ארכיון תגיות: תנ"ך

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי: הקטע בתנ"ך שבמרכז הפולמוס עם הנצרות

בוויכוחים בין היהודים לנוצרים שהתקיימו במהלך הדורות, וגם בימינו אנו ממש, הנוצרים מרבים להסביר את צדקת דתם על בסיס הפסוקים בישעיהו נב-נג שמתחילים ב"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד." (ישעיהו נב יג). או כמו שכתב דון יצחק אברבנאל שהאריך מאוד בנושא בפירוש לישעיהו: "כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלם בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוה יתברך שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם". אברבנאל היה רב ודיפלומט בדור של גירוש ספרד, והכיר מצוין את תרבות הנוצרים של זמנו.

במה מדובר? למה הנוצרים רואים את צדקתם בפרשה? איבן עזרא בפירושו על הפרק אומר: "זאת הפרשה קשה מאד" – ולא במקרה .הלוואי והיה מצוי פירוש משכנע וברור. כדאי לשים לב במיוחד לפסוק הבא: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". ושמעתי מהרב יובל שרלו שיש בפסוק רעיון ייחודי לתנ"ך: אמנם בחז"ל ובספרות מאוחרת מופיע הרעיון של סבל הצדיק למען הכלל, אך החשיבה כזאת לא קיימת בתנ"ך אלא רק בפרק שלנו. הנוצרים סבורים כאמור שמדובר במשיחם שסבל למען כלל האנושות. אך גם אצל הנוצרים לא חסרים קשיים מול הטקסט (ראו למשל אצל איבן עזרא).

ובכל זאת, אילו הסברים קיימים במסורת שלנו? דעה אחת המבוססת על מאמרי חז"ל היא שמדובר במלך המשיח. בלי שחז"ל התכוונו, ההסבר הזה משחק במידת מה לטובת טיעוני הנוצרים, ואולי בגלל זה חכמים רבים (וביניהם אברבנאל) שללו אותו. לדעת הרב סעדיה גאון, מדובר בירמיהו הנביא (אברבנאל שולל זאת, אך מביא דעה שיתכן שישאיהו מלך יהודה נרמז בפרשה). כאן ראיתי בשמו של הרב יואל בן נון שאולי מדובר בישעיהו הנביא עצמו. קיימת דעה שהנבואה לא מדברת כלל על אדם ספציפי, אלא כדברי אברבנאל: "שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל, שהוא נקרא בדברי השם עבדי" – עם ישראל כולו הוא הנמשל (ואולי זה מתחבר לסבל שעם ישראל סבל במהלך הדורות). אכן צדק איבן עזרא, אין תשובות קלות. מוזמנים לקרוא את הפרקים בתנ"ך, לעיין ולגבש דעה.

קרי וכתיב בתנ"ך

יש כ-1000 מקומות בתנ"ך בהם המסורות של כתיבת הטקסט ושל קריאתו הן שונות: נהוג לקרוא פסוקים בצורה שונה מהטקסט הכתוב. התופעה הזאת נקראת "קרי וכתיב". איך מתמודדים עם זה? בספרי התורה הנכתבים על הקלף יש רק אותיות של "כתיב" (מסורת הכתיבה). בתנ"ך המודפס מקובל להביא את שתי הצורות, אך אין "סטנדרט" וכל מהדורה ושיטתה: גרסת הקריאה מופיעה בשוליים או בסוגריים בתוך הטקסט.

איך נוצרה התופעה? האמת שאין על כך הסכמה בין הרבנים (וגם החוקרים). היו רבנים שהסבירו שמקור ההבדלים בקיום של מסורות שונות, וחכמי המסורה שערכו את התנ"ך רצו לשמר שתי מסורות שונות ולא להכריע ביניהן. היו רבנים שלא הסכימו לגישה הזו, וטענו הבדלי קרי וכתיב הוכנסו ע"י מחברי הספרים [אולי בכוונה לבטא את סודות התורה], ולא ע"י עורך כלשהו. כך או כך, התופעה מקובלת בתנ"ך, ולכן קיימים פירושים רבים מנתחים פסוקי ה"קרי וכתיב", כאשר כל אחת מהצורות מקבלת משמעות אחרת.

