התשובה: אי אפשר לדעת, כי אלה צדיקים נסתרים בכל דור ודור. ביסוד התפיסה של ל"ו הצדיקים עומד הרעיון המוסרי: על מנת להתקיים, העולם חייב שבכל רגע ורגע תהיה לפחות קבוצה של צדיקים, שהם מחזיקים את העולם מבחינה רוחנית-מוסרית.

כמה צדיקים צריך? האמת שאין דעה אחת ויחידה בחז"ל. המספר 36 (ל"ו) מופיע בדברי החכם אַבַּיֵּי בתלמוד (סנהדרין, צז ב, תרגום שטיינזלץ): "אין העולם פחות משלושים וששה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל דור". מכאן המסורת על ל"ו הצדיקים. לא חשוב מיהם בדיוק. העיקר שהעולם יכול להתקיים בזכותם.

בתלמוד (ברכות לג ב) נאמר: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". אבל איך להבין מאמר זה? האם באמת הכל בידי שמיים? והאם נשאר לאדם לטפל "רק" בענייני היראה? נפרש כאן לפי התפיסה המקובלת ביהדות שמאמינה בחופש הבחירה של האדם, ונלך בדרכו של הרמב"ם.

הרמב"ם ב"שמונה פרקים", פרק ח' מתווכח עם התפיסה ש"הכל למעלה", או בלשונו: "אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון." אחד מהטיעונים של הרמב"ם: אם נניח שהכל נעשה ב"פקודה" מלמעלה, אז לפי זה יוצא שכך גם הפשעים, ואין זה הגיוני לייחס לה' לתת הוראה למישהו לגנוב או לרמות.

הרמב"ם מדגיש שלאדם יש שליטה במעשיו, לטוב ולרע, וממשיך: "מה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם". אמנם יש נתונים טבעיים שאין לאדם שליטה, אך זה לא פוגם בחופש הבחירה.

אז מה זה "יראת שמיים"? רמב"ם כותב באגרתו שדנה בסוגיה: "וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם". לפי פירוש זה, "יראת שמיים" איננה מצטמצמת ליחס היראה בין אדם לבוראו, אלא מכילה באופן רחב את כל מעשי האדם הבחיריים. הרי האדם מתהלך לפני ה' ואחראי למעשיו שבידיו לבחור לעשותם.

לפי המסורת, כל אחד מאבות האומה מייצג מידה אחרת: אברהם – חסד, יצחק – דין, יעקב – רחמים. לכן מוזר לקרוא בתלמוד (שבת פט ב) דברי אגדה בהן יצחק הוא אב האומה שמלמד זכות על ישראל. הנה הסיפור. ה' פונה לאברהם אבינו: "בניך חטאו לי" – לאברהם אין תשובה טובה. ה' מדלג על יצחק, ופונה ליעקב אבינו: "בניך חטאו" – גם יעקב לא מצליח ללמד זכות. ה' אומר (כאילו באכזבה): "לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה" – ואז פונה ליצחק אבינו: "בניך חטאו לי". וכאן צפויה לנו הפתעה: יצחיק – שהוא מחזיק במידת הדין – הופך לעורך דין מוצלח (לקחתי את הדימוי משיעורו של הרב שלמן ברוך מלמד בנושא), ונותן נאום הגנה מבריק עבור עם ישראל.

מה אומר יצחק? בתחילה, הוא מזכיר לה' שהעם קיבל על עצמו את התורה ב"נעשה ונשמע", ולכן הם בניו של ה' ולא רק בניו של יצחק. ואז יצחק ממשיך לנתח את החטא. אדם ממוצע חי 70 שנה, אבל אם מורידים מזה את שנות הילדות (שאין על זה עונש), זמן של שינה, של אכילה, תפילה ובית הכיסא – האדם למעשה אחראי רק על 12.5 שנים של פעילות. ואז שואל יצחק את ה': ועל מספר השנים המועט הזה לא יכול אתה לסלוח להם?

המהר"ל מפראג מביא את האגדה הזאת ב"נצח ישראל" ( פרק יג) ושואל: "ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק". איך הדיין הופך פתאום לסנגור? אביא כאן בקצרה משיעורו בנושא של הרב אורי שרקי : "המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה… כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין." דווקא יצחק, שהוא מחובר למידת הדין ומסוגל להעמיק בחטא – מצליח מתוך כך לבוא עם טיעוני סנגוריה מוצלחים. וברגע שיצחק אומר את דבריו, הם מתקבלים כי ברור מתוך מידותיו שהוא מייצג את האמת.

