בתנ"ך יש תיאורים רבים של הקרבת הקרבנות לה' במקומות שונים. אך בספר דברים נאמר במפורש: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ." (דברים יב יג-יד). אך איפה המקום בו ה' בוחר? הפסוקים הללו נאמרו ע"י משה רבינו לפני הכניסה לארץ, ואז המקום בעצם לא היה ידוע! רק מאות שנים מאוחר יותר התברר שמדובר בהר הבית בירושלים, שם נבנה בית המקדש.

אז מותר או אסור להקריב מחוץ למקדש? חז"ל במשנה (זבחים יד) קובעים שהיו תקופות שונות: בחלקן היה מותר להקריב בבמות, בחלקן היה פולחן מרכזי כגון משכן שילה. אבל "באו לירושלים, נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא הייתה נחלה." – מאז הקמת בית המקדש הבמות נאסרו לנצח. ומה קרה בפועל?

התנ"ך מספר על מלכים רבים שבתקופתם המשיכו להקריב בבמות מחוץ למקדש: מדובר שם בקרבנות לה' ולא לעבודה זרה. לאחר מות שלמה הממלכה התפצלה בין ישראל ליהודה, ומנהיגי ממלכת ישראל מנעו מהתושבים עליה לירושלים מסיבות פוליטיות, מה שקיבע את הקרבת הקרבנות בבמות.

אך גם בממלכת יהודה פולחן הבמות נמשך, וכנראה שלעם היה נוח יותר להגיע לבמות מאשר לעלות לירושלים למקדש. על חזקיהו המלך הצדיק נאמר ש"הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה…" (מלכים ב יח ד) – הסרת הבמות באה יחד עם המלחמה בעבודת האלילים. אך אפשר ללמוד על האווירה הציבורית בתקופתו מנאום רַבשָׁקֵה המפורסם. בניסיון לשכנע את העם להיכנע לצבא אשור, רַבשָׁקֵה אומר: "וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו…" (מלכים ב יח כב). רבשקה טוען שאין ליהודים לבטוח בהצלה מאת ה', הרי חזקיהו המלך שלכם הרס במו ידיו את במותיו! הריסת הבמות מתוארת כמעשה אנטי-דתי, ואם זה נאמר – סביר שהיה חלק בעם שחשב ככה.

ומה עם "מבחן האמונה" של אליהו הנביא? על מנת לנצח את נביאי הבעל, אליהו מקריב פר לה' בהר הכרמל. אך רגע, זה קרה אמנם בממלכת שומרון, אך בזמן שבית המקדש עמד על מקומות בירושלים! אז יוצא שאליהו עבר על כללים. התירוץ של חז"ל הוא שכאן מדובר ב"הוראת שעה" של נביא. לנביא אין סמכות לעקור איסור מן התורה באופן קבוע, אך מותר לעבור על איסור למען מטרה מסוימת. כאן הייתה חשיבות עצומה לניצחון על עבודה זרה שלא רק ייעשה אלא גם ייראה על ידי המוני העם, ולכן הייתה הצדקה למעשה. אז כך או אחרת, אנו מבינים שגם במהלך קיום המקדש הקרבנות הוקרבו גם מחוצה לו.

יש מנהג חסידי – המיוחס לבעל שם טוב, מייסד החסידות בכבודו ובעצמו: לומר לפני מנחה של ערב שבת מזמור תהילים קז המתחיל בפסוק "הֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למה לאומרו לפני כניסת השבת דווקא?

התלמוד (ברכות נד ב) מנתח את הפרק ורואה בו ארבעה סיפורים של ההצלה ע"י ה' מצרות במצבים שונים. "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". יש במזמור הזה פסוקים שמתייחסים לכל קבוצה וקבוצה: הם זועקים לעזרה, וה' מוציא אותם ממצוקותיהם. על כן חשובה מאוד הכרת הטוב. מי שזכה לישועה – נדרש להודות למקור הברכה וההצלה. מכאן שהמזמור מתחיל ב"הודו".

