בלי להיכנס עמוק לעולם הסוד, ננסה לספר במה מדובר. זה מתחיל מהפסוק בסיפור בריאת העולם (בבראשית א טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". קשה לפספס את הקונפליקט בתוך הפסוק עצמו: בתחילתו מדובר בשני מאורות גדולים (ולכאורה, שווים), אך המשכו מספר שיש הבדל: השמש הגדולה שולטת ביום, והירח הקטן בלילה. איך זה יתכן?

התלמוד (חולין ס ב) מספר לנו סיפור "מאחורי הקלעים". בזמן שהמאורות היו שווים, הירח פנה לאלוהים עם "תלונה": "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – הגיוני שהשלטון יתחלק בים שניים שווים? ותשובתו של האל הייתה: "לכי ומעטי את עצמך!". לכאורה, האל העניש את הירח על כך שהתלונן! אבל רגע, למה בעצם היה צורך בעונש? הרי הטענה של הירח נשמעת חכמה וצודקת! אז כנראה שלא מדובר ב"עונש" כפשוטו. איך אפשר להבין את הסיפור, מבלי לצלול לעולם הנסתר?

אולי אפשר לקבל שהעולם פשוט לא יכול להתקיים בשיווי המשקל חסר התנועה. יש בעולם צורך בשינוי והתקדמות (משהו שהרב קוק מכנה בשם "השתלמות"). על מנת שזה יקרה, היה הכרח ליצור את חוסר השוויון. כך שהטענה שבפי הירח נכונה בעיקרה: אין דרך שהעולם יצליח במצב סטטי וסימטרי. לכאורה, אפילו הקדוש ברוך הוא "מצטער" על מעשה מיעוט הירח, הרי בהמשך התלמוד מובא בשמו: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". אבל היה הכרח ליצור "חוסר שוויון", בכך שהירח "מועט" יחסית לשמש. רק כך העולם יכול היה לצאת לדרך.

מי שרוצה להעמיק, מוזמן לעיין בשיעורו של הרב אשכנזי ("מניטו") בנושא.

מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". אמנם יש לו פירושים רבים, אך הפשט מכוון לפרידה בין בני הזוג. האם כך אנו רוצים לסיים קריאה של שיר אהבה? אז נוצר מנהג לומר בסוף הקריאה את הפסוק הקודם: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" – כך הסוף נשמע מתוק יותר. אז יש כמה מסורות לפיהן חוזרים פסוק אחד אחורה, על מנת לסיים בטוב ולא ברע. חשוב להדגיש שלא משנים את הטקסט של התנ"ך. השינוי הוא רק בכך שקוראים פסוק נוסף, שלא לפי הסדר. מדובר במנהג, ויתכן ולא כל הקהילות נוהגות כך.

אז גם ספר מלאכי מסתיים לכאורה בפורענות: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". אז מסיימים את הקריאה שלו במה שכתוב קודם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (התקווה לבוא אליהו).

גם מגילת איכה המבכה את חורבן הבית הראשון (ולכן נקראת בתשעה באב) מסתיימת ברע: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". אבל אפילו בסיפור החורבן איננו רוצים להישאר עם טעם מר, ולכן אומרים את הפסוק שלפני, שיש בו נחמה ותקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". בקישור זה יש שיעור שמסביר למה המגילה עצמה לא מסתיימת בטוב.

ואיך נוהגים לסיים את הפטרת ראש חודש מישעיהו הנביא? תעיינו בטקסט ותבינו.

במשנה (אבות ד ה) אומר רבי צדוק על לימוד התורה: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם", ובהמשך מובאים דברי הילל: "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". זה המקור היסודי לקביעה שהתורה איננה כלי פרנסה – קביעה שגרמה וגורמת מחלוקות רבות. הרמב"ם נחשב לגדול התומכים באיסור, וכתב דברים נוקבים בפירושו למשנה זו, ועוד יותר ב"משנה תורה":

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות…"

דברים אלה מובאים תדיר ע"י המתנגדים למימון הישיבות ע"י המדינה. חשוב רק לציין שדעת הרמב"ם איננה היחידה בסוגיה. קמו לה מתנגדים רבים בעולם הרבני ונתנו "היתרים" למיניהם. סקירה היסטורית מעניינת של ההסתייגויות מעמדת הרמב"ם אפשר למצוא בשיעורו של הרב שרקי בנושא.