ההסברים עלך הרעיון של "ירידת הדורות" מתחילים בדרך כלל מהביטויים בתלמוד, כגון "אם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים" (שבת קיב ב). בפשטות ניתן להסביר אותו כך: מקור התורה הוא בהתגלות האל בהר סיני. בראייה הזאת, משה רבנו ידע הכי טוב את התורה, מי שקיבל ממנו – ידע כבר קצת פחות, וכן הלאה. בנוסף, במהלך הדורות עברו צרות רבות על עם ישראל, וכך נשכחו דברים וירדה הרמה של החכמים.

מכאן ניתן להבין את כללי קביעת ההלכה, כגון שהאמוראים (חכמי התלמוד) אינם רשאים לחלוק על התנאים (חכמי המשנה) שקדמו להם, ושהרבנים אינם חולקים על המסקנה של התלמוד מאז שהתלמוד נחתם. אך גם בעולם ההלכה יש מגמה הפוכה: הסברנו כאן שההלכה נקבעת לפי האחרונים ולא הראשונים (בארמית: הלכה כבתראי). חשוב להבין שרעיון "ירידת הדורות" איננו עיקר אמוני מחייב: רבנים רבים לא קיבלו אותו, ואף דיברו על התקדמות העולם ו"עליית הדורות" כמחשבה נגדית.

שמעתי מהרב אורי שרקי פירוש נפלא לביטוי "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם." (איכה ה כא). בשפה עברית לשורש "קדם" יש שתי משמעויות: גם "קודם" (במובן של עבר), אך גם "קדימה" (עתיד). לכן "חדש ימינו כקדם" זו לא רק קריאה לחזור לגדולה של הדורות הקודמים, אלא גם ציווי לקדם את העולם למקום טוב יותר.

לפי המסופר בתלמוד הבבלי, ריש לקיש (או בשמו המלא: רבי שמעון בן לקיש) אכן היה שודד. הוא פגש את רבי יוחנן, גדול תלמידי החכמים בארץ ישראל בתקופת ראשית התלמוד. רבי יוחנן מצליח להחזיר את ריש לקיש בתשובה. לפי האגדה בתלמוד, המפגש ביניהם קרה ב…נהר הירדן .ריש לקיש עוזב את הפשע, הופך לתלמיד של רבי יוחנן ואף מתחתן עם אחותו.

אך למרות ש"הכל נשאר במשפחה", כשמדובר היה בלימוד תורה, הרב והתלמיד לא תמיד הסכימו ביניהם, כך שיש לנו בתלמוד סוגיות רבות בהן מוצגת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. וכך, לצערנו, האגדה לא מביאה סוף טוב לסיפור שלנו. פעם רבי יוחנן וריש לקיש ישבו בבית המדרש ונחלקו בדיני הטומאה של כלי נשק. בסערת הוויכוח אמר רבי יוחנן: "לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך, הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו!" (תרגום שטיינזלץ שם). ריש לקיש נפגע מאוד מרבו, חלה ומת. הדבר גרם לצער רב לרבי יוחנן עצמו, בסוף נטרפה דעתו וגם הוא מת.

צריך לזכור שמדובר באגדה ולאו דווקא באמת ההיסטורית. התלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, מקום מושבם של רבי יוחנן וריש לקיש – אינו מזכיר את סיפורי השודדים. אך נדמה לי שהלקח המוסרי ברור. נביא אותו בלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ז'): "וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּישׁוֹ". גם גדולי האומה חייבים להקפיד על כך.

באופן בסיסי, המסורת של היהדות לא בנויה על רעיון השוויון, או לפחות לא לפי הפרשנות שלו בתרבות המערבית. יש אבחנה בין כהן, לוי וישראל – לכל מעמד יש זכויות (וגם חובות) שונות. גברים ונשים לא מחויבים באותן המצוות. התורה אמנם מצווה לדאוג לעניים, אך עצם הקיום של עשירים ועניים לא נשלל. יתרה מכך, התביעה לשוויון בתורה הושמה בפיו של דמות שלילית: קורח. במה מדובר?