אך למה בערב שבת דווקא? באופן טבעי, אדם מגיע לרגע כניסת השבת טרוד בצרות רבות: פרנסה, מחלות תקלות, שלום בית, חינוך ילדים. עליו לעשות את המעבר מחול לחודש, אך כיצד להתנתק מלחץ הבעיות? המזמור מתאר את הצרות ואז את ההצלה שבאה. בחשיבה הזאת המתפלל יכול לראות במצוקותיו את התחלת הישועה, לקוות שזה מה שיקרה לו – ולקבל את השבת בתחושה של שמחה.

האם סדר האירועים המתואר בספר שופטים משקף את הרצף הכרונולוגי? האמת שאין לנו דרך לדעת בוודאות. מדובר בתקופה של מאות שנים שאין לה תיעוד מחוץ לתנ"ך. גם הסיפורים עצמם מתמקדים במאורעות מסוימים ולא ברצף שלטון השופטים. אך לפחות לגבי שני המעשים בסוף הספר – "פילגש בגבעה" ו"פסל מיכה" – יש לנו סיבות לחשוב שאינם במקומם לפי הזמן. אגב, שניהם לא לכבודו של עם ישראל. תכף נבין את הקשר…

בסיפור "פילגש בגבעה" אנו פוגשים את… נכדו של אהרון הכהן: "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם…" (שופטים כ כח). נעבור ל"פסל מיכה", שם נאמר (שופטים יח ל): "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְ^נַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ." שימו לב לאות "נ" במילה "מנשה": לפי המסורת היא לא נכתבת בשורה אחת עם שאר האותיות. פירוש העניין: כאילו היא לא צריכה להיות שם! בלי "נ", "משנה" הופך ל"משה". יוצא שכהן הפסל היה לא אחר מאשר… נכדו של משה רבינו (שהרי היה למשה בן בשם גרשום). רק שהפסוק מנסה להחביא זאת, כי זה גנאי למשה.

אז יוצא שהטקסט מזכיר את הנכדים של משה ושל אהרון, ולכן סביר שהמעשים הללו קרו בשנים הראשונות לאחר כיבוש הארץ, ולא בסוף תקופת שופטים. ספר שופטים מסתיים בפסוק "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה." (שופטים כא כה). אפשר לראות כאן ביקורת על העדר שלטון מרכזי, והכנה לצורך לקבל את המלוכה כמתואר בהמשך התנ"ך. לכן סביר מאוד שעורך הספר מיקם את שני הסיפורים שממחישים את הנזק באנרכיה – דווקא בסוף הספר, על מנת להדגיש את הרעיון המרכזי.

התלמוד מפרש את הפסוק בתהילים (קטז יג) "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" באופן מרתק. לפי פסחים קיט ב: מדובר במשפט שנאמר ע"י דוד המלך בסעודה שהקב"ה עושה לצדיקים באחרית הימים. אך יש כאן עלילה מעניינת. הקב"ה מגיש בתור את הכוס של ברכה לכל אחד אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, משה ויהושע. כולם מסרבים בנימוס כי רואים בעצמם חסרון: למשל, אברהם הוליד את ישמעאל, משה לא נכנס לארץ. ואז מגיע תורו של דוד – שנוטל את הכוס של ברכה ואומר את הפסוק.

לכאורה, לא ברור למה דוד מסכים לברך. הרי אם חטא או חסרון פוסלים את הברכה, אז הרי התנ"ך מספר לנו שגם דוד חטא במעשה אוריה ובת שבע, וגם יצא ממנו אבשלום שמרד בו! אז למה דוד לא פסל את עצמו? המהר"ל בפראג ב"נצח ישראל" (פרק לג) מביא את דברי האגדה הללו, ומפרש ש"היה לו לדוד מעלתו בשלימות" – אך לא מסביר מהי מהות השלימות המיוחדת הזאת.