ומה נכון לימנו? קשה להתעלם מכך שבמבחן התוצאה, דברי הרמב"ם על ביזוי התורה והדת נכונים: חלקים גדולים בציבור לא מכבדים את תלמידי חכמים ועיסוקם, בעיקר בגלל ההבנה שהם סוג של "אוכלי חינם". אך יתכן ובחברה המודרנית אפשר להפעיל שיקולים אחרים, הרי יש לא מעט תחומים שלא תורמים ישירות לפרנסה או לקיום שהמדינה מממנת, והכל תלוי בהסכמה בתוך החברה?

התשובה: אי אפשר לדעת, כי אלה צדיקים נסתרים בכל דור ודור. ביסוד התפיסה של ל"ו הצדיקים עומד הרעיון המוסרי: על מנת להתקיים, העולם חייב שבכל רגע ורגע תהיה לפחות קבוצה של צדיקים, שהם מחזיקים את העולם מבחינה רוחנית-מוסרית.

כמה צדיקים צריך? האמת שאין דעה אחת ויחידה בחז"ל. המספר 36 (ל"ו) מופיע בדברי החכם אַבַּיֵּי בתלמוד (סנהדרין, צז ב, תרגום שטיינזלץ): "אין העולם פחות משלושים וששה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל דור". מכאן המסורת על ל"ו הצדיקים. לא חשוב מיהם בדיוק. העיקר שהעולם יכול להתקיים בזכותם.

בתלמוד (ברכות לג ב) נאמר: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". אבל איך להבין מאמר זה? האם באמת הכל בידי שמיים? והאם נשאר לאדם לטפל "רק" בענייני היראה? נפרש כאן לפי התפיסה המקובלת ביהדות שמאמינה בחופש הבחירה של האדם, ונלך בדרכו של הרמב"ם.

הרמב"ם ב"שמונה פרקים", פרק ח' מתווכח עם התפיסה ש"הכל למעלה", או בלשונו: "אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון." אחד מהטיעונים של הרמב"ם: אם נניח שהכל נעשה ב"פקודה" מלמעלה, אז לפי זה יוצא שכך גם הפשעים, ואין זה הגיוני לייחס לה' לתת הוראה למישהו לגנוב או לרמות.

הרמב"ם מדגיש שלאדם יש שליטה במעשיו, לטוב ולרע, וממשיך: "מה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם". אמנם יש נתונים טבעיים שאין לאדם שליטה, אך זה לא פוגם בחופש הבחירה.

אז מה זה "יראת שמיים"? רמב"ם כותב באגרתו שדנה בסוגיה: "וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם". לפי פירוש זה, "יראת שמיים" איננה מצטמצמת ליחס היראה בין אדם לבוראו, אלא מכילה באופן רחב את כל מעשי האדם הבחיריים. הרי האדם מתהלך לפני ה' ואחראי למעשיו שבידיו לבחור לעשותם.

לפי המסורת, כל אחד מאבות האומה מייצג מידה אחרת: אברהם – חסד, יצחק – דין, יעקב – רחמים. לכן מוזר לקרוא בתלמוד (שבת פט ב) דברי אגדה בהן יצחק הוא אב האומה שמלמד זכות על ישראל. הנה הסיפור. ה' פונה לאברהם אבינו: "בניך חטאו לי" – לאברהם אין תשובה טובה. ה' מדלג על יצחק, ופונה ליעקב אבינו: "בניך חטאו" – גם יעקב לא מצליח ללמד זכות. ה' אומר (כאילו באכזבה): "לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה" – ואז פונה ליצחק אבינו: "בניך חטאו לי". וכאן צפויה לנו הפתעה: יצחיק – שהוא מחזיק במידת הדין – הופך לעורך דין מוצלח (לקחתי את הדימוי משיעורו של הרב שלמן ברוך מלמד בנושא), ונותן נאום הגנה מבריק עבור עם ישראל.

מה אומר יצחק? בתחילה, הוא מזכיר לה' שהעם קיבל על עצמו את התורה ב"נעשה ונשמע", ולכן הם בניו של ה' ולא רק בניו של יצחק. ואז יצחק ממשיך לנתח את החטא. אדם ממוצע חי 70 שנה, אבל אם מורידים מזה את שנות הילדות (שאין על זה עונש), זמן של שינה, של אכילה, תפילה ובית הכיסא – האדם למעשה אחראי רק על 12.5 שנים של פעילות. ואז שואל יצחק את ה': ועל מספר השנים המועט הזה לא יכול אתה לסלוח להם?

