לא רבים מבני זמננו מצליחים להטביע חותם ממשי בעולם לימוד התורה. אחד מהם הוא הרב פנחס קהתי (1901-1976), המחבר של הפירוש למשנה שהתקבל בחוגים הרחבים של ציבור הלומדים. פנחס קהתי עלה לארץ בשנות ה 30, והתפרנס מעבודה בבנק וכן כרכז בתנועת נוער. בשלב מסוים הוא הבין שלא קיים פירוש למשנה שמתאים ללומד העכשווי: אמנם נכתבו פירושים למשנה במהלך הדורות, אך הם לא מתאימים לקורא הישראלי. אז הוא התחיל להוציא פירוש משלו.

המשנה נכתבה בארץ ישראל ונחתמה לפי המסורת ע"י רבי יהודה הנשיא בסוף המאה ה 2 לספירה. היא כתובה בעברית. לכאורה, הטקסט אמור להיות מובן ברובו לקורא הישראלי. אמנם העברית המודרנית קרובה יותר לתנ"ך מאשר לשפת חז"ל, אך זה לא המכשול העיקרי בלימוד. המשנה נכתבה בתמצות ובקצרנות. מעבר לקושי להבין מילים קשות, לקורא חסרים רקע והקשר. במשנה יש מעט סיפורים והסברים. כמו שאומרים, החומר קצת "יבש".

הרב קהתי נשאר נאמן למקורות הקלאסיים בפרשנות. הוא כתב הקדמות לפרקים והוסיף פירושים וביאורים בשפה ברורה, שחלקם לשוניים וחלקם מסבירים את הדיון לפי התלמוד והפרשנים המאוחרים, וגם התייחס לקביעת ההלכה. אצל קהתי כל משנה הופכת לסיפור ברור ומעניין, ומי שרוצה – יש לו לאן ללכת ולהעמיק. כמובן, גם טכנולוגיה נכנסת לתמונה: יש היום אפליקציה לטלפון שמכילה את הפירוש. הנה צילום מסך מהטלפון שלי:

רוצים לקרוא על עוד מהפכות: פירוש שטיינזלץ לתלמוד בעברית וכן מפעל הדף היומי.

כך מתארת מגילת איכה (פרק ה') את חורבן ירושלים: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ." נוכחות השועלים בהר הבית מובאת כסימן להרס, לאחר שירושלים נכבשה ע"י ממלכת אשור ובית המקדש הראשון נחרב.

למוטיב הזה יש המשך לאחר חורבן הבית השני. התלמוד (מכות כד ב) מספר על חבורת רבנים (וביניהם רבי עקיבא, שחי בתקופת מרד בר כוכבא, כשבית המקדש השני כבר נהרס ע"י הרומאים) שמגיעים לירושלים. "כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?" איך רבי עקיבא הסביר את הצחוק שלו? מאיזה מקור שאב את האופטימיות?

לדעתו, נוכחות השועלים היא הוכחה לכך שנבואת החורבן מתקיימת, ואם כך – מובטח גם שנבואת הבניין תתקיים! איזו נבואת בניין? רבי עקיבא כיוון לנבואת זכריה (ח, ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים." ואולי הנבואה זו מתקיימת בימנו ממש?

לא, לא מדובר במשחק כדורגל בין ברצלונה לריאל מדריד, אלא במפגש שהתרחש בתחילת המאה ה 14 בין שני רבנים גדולים: האחד מגרמניה והשני מספרד. נציג קודם את הראשון: רבנו אשר בין יחיאל, המכונה הרא"ש. מתולדות חייו שלו אפשר ללמוד על האנטישמיות בגרמניה במאה ה 13. רבו של הרא"ש, מהר"ם מרוטנברג היה (במונחים של ימנו) אסיר ציון. הגרמנים אסרו אותו בעוון של בריחה מהמדינה, שכנראה נעשתה במטרה להבריח גם יהודים נוספים לארץ ישראל. השלטון דרש סכום כופר עצום תמורת שחרורו. תלמידו הרא"ש אסף את הכסף, אך רבו לא הסכים שיפדו אותו, ומהר"ם מרוטנברג נפטר בכלא.

לאחר מות רבו, מצבו של רבנו אשר, כמו של שאר יהודי גרמניה, נעשה גרוע עוד יותר. יהודים רבים נרצחו בפרעות. רבנו אשר חשש שגורלו יהיה דומה לזה של רבו, וגם הוא ייאסר. הרא"ש מצליח לברוח מגרמניה ולהגיע לספרד. וכאן אנו מגיעים למפגש המפורסם. יש לנו מקור שמספר שהרא"ש הגיע לעיר ברצלונה, ושם פגש את אחד מגדולי הרבנים בדורו, והרי הוא רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב"א). שני הרבנים למדו ביחד תורה כמה ימים, ורשב"א התרשם מחוכמתו של אורחו ונתן לרא"ש "מכתב המלצה" לחכמי ספרד.