נראה לי מאוד הסברו של הרב יובל שרלו בשיעור הוידאו "דוד לא חטא?". הרב אומר שדוד רשאי לברך לא בגלל שלא חטא – אלא להיפך, כי הוא בעל תשובה במלוא מובן המילה. דוד הוא משבט יהודה – השבט שהמייסד שלו ידע להודות מפני תמר שהיא צדקה ממנו. דוד המשיך את מסורת התשובה, ועבר תהליך ארוך של חזרה מחטאיו. אז התשובה היא זו שמנקה אותו לגמרי מהחיסרון, ולכן הוא בהחלט ראוי לכוס של ברכה בסעודת אחרית הימים.

עם קום המדינה נעשו ניסיונות לקבוע קריאה מיוחדת בתורה ליום העצמאות, אך עד היום נראה שהם לא התקבלו להלכה ע"י רוב הציבור. לעומת זאת, הרבנות הראשית קבעה הפטרה מיוחדת ליום העצמאות. קוראים מנביא ישעיה פרקים י' יא' מהפסוק שמתחיל במילים "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד". (נוב היא עיר כוהנים מקראית הקרובה לירושלים).

למעשה, מדובר בהפטרה חדשה-ישנה. יהודים בחו"ל מציינים את רוב החגים יומיים רצוף. גם שביעי של פסח חוגגים שם יומיים. לפי המסורת, "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד" היא ההפטרה בחו"ל של היום השמיני של פסח, כלומר היום השני של החג השני! אך בארץ ישראל היום השמיני ("מימונה") אינו חג פורמלי, ולכן ההפטרה לא נאמרת. אז המנהג המחודש למעשה לקח טקסט ששימש כהפטרה רק בחו"ל, והעביר אותו לארץ ישראל בהקשר של יום העצמאות. מדוע?

ישעיהו מדבר בפרקים אלה על הגאולה ."וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשׇּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'". אלה בין הפסוקים המפורשים ביותר בתנ"ך שמתארים את ביאת המשיח. לאורך הדורות, עניין הגאולה היה קשור לפסח בו מציינים את יציאת מצריים. אך בדור שלנו רק טבעי לחבר את עניין גאולה משעבוד הגויים ליום העצמאות של מדינת ישראל. למי שרוצה להעמיק, להלן הפירוש להפטרה הזו מהאתר "בני ציון".

ויש בה גם פסוק מפורסם של חזון השלום העולמי: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." מציאות או משל?

מעשה אחשוורוש, מרדכי, אסתר והמן – היה או לא היה? קודם כל, נשים לב שמגילת אסתר בנויה יותר כיצירה ספרותית מאשר כספר תולדות הממלכה הפרסית. תחילת הסיפור בתיאור גדולתו של המלך אחשוורוש. בזה גם מסתיים הספר. אך מה בדיוק קורה באמצע? די מהר מתברר שאפילו בביתו המלך הגדול לא שולט, וגם ניהול הממלכה אינו מצטיין בעקביות. אין ספק שכותב הספר בונה עלילה. אך עדיין השאלה נשאלת: האם התרחש אירוע היסטורי עליו מבוסס הסיפור, כפי שמקובל במסורת?

לצערנו, המחקר לא נותן לנו מענה חד משמעי על השאלה. נתחיל מהדברים שאין: לא קיים תיעוד של סיפור שדומה למגילה באף מקור חיצוני. אך הדבר כשלעצמו לא אומר הרבה. אין לנו תיעוד מקיף של האימפריה הפרסית, והרבה ממה שכן יודעים – מגיע ממקורות יווניים. זה שלא מצאנו תיעוד – לא מוכיח הרבה. אז אם אין לנו מקור חיצוני, אולי אפשר להבין זאת מתוך הספר עצמו?

