן, יש קהילות שמסתדרות יפה ללא צורך במכירות פומביות. גם בשיטה הזאת מקובל שמי שעולה לתורה – תורם לבית הכנסת, ולעיתים גם נוקב בסכום התרומה בפומבי. כל קהילה כמנהגיה.

כתוב בתנ"ך בספר משלי (יא י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." אז לכאורה ראוי לשמוח באבדן הרשעים. ואם אפשר ללמוד משהו מדוד המלך, כך התלמוד (ברכות ט ב) מתאר אותו: "מאה ושלוש פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר: (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה". המילה "הללויה" מופיעה בספר תהילים רק במזמור ק"ד (104) – שבו מוזכרת מפלת הרשעים. עד אז לא ראוי היה לאומרה. אם לדוד מותר וראוי לשמוח, אז גם לנו.

אך יש פסוק (כד יז) במשלי שלכאורה אומר הפוך: " בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". ניתנו על כך פירושים רבים, אביא אחד מהם. במשנה (אבות ד יט) הפסוק מזוהה עם התנא (חכם) בשם שמואל הקטן. אבל רגע, לפי המסורת, אותו שמואל הקטן הוא שתנא שחיבר את… ברכת המינים: תוספת לתפילת העמידה שבה יהודי מתפלל על… אבדן הרשעים והכופרים! ואולי זה לא במקרה. רק מתוך ההכרה שבני האדם נבראו בצלם ויש להם ערך, ניתן לבקש את מיצוי הדין עם הרשעים ולשמוח כשהוא מתבצע. לכן השמחה הזאת מהולה בעצב על כך שלא נמצא פתרון טוב יותר.

עניין דומה ניתן למצוא בשביעי של פסח, בו אנו קוראים את שירת הים שהיא שיר הלל לה' על קריעת ים סוף והשמדת המצרים בתוכו. אבל למה לא נוהגים לקרוא הלל שלם בשביעי של פסח? אחד מההסברים מבוסס על המאמר בתלמוד (סנהדרין לט ב): "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?". השמחה על נס ההצלה קיימת, אך בה גם עצבות על מות המצרים, ולכן לא אומרים הלל כמו ביום הראשון של פסח.

האם נכון להתפלל למותם של רשעים, או שראוי לבקש שיחזרו בתשובה? כתבנו כאן על הוויכוח בין רבי מאיר לאשתו בנושא.

כתוב במשנה (קידושין א א): "האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה." אך איך לפרש זאת? האם משמעות הדבר שאישה היא רכוש? בסוגיה הזאת בדיוק התווכחו בשנת 2019 מעל דפי כתב עת הטוענת הרבנית רבקה לוביץ מול הרב מיכי אברהם.

גב' לוביץ' במאמרה טוענת שאכן לפי המסורת הרבנית האישה הופכת אחרי טקס הקידושין לקניינו של הבעל. היא מציינת שהפרק המדובר במשנה מופיע בסמיכות לאלה שעוסקים בעבדים וסוגים נוספים של רכוש, ומביאה ציטוטים מרבנים מתקופות שונות שבדבריהם מאשרים שאישה היא רכוש בעלה במובן מסוים. אמנם היא מסכימה שאין לבעל רשות מצד ההלכה לנהוג באשתו כרצונו, אך זה נכון גם כלפי עבדים שהם ודאי רכוש. הלכה למעשה, היא מביאה לשולחן הצעה קיצונית לוותר על הקידושין ולחפש חלופות לזוגיות במסגרת ההלכה.

הרב מיכי לעומתה טוען במאמרו שיש לפרש "קניין" כ"חָלוּת של חוזה". בכל עשיית חוזה חשוב להבין האם הצדדים הגיעו להשלמתו, ולכן תמיד יש פעולה מסוימת שמשמעותה אותה ההשלמה: לחיצת ידיים, חתימה, אישור פקיד, רישום בבלוקצ'יין – הכל לפי העניין. גם החתונה היא חוזה בין בני הזוג, ולכן נדרש מעשה שמציין את ה"חלות" – שהוא משעה הטבעת בקידושין. לשיטת הרב מיכי, אין לקניין בהקשר הנישואין משמעות של בעלות כלל, ואם היה רב שכתב ברוח זו – הרי זו טעות שלא מחייבת אותנו. יצוין שגם הרב מיכי מסכים שהטקס אינו "סימטרי" ולא מתלהב מכך, אך אין זה אומר שאישה הופכת לרכוש.

מי צודק? מוזמנים לקרוא. אני חייב להודות שאותי הרב מיכי שיכנע יותר. אך זה רק אני.