המהר"ל מפראג מביא את האגדה הזאת ב"נצח ישראל" ( פרק יג) ושואל: "ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק". איך הדיין הופך פתאום לסנגור? אביא כאן בקצרה משיעורו בנושא של הרב אורי שרקי : "המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה… כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין." דווקא יצחק, שהוא מחובר למידת הדין ומסוגל להעמיק בחטא – מצליח מתוך כך לבוא עם טיעוני סנגוריה מוצלחים. וברגע שיצחק אומר את דבריו, הם מתקבלים כי ברור מתוך מידותיו שהוא מייצג את האמת.

ההסברים עלך הרעיון של "ירידת הדורות" מתחילים בדרך כלל מהביטויים בתלמוד, כגון "אם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים" (שבת קיב ב). בפשטות ניתן להסביר אותו כך: מקור התורה הוא בהתגלות האל בהר סיני. בראייה הזאת, משה רבנו ידע הכי טוב את התורה, מי שקיבל ממנו – ידע כבר קצת פחות, וכן הלאה. בנוסף, במהלך הדורות עברו צרות רבות על עם ישראל, וכך נשכחו דברים וירדה הרמה של החכמים.

מכאן ניתן להבין את כללי קביעת ההלכה, כגון שהאמוראים (חכמי התלמוד) אינם רשאים לחלוק על התנאים (חכמי המשנה) שקדמו להם, ושהרבנים אינם חולקים על המסקנה של התלמוד מאז שהתלמוד נחתם. אך גם בעולם ההלכה יש מגמה הפוכה: הסברנו כאן שההלכה נקבעת לפי האחרונים ולא הראשונים (בארמית: הלכה כבתראי). חשוב להבין שרעיון "ירידת הדורות" איננו עיקר אמוני מחייב: רבנים רבים לא קיבלו אותו, ואף דיברו על התקדמות העולם ו"עליית הדורות" כמחשבה נגדית.

שמעתי מהרב אורי שרקי פירוש נפלא לביטוי "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם." (איכה ה כא). בשפה עברית לשורש "קדם" יש שתי משמעויות: גם "קודם" (במובן של עבר), אך גם "קדימה" (עתיד). לכן "חדש ימינו כקדם" זו לא רק קריאה לחזור לגדולה של הדורות הקודמים, אלא גם ציווי לקדם את העולם למקום טוב יותר.

לפי המסופר בתלמוד הבבלי, ריש לקיש (או בשמו המלא: רבי שמעון בן לקיש) אכן היה שודד. הוא פגש את רבי יוחנן, גדול תלמידי החכמים בארץ ישראל בתקופת ראשית התלמוד. רבי יוחנן מצליח להחזיר את ריש לקיש בתשובה. לפי האגדה בתלמוד, המפגש ביניהם קרה ב…נהר הירדן .ריש לקיש עוזב את הפשע, הופך לתלמיד של רבי יוחנן ואף מתחתן עם אחותו.

אך למרות ש"הכל נשאר במשפחה", כשמדובר היה בלימוד תורה, הרב והתלמיד לא תמיד הסכימו ביניהם, כך שיש לנו בתלמוד סוגיות רבות בהן מוצגת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. וכך, לצערנו, האגדה לא מביאה סוף טוב לסיפור שלנו. פעם רבי יוחנן וריש לקיש ישבו בבית המדרש ונחלקו בדיני הטומאה של כלי נשק. בסערת הוויכוח אמר רבי יוחנן: "לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך, הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו!" (תרגום שטיינזלץ שם). ריש לקיש נפגע מאוד מרבו, חלה ומת. הדבר גרם לצער רב לרבי יוחנן עצמו, בסוף נטרפה דעתו וגם הוא מת.

צריך לזכור שמדובר באגדה ולאו דווקא באמת ההיסטורית. התלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, מקום מושבם של רבי יוחנן וריש לקיש – אינו מזכיר את סיפורי השודדים. אך נדמה לי שהלקח המוסרי ברור. נביא אותו בלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ז'): "וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּישׁוֹ". גם גדולי האומה חייבים להקפיד על כך.