גם כאן אין ראיה חותכת. אך המחקר מצביע על הקשר בין הטקסט לבין התרבות הפרסית של התקופה הרלוונטית. לא מדובר רק באוצר המילים. מתברר שתיאורי החצר של אחשוורוש מתאימים מאוד לדברים שהחוקרים יודעים עכשיו על פרס הקדומה. בהקבלה לימינו, כותב המגילה הכיר את ההתרחשות הפנימית ב"חצר" של נשיא של מעצמה – כגון ארה"ב, רוסיה וסין – ולא רק את מה שכולם יודעים ומצלמים. לכן לא סביר שהמגילה נכתבה שנים רבות אחרי. המחבר ידע טוב מאוד על מה הוא מדבר. זה כשלעצמו לא מוכיח שהאירועים קרו בדיוק לפי המסופר, אך מחזק את הסברה שקיים רקע היסטורי ריאלי לדברים. להרחבה, הקשיבו לשיחה מרתקת בין ד"ר רועי יוזביץ' לחוקר המקרא מאור עובדיה (ולעוד שיחות ארוכות אך מרתקות של החוקר).

אבל רגע… אולי המעשה המסופר הוא דמיוני? הייתכן בכלל לחשוב ששליט של מעצמה – יחד עם גדול שריו – יחליטו לבצע השמדה של כל העם היהודי, מתוך שנאה וללא סיבה הגיונית ממשית? אפשר בכלל להגות רעיון של השמדת עם? נדמה לי שאחרי השואה אנו מבינים שהדבר אפשרי, לצערנו. אך מה בעצם מנע מאחשוורוש להפוך להיטלר של העולם הקדום? תקראו כאן.

ספר שמואל ב' (פרק ז') מספר לנו על דרמה של ממש. דוד המלך רוצה לבנות את בית המקדש, ונתן הנביא בתחילה מעודד אותו לעשות כן. אך ה' בא אל נתן בחזיון לילה, ומורה לנביא לאסור על דוד את בניית המקדש. מדוע בעצם? מקובל לענות שדוד היה איש מלחמות (לפי המסורת, נלחם בח"י מלחמות) ולכן נפסל, בעוד שממלכת שלמה בנו זכתה בשלום ויציבות – ולכן שלמה המלך – כאיש של שלום – התאים יותר לתפקיד בונה המקדש מאשר דוד.

אנו לומדים על הקשר בין שלום למקדש מסיפור מקביל בספר דברי הימים, שם נאמר: "… לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי." אך ספר שמואל לא מזכיר במילה את עניין המלחמות ושפיכול הדמים. בואו נקרא מה המסר של ה' לדוד דרך נתן: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם". המסר העיקרי אל דוד הוא חיובי: בניגוד לקודמו לשאול המלך שלא העביר את המלכות לצאצאיו, דוד מתבשר שיזכה להקים שושלת מלוכה, "בית דוד" הנצחי.

ניתן לפרש שלא במקרה כינון בית המלוכה מתחבר עם האיסור לדוד לבנות את הבית ה'. דווקא בגלל חשיבות השושלת שמתחילה בדוד, ראוי ביותר שבנו של מייסד השושלת הוא זה שיקים את פרויקט המקדש בפועל. אנו יודעים שדוד התאווה לבנות ואף עשה הכנה מעשית לכך, ונעצר רק בדבר ה'. העברת ביצוע הפרויקט לבנו מחזקת אצל העם – ובעולם כולו – את ההבנה שבית דוד ראוי ורצוי בעיני ה'. אין בכך סתירה לצורך בשלום, אלא הדגשת חשיבות ההמשכיות.

לכאורה, לפי המקורות, התשובה היא חיובית. לא רק שסיפור מעשיו של שמשון מופיע בספר שופטים: גם הטקסט אומר במפורש – ואפילו בשני מקומות (!) – שהוא שפט את ישראל בימי פלישתים עשרים שנה. אך יש קושי מסוים בפירוש הדברים. אמנם שמשון נלחם בפלישתים בגבורה רבה, אך תמיד עשה זאת לבדו. אין בתנ"ך אזכור של שמשון בתור מנהיג פוליטי או צבאי של הציבור, כיאה לשופט.