בפרשת קורח מסופר שקורח (שהיה אדם מיוחס ועשיר משבט לוי) והנהיג יחד עם שותפיו מרד גלוי נגד המנהיגות של משה ואהרון, ועל כך נענש. וכך מתואר המרד (במדבר טז ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" – הרעיון של "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" הוא בדיוק התביעה לשוויון. אך האם יש בדרישה הזאת גם גרעין של אמת מוסרית? אמנם המרד במנהיגי האומה היה חטא וקורח ועדתו נענשו עליו במיתה, אך צאצאיו של קורח לא מתו. אחד מהם, לפי המסופר בספר דברי הימים, הוא לא אחר מאשר… שמואל הנביא! האם הרעיונות של קורח מצאו תיקון אצל שמואל? במידה רבה, כן.

שמואל קיבל מנהיגות בתקופה קשה. מורו ורבי עלי הכהן אמנם היה צדיק, אך בניו של עלי השחיתו את דרכם. העם ספג מפלה צבאית, וארון הברית נשבה ע"י האויבים. איך אפשר לתקן? במידה רבה, שמואל אימץ את העיקרון "כל העדה כולם קדושים". הוא לא מינה כהן גדול, ולא בנה היררכיה שלטונית. עליו מסופר (שמואל א ז טז): "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה." שמואל נשאר לגור בביתו, והקפיד ללכת לכל מקום שצריך ולשפוט שם את העם. שמואל הבין שצו השעה הוא להפגין מנהיגות צנועה. בהמשך הוא מסרב בעקשנות למנות מלך, וממליך את שאול רק מחוסר ברירה.

אז יתכן גם של "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" של קורח ניתן למצוא יישום חיובי גם בהמשך ההיסטוריה, כאמרת חז"ל במסכת אבות: "וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".

המשנה (סנהדרין י ב) אמנם מציינת שלושה מלכים רשעים ש"אין להם חלק לעולם הבא": ירבעם, אחאב ומנשה. אך במדרש (שירה השירים רבה א א ה) יש תוספת מפתיעה: לאחר שאמרו את המשנה, "ביקשו לצרף שְׁלֹמֹה עמהם". חז"ל ביקשו להוציא מחיי העולם הבא את שלמה המלך? את המלך "החכם מכל אדם" שזכה לבנות את בית המקדש? שלמה שמייחסים לו כתיבה של שלושה מספרי התנ"ך: קהלת, משלי ושיר השירים? איך אפשר להבין זאת?

ובכן, דמות של שלמה איננה כה פשוטה. הוא אכן ידוע כמלך גדול ששלט בממלכה אדירה ביד רמה, הצליח לשמור על השלום (בניגוד לאביו דוד שלפי המסורת נלחם בח"י מלחמות),זכה לכבוד רב משליטי האזור בגלל חוכמתו – וגם בנה את המקדש. היה לכך מחיר בזירה הפנימית: עול המיסים היה כבד, ושבטו של שלמה (שבט יהודה) זכה להעדפה. אך חמור מכך, היו גם בעיות בתחום האמוני-הלכתי: שלמה נשא נשים רבות בניגוד למצוות התורה. אמנם שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו, אך הוא התיר לנשותיו להביא פולחן עבודה זרה לממלכתו. בעיני חז"ל אין כפרה לעבירות כאלה, וזה אולי מסביר למה הם לא ראו את שלמה ראוי לחיי הנצח.

"משפט שלמה"

אך האם בקשת חז"ל שבמדרש נענתה? בהמשך מסופר שיצאה בת קול ואמרה : "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעו" (תהילים כה טו). הקדוש ברוך הוא רואה את זכויותיו של שלמה, ולא רק את חטאיו – משאיר לו מקום של כבוד. המשנה (ידיים ג ה) מספרת שהייתה אמנם מחלוקת בעניין הכללת ספרי שלמה בתנ"ך. אך לבסוף התקבלה דעתו של רבי עקיבא שאמר "שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים". דרך התנ"ך שלמה נשאר בזיכרון האומה אישיות גדולה שהטביעה חותם משמעותי, גם אם לא נקייה מכל חטא.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א כו): תהו הפרשנים למה הפסוק נאמר בלשון רבים: "נשעה". הייתכן מבחינה אימונית שלבורא העולם היו שותפים בזמן בריאת האדם? המדרש מספר שמשה רבנו לא רצה אפילו לכתוב את הפסוק הזה בתורה מחשש לכפירה, אך אלוהים ענה לו: "כתוב, והרוצה לטעות יטעה". כנראה שגם לכפירה יש מקום בעולמנו.