אולי בזכות ההמלצה הזאת הרא"ש התקבל כרב של העיר טולדו בספרד, ושם התיישב. הוא דוגמא לחכם אשכנזי שהשתלב בעולם הספרדי. גדולתו של הרא"ש אפשר לראות בכך שרבי יוסף קארו בחר בו כאחד משלושת אבות ההלכה בכתיבת הספר שהפך שאבן היסוד בהלכה, "שולחן ארוך". גם בנו של הרא"ש, הרב יעקב בן אשר, תרם לעולם ההלכה: כתבנו כאן שהוא המציא את החלוקה של הנושאים בהלכה לארבעה "טורים", שיטה שאומצה ב"שולחן ארוך". ולכן בנו של הרא"ש כונה גם "בעל הטורים".

לפי המסופר בתלמוד הבבלי, ריש לקיש (או בשמו המלא: רבי שמעון בן לקיש) אכן היה שודד. הוא פגש את רבי יוחנן, גדול תלמידי החכמים בארץ ישראל בתקופת ראשית התלמוד. רבי יוחנן מצליח להחזיר את ריש לקיש בתשובה. לפי האגדה בתלמוד, המפגש ביניהם קרה ב…נהר הירדן .ריש לקיש עוזב את הפשע, הופך לתלמיד של רבי יוחנן ואף מתחתן עם אחותו.

אך למרות ש"הכל נשאר במשפחה", כשמדובר היה בלימוד תורה, הרב והתלמיד לא תמיד הסכימו ביניהם, כך שיש לנו בתלמוד סוגיות רבות בהן מוצגת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. וכך, לצערנו, האגדה לא מביאה סוף טוב לסיפור שלנו. פעם רבי יוחנן וריש לקיש ישבו בבית המדרש ונחלקו בדיני הטומאה של כלי נשק. בסערת הוויכוח אמר רבי יוחנן: "לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך, הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו!" (תרגום שטיינזלץ שם). ריש לקיש נפגע מאוד מרבו, חלה ומת. הדבר גרם לצער רב לרבי יוחנן עצמו, בסוף נטרפה דעתו וגם הוא מת.

צריך לזכור שמדובר באגדה ולאו דווקא באמת ההיסטורית. התלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, מקום מושבם של רבי יוחנן וריש לקיש – אינו מזכיר את סיפורי השודדים. אך נדמה לי שהלקח המוסרי ברור. נביא אותו בלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ז'): "וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּישׁוֹ". גם גדולי האומה חייבים להקפיד על כך.

במשנה (חגיגה ב א) נאמר: "אין דורשין בעריות בשלשה. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו." חז"ל כינו בשם "מעשה מרכבה" את סתרי התורה העמוקים, מה שמכונה בימנו "תורת הקבלה". אז לפי המשנה, אסור ללמד קבלה אפילו ב"שיעור פרטי" מול תלמיד אחד, אלא אם התלמיד הגיע לרמה הראויה. ואכן במהלך הדורות היו מנהגים שונים שהגבילו את לימוד הנסתר, למשל האיסור הגורף ללמוד קבלה לפני גיל 40.

ומה קורה בימנו? יש טוענים שהמגבלות האלה כבר לא חלות בדור שלנו: אחד הטיעונים הוא שספרי הקבלה ממילא נגישים לציבור, כך שאין טעם להסתירם, ועדיף שאדם ילמד קבלה באופן ראוי ולא ילך בדרך לא טובה. יש סוברים שאנו דור הגאולה, ולכן ראויים ללימוד הנסתר. אני לא בא להכריע, אך אזהרת חז"ל במקומה עומדת, ולכן לטעמי ראוי לשקול אותה בכובד ראש.

בכל מקרה, לא הגיוני להתחיל את לימוד הנסתר, לפני שמשקיעים בנגלה: הכוונה לתנ"ך, משנה, תלמוד, הלכה ומחשבת ישראל. ספר הזוהר הוא הרי פירוש לתורה: האם ראוי להתחיל ממנו, מבלי ללמוד את התורה בדרך ה"קלאסית"? אפר ללמוד לתואר מתקדם בלי לרכוש את הבסיס? לימוד תורת הנגלה לא רק נותן רקע, אלא מאפשר לאדם להבין יותר טוב האם הוא מתאים לעולם הנסתר, ואם כן – ממי ואיך ראוי ללמוד. אפשר ואף רצוי להכיר את מושגי הקבלה: ניתן להתחיל אפילו ממאמר בויקיפדיה.

קיימת גם דרך נוספת לנסתר: ללמוד מהמקובלים דרך ספריהם שאינם ספרי קבלה. רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) היה ללא ספק מקובל. היה לו סיפור חיים מרתק, ובשלב מסוים הרבנים גזרו עליו לא לכתוב ספרי קבלה. מה עשה הרמח"ל נוכח האיסור? הוא כתב ספרים בלשון הנגלה, אך ביטא את הרעיונות שמקורם בקבלה. ניתן בקלות למצוא שיעורים מעמיקים על ספרים הללו.

על רבי אליעזר בן הורקנוס, מגדולי חכמי המשנה, נאמרו במקורות שני דברים סותרים. מצד אחד נאמר משמו בתלמוד: "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם". מצד שני המדרש מספר עליו ש"דרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם". איך בכלל אפשר לחבר את שתי האמרות הללו לאדם אחד?