באופן בסיסי, המסורת של היהדות לא בנויה על רעיון השוויון, או לפחות לא לפי הפרשנות שלו בתרבות המערבית. יש אבחנה בין כהן, לוי וישראל – לכל מעמד יש זכויות (וגם חובות) שונות. גברים ונשים לא מחויבים באותן המצוות. התורה אמנם מצווה לדאוג לעניים, אך עצם הקיום של עשירים ועניים לא נשלל. יתרה מכך, התביעה לשוויון בתורה הושמה בפיו של דמות שלילית: קורח. במה מדובר?

בפרשת קורח מסופר שקורח (שהיה אדם מיוחס ועשיר משבט לוי) והנהיג יחד עם שותפיו מרד גלוי נגד המנהיגות של משה ואהרון, ועל כך נענש. וכך מתואר המרד (במדבר טז ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" – הרעיון של "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" הוא בדיוק התביעה לשוויון. אך האם יש בדרישה הזאת גם גרעין של אמת מוסרית? אמנם המרד במנהיגי האומה היה חטא וקורח ועדתו נענשו עליו במיתה, אך צאצאיו של קורח לא מתו. אחד מהם, לפי המסופר בספר דברי הימים, הוא לא אחר מאשר… שמואל הנביא! האם הרעיונות של קורח מצאו תיקון אצל שמואל? במידה רבה, כן.

שמואל קיבל מנהיגות בתקופה קשה. מורו ורבי עלי הכהן אמנם היה צדיק, אך בניו של עלי השחיתו את דרכם. העם ספג מפלה צבאית, וארון הברית נשבה ע"י האויבים. איך אפשר לתקן? במידה רבה, שמואל אימץ את העיקרון "כל העדה כולם קדושים". הוא לא מינה כהן גדול, ולא בנה היררכיה שלטונית. עליו מסופר (שמואל א ז טז): "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה." שמואל נשאר לגור בביתו, והקפיד ללכת לכל מקום שצריך ולשפוט שם את העם. שמואל הבין שצו השעה הוא להפגין מנהיגות צנועה. בהמשך הוא מסרב בעקשנות למנות מלך, וממליך את שאול רק מחוסר ברירה.

אז יתכן גם של "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" של קורח ניתן למצוא יישום חיובי גם בהמשך ההיסטוריה, כאמרת חז"ל במסכת אבות: "וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".

המשנה (סנהדרין י ב) אמנם מציינת שלושה מלכים רשעים ש"אין להם חלק לעולם הבא": ירבעם, אחאב ומנשה. אך במדרש (שירה השירים רבה א א ה) יש תוספת מפתיעה: לאחר שאמרו את המשנה, "ביקשו לצרף שְׁלֹמֹה עמהם". חז"ל ביקשו להוציא מחיי העולם הבא את שלמה המלך? את המלך "החכם מכל אדם" שזכה לבנות את בית המקדש? שלמה שמייחסים לו כתיבה של שלושה מספרי התנ"ך: קהלת, משלי ושיר השירים? איך אפשר להבין זאת?

ובכן, דמות של שלמה איננה כה פשוטה. הוא אכן ידוע כמלך גדול ששלט בממלכה אדירה ביד רמה, הצליח לשמור על השלום (בניגוד לאביו דוד שלפי המסורת נלחם בח"י מלחמות),זכה לכבוד רב משליטי האזור בגלל חוכמתו – וגם בנה את המקדש. היה לכך מחיר בזירה הפנימית: עול המיסים היה כבד, ושבטו של שלמה (שבט יהודה) זכה להעדפה. אך חמור מכך, היו גם בעיות בתחום האמוני-הלכתי: שלמה נשא נשים רבות בניגוד למצוות התורה. אמנם שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו, אך הוא התיר לנשותיו להביא פולחן עבודה זרה לממלכתו. בעיני חז"ל אין כפרה לעבירות כאלה, וזה אולי מסביר למה הם לא ראו את שלמה ראוי לחיי הנצח.

"משפט שלמה"

אך האם בקשת חז"ל שבמדרש נענתה? בהמשך מסופר שיצאה בת קול ואמרה : "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעו" (תהילים כה טו). הקדוש ברוך הוא רואה את זכויותיו של שלמה, ולא רק את חטאיו – משאיר לו מקום של כבוד. המשנה (ידיים ג ה) מספרת שהייתה אמנם מחלוקת בעניין הכללת ספרי שלמה בתנ"ך. אך לבסוף התקבלה דעתו של רבי עקיבא שאמר "שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים". דרך התנ"ך שלמה נשאר בזיכרון האומה אישיות גדולה שהטביעה חותם משמעותי, גם אם לא נקייה מכל חטא.