נביא דוגמא מספר יקרא, שם יש פסוק שמסביר שאם בעיר מוקפת חומה נמכר בית, למוכר יש זכות לפדות את הבית מהקונה רק למשך שנה אחת: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל." (ויקרא כה ל). צורת הקרי "אשר לו חומה" נראית יותר מתאימה מבחינה דקדוקית. אך גם לצורת הכתיב "לא" יש משמעות דרשנית: רש"י בעקבות חז"ל מפרש ש"לא" מרמז לתוצאה (כלומר, שהמוכר מאבד את הבית אחרי שנה), כלומר הייתה חומה אבל עכשיו כבר אין.

משה רבנו קבור במערת המכפלה?

כך מסופר בתורה (דברים ל"ד) על מות משה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ… . וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." לפיכך ברור שמשה רבנו הלך לעולמו בארץ מואב מול יריחו, ואנו לא יודעים את המקום המדויק בו נקבר.

ואף על פי כן, יש לנו מספר מקורות שממקמים את הקבר של משה… במערכת המכפלה בחברון, הידועה כקבר האבות והאימהות. יש גם ניסיון להתמודד עם הריחוק הגיאוגרפי: המדרש (ספרי דברים שנ"ז) אומר: "מחילה הייתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות". אז אולי עצמות משה הגיעו לחברון דרך המחילה הזאת? איך להבין את הדברים?

שאלת המפתח כאן היא באיה מישור עוסקים דברי חכמים: האם הם מתארים את המציאות הממשית הפיזיקלית, או את המציאות המוסרית? אם נפרש את דבריהם בתור רעיונות מוסריים ולא כתיאור עובדתי, אז הכול נעשה ברור. האמירה שמשה קבור במערת המכפלה מבטאת את הרעיון שמשה רבנו הוא ההמשך הישיר של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב). שימו לב שגם הפסוקים מספר דברים שהבאנו לעיל מדגישים שמשה הביא את העם עד לכניסה לארץ שהובטחה לאבות! הקשר הרוחני הזה הוא הוא ה"מחילה" שמחברת את קבר משה עם מערת המכפלה בחברון.

כאן ניסינו להסביר למה משה לא נכנס לארץ.

איפה נחלת שבט דן: גוש דן או תל דן?

איפה היא נחלת דן? האם זה קשור לגוש דן במרכז, או לתל דן בצפון? האמת היא שגם וגם. נעשה קצת סדר. בחלוקת הארץ לשבטים, שבט דן קיבל נחלה שכוללת את אזור בית שמש ושפלת יהודה, והגיעה עד לים התיכון באזור תל אביב של היום. אך בפועל לא כל השטח הזה נכבש, וסביר שיהודים לא שלטו כלל באזור החוף.

בתנ"ך, אזור מושבם של בני דן מוזכר בספר שופטים, בהקשר לשמשון הגיבור שהיה מבני השבט. הוריו של שמשון היו ממקום שנקרא צָרְעָה. כששמשון נולד, נאמר עליו: (שמואל יג כה) "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל." אלה מקומות שנמצאים באזור בית שמש של היום. סיפור של שמשון הוא סיפור של מלחמה מתמדת נגד הפלישתים. המצב לא היה טוב. שבט דן חיפש מקום חלופי: "…וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה". (שופטים יח א).

בהמשך פרק י"ח מסופר שבני דן שלחו קבוצה של 5 מרגלים, והם דיווחו שיש מקום בשם ליש בצפון שהוא נעים ונוח למגורים, וניתן לכבוש אותו כי אין לתושבים מאין לקבל הגנה. השבט מארגן צבא של שש מאות לוחמים, הם כובשים את ליש באכזריות ומתיישבים שם. הם מחליטים לקרוא לליש בשם "דן", על שם אבי השבט. קיים זיהוי של דן המקראית עם תל דן שנמצא בצפון ישראל. סביר שרק חלק מהשבט התיישב בצפון, כאשר השאר נשאר במקום מושבם המקורי. אז כנראה אנשי השבט גרו גם בקרבת גוש דן, וגם בתל דן.