אפשר ליישב את הקושיה כך: בתקופת פעולתו של שמשון הפלישתים פחדו ממנו, ולכן הוא היה שופט (מנהיג) במובן שגבורתו נתנה לישראל הגנה. אך קשה להתעלם ממורכבות דמותו, שהיא הרבה מעבר לשיטות הלחימה שלו. הוא נהג מנהגי נזירות מחד, אך הסתבך בקשרים עם נשים נוכריות מאידך. חז"ל אמרו: (משנה סוטה א ח): "שמשון הלך אחר עיניו". האם כך אמור להיראות מנהיג של עם ישראל?

ניתן לראות את הסיפור של שמשון בהקשר רחב יותר של "איש הישר בעיניו יעשה" בימי השופטים : בגלל שלא היה שלטון מרכזי וכל שבט היה לעצמו, הייתה הידרדרות במצב האומה. היא שנעצרה רק בימי שמואל, ובמחיר של המלכת מלך על ישראל. אם מסתכלים מהכיוון הזה, טבעי הדבר ששמשון – השופט האחרון שמוזכר בשמו – אכן מבטא ירידה רוחנית מסוימת.

ואף על פי כן נאמר בתלמוד: (ראש השנה כה ב): "ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו". הפרשנים אומרים שבָּדָן הוא… שמשון הגיבור (שהיה כידוע משבט דן). אז אם חז"ל משווים אותו לאהרון הכהן, כנראה שבדור שלו הייתה חשיבות שינהיג את ישראל בדרך הלא שגרתית בה נהג.

לפי המסורת, התורה היא נצחית. אך מתן התורה הוא גם אירוע היסטורי. התורה ניתנה בזמן מסוים לדור של יוצאי מצרים. אנו ודאי לא יכולים לקרוא ולהבין את התורה בצורה זהה לדור ההוא. אז האם נכון גם לפרש את הטקסט של התורה בהקשר ההיסטורי בו הם נאמרו? או שאין לדברי התורה תלות בזמן? זה נושא מרתק בפני עצמו, אך אני מרשה לעצמי רק להביא שיר "מַעֲשֵׂה הָרַב וּבַעַל־הָעֲגָלָה" של שמשון מלצר שעוסק בסוגיה באופן קצת היתולי. קודם כל מציע לכם לקראו את השיר הנפלא, הטקסט כאן. אך לאלה שמחפשים קיצורי דרך, להלן הסיכום שנעשה באמצעות הבינה המלאכותית של Claude (עם קצת עריכה):

השיר מספר על עגלון שנשכר להוביל חבית יין. העגלון התכונן היטב לנסיעה – בדק את הסוסים, תיקן את העגלה ויצא לדרך. באמצע הנסיעה עם החבית, החל גשם עז לרדת. העגלון החליט להסתובב ולחזור, אך תוך כדי התנועה הזאת העגלה התהפכה, החבית נשברה וכל היין נשפך.

המוזג (בעל החבית) תבע את העגלון לדין תורה על הנזק. הרב פסק שהעגלון אכן חייב לשלם פיצויים. העגלון בהתחלה קיבל את הפסיקה, אך החל לחקור את מקורות ההלכה אצל הרב: הרב פסק על פי השך – הש”ך לקח מהרמב"ם – הרמב"ם מהגמרא – הגמרא מהתורה – התורה ניתנה מהשמיים.

כאן העגלון שאל: "מתי ניתנה התורה?". כשנענה שב-6 בחודש סיון (קיץ), הוא פיתח טיעון מקורי: בקיץ, כשהמזג נאה והדרכים טובות, יש הגיון לפסוק שהוא חייב. אבל אילו התורה ניתנה בסתיו, בזמן גשמים, ודאי שהדין היה אחר! לכן, למרות כל שרשרת הסמכויות ההלכתית, הוא מחליט שלא לשלם "אפילו פרוטה אחת שבורה".

האם לדעתכם הטיעון של העגלון תקף? כתבו לנו.

הפסוקים מתארים כיוון מסורי-ערכי של העולם, ולא מציאות פיזיקלית או סדר השתלשלות התהליכים. איך רש"י פירש את הפסוק הראשון בתורה? לפי הרמב"ם, איך בכלל ניתן לדעת שהעולם נברא?