היו מפרשים שהסבירו שלשון רבים כאן זו צורת לשון מכובדת, כגון מלך שמדבר על עצמו בלשון רבים. אך יש מדרש יפהפה שהולך לכיוון אחר: על דרך הדרש הוא מספר שלפני בריאת האדם, הקדוש ברוך הוא אכן נועץ… נועץ בארבעה במלאכים. ושמותיהם: "חסד", "אמת", "צדק" ו"שלום". המלאכים נחלקו בדעותיהם: שניים תמכו בבריאת האדם, ושניים התנגדו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוא בכל זאת ברא את האדם במהלך הוויכוח, ואמר למלאכים: "כבר נַעֲשָׂה אדם" (בניקוד שונה, הפסוק מתפרש בלשון עבר).

איך להבין את המדרש? שמות המלאכים בו הם שמות של ערכים. הוויכוח ביניהם מסמל היותו של אדם יצור מורכב שיש בו כוחות נפש סותרים, כך שההצלחה המוסרית של האדם לכאורה לא מובטחת מראש. אך הקדוש ברוך הוא החליט לברוא את האדם למרות הסיבוך, מתוך אמונה בכוחם של בני אנוש להצליח במבחן הערכים.

מספרים על "מניטו", הרב יהודה אשכנזי, שפעם מישהו סיפר לרב שהוא לא מאמין בה'. "מניטו" ענה לא: "זה לא נורא, העיקר שה' מאמין בך!".

לכאורה, קשה לדמיין שני קצוות כה רחוקים: סדום – "עיר החטאים" המקראית – מצד אחד, ומשיח צדקנו – מצד שני. אך יש קשר במסורת חז"ל בין הדברים. במדרש בראשית רבה (מא ד) נאמר על הפסוק בתהילים (פט כא): "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו." – "היכן מצאתיו? בסדום". הייתכן שמקור הכוח המשיחי מגיע מסדום?

ההסבר הטכני: לוט, קרובו של אברהם אבינו, נפרד מאברהם ועובר להתגורר בסדום. סדום נענשת על חטאיה ונהרסת, אך לוט – הסדומי האחרון – ניצל מההשמדה יחד עם בנותיו. כל אחת מהבנות נכנסת להריון מאביה – ויולדת בן – כך נולדו מואב ועמון, מייסדי העמים שאנו פוגשים לאורך התנ"ך. רות המואבייה מתגיירת (כמסופר בספר רות) ומתחתנת עם בועז, איש חשוב משבט יהודה. רות היא סבתא רבה של דוד המלך, מייסד השושלת המשיחית. אז אחד משורשיו של בית דוד הוא אכן מסדום.

אך אפשר להביט על הסיפור במבט עמוק יותר. כבר סיפרנו כאן שהחטא העיקרי של אנשי סדום היה שלא נתנו צדקה. הם בנו חברת שפע (התורה מספרת ש "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה") – אך למרות זאת לא הסכימו לחלוק מאשרם עם הנזקקים. מה שקרוי אצל חז"ל "מידת סדום". אך אחרי כמה דורות בא התיקון. רות המואבייה התחברה לעם ישראל בזכות מעשי החסד שעשתה! מידת סדום הוחלפה במידת החסד, וכך התיקון והתשובה היו אלה שאפשרו לשושלת המשיחית לבוא לעולם. הגואל לא מופיע מתוך טהרה שלמה, אלא מתוך היכולת להתגבר על נטיית הרוע.

חומר למחשבה נוספת: מאיזה שבט היה דוד המלך? מה אנו יודעים על מייסד השבט? האם הוא גם עבר את המסלול של תשובה ותיקון, באחד מסיפורי חייו החשובים?

האם כל אחד נענש לפי חטאיו, או שהבנים עלולים לסבול עונשים בגלל שאבותיהם חטאו? האם יש אחריות מוסרית לכל דור ודור גם על פשעי הדורות הקודמים, או שהצדק מחייב שכל אחד יישא באחריות על מעשיו בלבד?

בתורה יש פסוקים לכאן ולכאן. גם (דברים כד טז) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.", אך גם (שמות לד ז) "… פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.". איך ליישב את הסתירה?

התלמוד הבבלי (סנהדרין כז ב) נותן לתשובה יפה: הבנים נענשים על חטאי אבות רק "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר ממשיכים בעצמם את המעשים הרעים של הדורות הקודמים. עכשיו זה מסתדר מהבחינה המוסרית: אם הדור מצליח לעזוב את הרשע של אבות אבותיהם – הם לא נענשים. אין "מַכְּתוּבּ", והכל תלוי בבחירה של האדם ושל העם אליו הוא משתייך.

רלוונטי יותר מתמיד כשבוחנים את האנטישמיות בעולמנו מול הדורות הקודמים.