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה: הסבר

ירמיהו הנביא (ירמיהו א יד) אומר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ." גם אצל ירמיהו וגם בעוד מקומות בתנ"ך הצפון מסומן ככיוון ממנו מגיע הרוע. מדוע הצפון דווקא? ניתן אולי לומר שבארץ ישראל רוב הפלישות של האויבים היו מכיוון צפון. ואולי יש משמעות אחרת לכיוון הזה? לי נראה שיש כאן בעיקר רעיון פילוסופי ומוסרי ולא גיאוגרפי.

בתלמוד (בבא בתרא כה ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "עוֹלָם לְאַכְסַדְרָה [בניין עם 3 קירות בלבד] הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת [הכיוון הצפוני לא סגור, אין שם קיר]". ההמשך מסביר את הרעיון באמצעות תנועת השמש: במהלך היום היא עושה סיבוב בשמיים מצפון-מזרח – דרך דרום – עד צפון-מערב. אך לצפון השמש איננה מגיעה לעולם. הכיוון הצפוני אף פעם אינו מקור של אור, ולכן בהשאלה ניתן לראות בו את מקור הצרות והחושך בעולם כולו.

נמשיך עם המדרש: (פרקי דרבי אליעזר ג'), שם מדובר בארבע רוחות השמיים (כיוונים), כך מתואר הצפון בשמו של ה': "רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו. אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה – יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי, וידעו הכול שהוא אלוה.". פירוש: ה' ברא עולם לא מושלם! בהשאלה, ניתן לדמות את העדר השלמות לפתח שקיים במבנה העולם מכיוון צפון. ה' אומר לנו: "מי שחושב שהוא אלוה כמוני, שיוכיח זאת בכך שיסגור את הפרצה". אבל מה לעשות ואנו רק בני אדם, אור השמש לא יגיע מהצפון, הרוח הרעה עלולה לפרוץ משם מחדש אל תוכנו, ואנו צריכים להתמודד עם העולם הלא מושלם ולעשות את המיטב.

עקרון השוויון ביהדות: קורח מול שמואל

באופן בסיסי, המסורת של היהדות לא בנויה על רעיון השוויון, או לפחות לא לפי הפרשנות שלו בתרבות המערבית. יש אבחנה בין כהן, לוי וישראל – לכל מעמד יש זכויות (וגם חובות) שונות. גברים ונשים לא מחויבים באותן המצוות. התורה אמנם מצווה לדאוג לעניים, אך עצם הקיום של עשירים ועניים לא נשלל. יתרה מכך, התביעה לשוויון בתורה הושמה בפיו של דמות שלילית: קורח. במה מדובר?

בפרשת קורח מסופר שקורח (שהיה אדם מיוחס ועשיר משבט לוי) והנהיג יחד עם שותפיו מרד גלוי נגד המנהיגות של משה ואהרון, ועל כך נענש. וכך מתואר המרד (במדבר טז ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" – הרעיון של "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" הוא בדיוק התביעה לשוויון. אך האם יש בדרישה הזאת גם גרעין של אמת מוסרית? אמנם המרד במנהיגי האומה היה חטא וקורח ועדתו נענשו עליו במיתה, אך צאצאיו של קורח לא מתו. אחד מהם, לפי המסופר בספר דברי הימים, הוא לא אחר מאשר… שמואל הנביא! האם הרעיונות של קורח מצאו תיקון אצל שמואל? במידה רבה, כן.

שמואל קיבל מנהיגות בתקופה קשה. מורו ורבי עלי הכהן אמנם היה צדיק, אך בניו של עלי השחיתו את דרכם. העם ספג מפלה צבאית, וארון הברית נשבה ע"י האויבים. איך אפשר לתקן? במידה רבה, שמואל אימץ את העיקרון "כל העדה כולם קדושים". הוא לא מינה כהן גדול, ולא בנה היררכיה שלטונית. עליו מסופר (שמואל א ז טז): "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה." שמואל נשאר לגור בביתו, והקפיד ללכת לכל מקום שצריך ולשפוט שם את העם. שמואל הבין שצו השעה הוא להפגין מנהיגות צנועה. בהמשך הוא מסרב בעקשנות למנות מלך, וממליך את שאול רק מחוסר ברירה.

אז יתכן גם של "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" של קורח ניתן למצוא יישום חיובי גם בהמשך ההיסטוריה, כאמרת חז"ל במסכת אבות: "וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".

תימן זה בדרום? קצת על הכיוונים בתנ"ך

אמנם בתנ"ך יש דמות בשם תימן, ועל שמה נקראת גם ארץ, אך תימן זה גם דרום באופן כללי. כך ה' אומר לאיוב: (איוב לט כו) "הֲ‍מִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן". ובפירוש מצודת דוד על הפסוק: "… יעוף הנץ ויפרוש כנפיו לעוף לפאת הדרום כי שם יחם לו בזמן החורף".

איך המילה "תימן" קשורה לדרום? האדם בעולם העתיק פנה באופן טבעי לכיוון זריחת השמש – למזרח. לא במקרה מזרח נקרא גם "קדם", לשון הסתכלות קדימה. כשמביטים מזרחה, כיוון הדרום נמצא מצד ימין, ולכן תימן זה הכיוון שמצד ימין.

נקפוץ מערבה. הים התיכון נקרא "הים האחרון". בדברים לד ב כך מתואר המראה שראה משה רבנו מהר נבו: "וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן." ההסבר פשוט: "האחרון" לא מתייחס לזמן, אלא לכיוון: כשמביטים מזרחה, המערב נמצא בצד האחורי, ולכן הים התיכון הוא ה"אחרון" כשמסתכלים מארץ ישראל.

ומה אומר הביטוי "השכינה במערב", ואיך זה קשור להסתכלות מזרחה? על כך במאמר אחר. והאם הרעה באמת נפתחת מצפון?

איפה ייפגשו שור הבר והלוויתן?

fכמובן, בצלחת הצדיקים בסעודה לעתיד לבוא. וקודם לכך אולי בדו קרב ביניהם, לפני הסעודה המדוברת. ואולי הם כבר נפגשו… בספר איוב בתנ"ך. נתחיל מההתחלה. בסוף ספר איוב, הקדוש ברוך הוא מתגלה לאיוב ומדבר עמו, בין השאר על נפלאות הבריאה. פרקים מ-מא הוא מזכיר בנאומו את "בהמות" (שהוא גם "שור הבר") כחיה יבשתית ענקית, ואת ה"לוויתן" כענק ימי. באיוב החיות אינן נאבקות ביניהן ולא נאכלות. הן מהוות מעין הוכחה לכוחו וגבורתו של הבורא.

אך בתלמוד ובמדרשים כבר מופיע עניין הסעודה. במסכת בבא בתרא (עה א) נאמר בשם רבי יוחנן: "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לוויתן". מדובר כאן בסעודה באחרית הימים, והיא מבטאת את הטוב שצפון לצדיקים לעתיד לבוא. יש גם מדרש שמתאר את המאבק בין החיות, שבסופו הלוויתן חותך את צווארו של שור הבר בסנפיריו, בעוד ששור הבר נוגח בלווייתן בקרניו. עכשיו אפשר להתחיל את הסעודה. הכל מוכן.

כמובן, אלה דברי אגדה. מיהן החיות האלה? אין לנו זיהוי ודאי. יש שמזהים את הבהמות (שור הבר) עם תאו, יש עם היפופוטם. אבל איך אמרו חז"ל: "אין מקשים בדברי אגדה". החיות מייצגות את הכוחות החזקים שפועלים במציאות.

ואם כבר סעודה לצדיקים … איך אפשר להתחיל בלי ברכה על כוס יין? מי מאבות האומה זכה לברך, לפי האגדה בתלמוד? מוזמנים לקרוא. הרמז הוא בפסוק "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" – מאיזה ספר הוא, ולמי מיוחסת כתיבתו במסורת?

שלמה המלך: קווים לדמותו

המשנה (סנהדרין י ב) אמנם מציינת שלושה מלכים רשעים ש"אין להם חלק לעולם הבא": ירבעם, אחאב ומנשה. אך במדרש (שירה השירים רבה א א ה) יש תוספת מפתיעה: לאחר שאמרו את המשנה, "ביקשו לצרף שְׁלֹמֹה עמהם". חז"ל ביקשו להוציא מחיי העולם הבא את שלמה המלך? את המלך "החכם מכל אדם" שזכה לבנות את בית המקדש? שלמה שמייחסים לו כתיבה של שלושה מספרי התנ"ך: קהלת, משלי ושיר השירים? איך אפשר להבין זאת?

ובכן, דמות של שלמה איננה כה פשוטה. הוא אכן ידוע כמלך גדול ששלט בממלכה אדירה ביד רמה, הצליח לשמור על השלום (בניגוד לאביו דוד שלפי המסורת נלחם בח"י מלחמות),זכה לכבוד רב משליטי האזור בגלל חוכמתו – וגם בנה את המקדש. היה לכך מחיר בזירה הפנימית: עול המיסים היה כבד, ושבטו של שלמה (שבט יהודה) זכה להעדפה. אך חמור מכך, היו גם בעיות בתחום האמוני-הלכתי: שלמה נשא נשים רבות בניגוד למצוות התורה. אמנם שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו, אך הוא התיר לנשותיו להביא פולחן עבודה זרה לממלכתו. בעיני חז"ל אין כפרה לעבירות כאלה, וזה אולי מסביר למה הם לא ראו את שלמה ראוי לחיי הנצח.

"משפט שלמה"

אך האם בקשת חז"ל שבמדרש נענתה? בהמשך מסופר שיצאה בת קול ואמרה : "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעו" (תהילים כה טו). הקדוש ברוך הוא רואה את זכויותיו של שלמה, ולא רק את חטאיו – משאיר לו מקום של כבוד. המשנה (ידיים ג ה) מספרת שהייתה אמנם מחלוקת בעניין הכללת ספרי שלמה בתנ"ך. אך לבסוף התקבלה דעתו של רבי עקיבא שאמר "שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים". דרך התנ"ך שלמה נשאר בזיכרון האומה אישיות גדולה שהטביעה חותם משמעותי, גם אם לא נקייה מכל חטא.

האם בנים נענשים על חטאי האבות?

האם כל אחד נענש לפי חטאיו, או שהבנים עלולים לסבול עונשים בגלל שאבותיהם חטאו? האם יש אחריות מוסרית לכל דור ודור גם על פשעי הדורות הקודמים, או שהצדק מחייב שכל אחד יישא באחריות על מעשיו בלבד?

בתורה יש פסוקים לכאן ולכאן. גם (דברים כד טז) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.", אך גם (שמות לד ז) "… פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.". איך ליישב את הסתירה?

התלמוד הבבלי (סנהדרין כז ב) נותן לתשובה יפה: הבנים נענשים על חטאי אבות רק "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר ממשיכים בעצמם את המעשים הרעים של הדורות הקודמים. עכשיו זה מסתדר מהבחינה המוסרית: אם הדור מצליח לעזוב את הרשע של אבות אבותיהם – הם לא נענשים. אין "מַכְּתוּבּ", והכל תלוי בבחירה של האדם ושל העם אליו הוא משתייך.

רלוונטי יותר מתמיד כשבוחנים את האנטישמיות בעולמנו מול הדורות הקודמים.