אז רגע, כשרב אומר דברי תורה, האם הוא מחדש באמת, או מעביר את מה שקיבל ברבותיו? התורה בבסיסה זה דבר ה' שמועבר במסורת מרב לתלמיד. משה רבנו קיבל את תורה והעביר לתלמידיו. לכאורה, לפי זה מי שהיה יותר קרוב למתן תורה – ידע יותר טוב, והדברים רק הלכו שנשתכחו במהלך הדורות. אבל זה תיאור פשטני מדי. גדולי ישראל אמנם למדו מרבותיהם, אך הלימוד הוביל אותם למחשבות והארות שלא נאמרו להם במפורש. השגות אלה, יחד עם היכולת לנסח רעיונות ששייכים למציאות של דורם – הן הסיבה שאנו זוכים ללמוד הרבה מרבנים גדולים בכל הזמנים.

עכשיו אפשר להבין את מה שנאמר על רבי אליעזר. כל מפעלו אכן התבסס על ה"שמועה" שקיבל מרבותיו. אך הוא פיתח את מה ששמע וביטא רעיונות "שלא שמעתן אוזן מעולם" – חידושי תורה עצומים, שכולם נובעים מהמקור של המסורת.

בספר איוב (לא ב) מופיע: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". כך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "'מה החלק' שנתן לי בעבור זה 'אלוה ממעל', הזה שכרי, ומה 'הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים' במות בני וכריתת בני ביתי". איוב טוען שהוא צדיק ונהג כל חייו ביושר, ולכן הייסורים שבאים בחלקו אינם מוצדקים.

עם התפשטות תפיסות הקבלה והחסידות, הביטוי הפך תיאור הקשר בין נשמת האדם לבוראו. וכך כותב הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) ב"ספר התניא" (חלק א ב): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". אבל איך להבין זאת? קשה לקבל את הגישה שנשמה היא "חלק" של הבורא במובן של "חתיכה" ממנו, הרי אחדות האל מחייבת שהוא לא יתחלק לחלקים.

הרב אורי שרקי מסביר שיש לפרש "חלק" מתוך הסתכלות על התקבולת בפסוק: "חלק" – "נחלה". הנשמה היא ה"נחלה" של הבורא בעולמנו, מתוך כל מה שנמצא בעולם – הנשמה היא החלק השייך והקשור ביותר לבורא. מוזמנים להאזין להסבר של הרב שרקי, זה מרתק (הוא מתייחס גם ל"ספר התניא" ולעוד מקורות).

כתוב במשנה (קידושין א א): "האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה." אך איך לפרש זאת? האם משמעות הדבר שאישה היא רכוש? בסוגיה הזאת בדיוק התווכחו בשנת 2019 מעל דפי כתב עת הטוענת הרבנית רבקה לוביץ מול הרב מיכי אברהם.

גב' לוביץ' במאמרה טוענת שאכן לפי המסורת הרבנית האישה הופכת אחרי טקס הקידושין לקניינו של הבעל. היא מציינת שהפרק המדובר במשנה מופיע בסמיכות לאלה שעוסקים בעבדים וסוגים נוספים של רכוש, ומביאה ציטוטים מרבנים מתקופות שונות שבדבריהם מאשרים שאישה היא רכוש בעלה במובן מסוים. אמנם היא מסכימה שאין לבעל רשות מצד ההלכה לנהוג באשתו כרצונו, אך זה נכון גם כלפי עבדים שהם ודאי רכוש. הלכה למעשה, היא מביאה לשולחן הצעה קיצונית לוותר על הקידושין ולחפש חלופות לזוגיות במסגרת ההלכה.

הרב מיכי לעומתה טוען במאמרו שיש לפרש "קניין" כ"חָלוּת של חוזה". בכל עשיית חוזה חשוב להבין האם הצדדים הגיעו להשלמתו, ולכן תמיד יש פעולה מסוימת שמשמעותה אותה ההשלמה: לחיצת ידיים, חתימה, אישור פקיד, רישום בבלוקצ'יין – הכל לפי העניין. גם החתונה היא חוזה בין בני הזוג, ולכן נדרש מעשה שמציין את ה"חלות" – שהוא משעה הטבעת בקידושין. לשיטת הרב מיכי, אין לקניין בהקשר הנישואין משמעות של בעלות כלל, ואם היה רב שכתב ברוח זו – הרי זו טעות שלא מחייבת אותנו. יצוין שגם הרב מיכי מסכים שהטקס אינו "סימטרי" ולא מתלהב מכך, אך אין זה אומר שאישה הופכת לרכוש.

מי צודק? מוזמנים לקרוא. אני חייב להודות שאותי הרב מיכי שיכנע יותר. אך זה רק אני.

לאורך הדורות, הרבנים החשיבו את הנצרות (אגב, בניגוד לאסלאם) ל"עבודה זרה" (עבודת אלילים). מבחינה תיאולוגית, הטענות העיקריות נגד הנצרות היו מסביב לבעיית ה"הגשמה" (אמונת הנוצרים שהאל עבר "הגשמה" והופיע בעולם כ"אותו האיש"), ואמונת השילוש שלפי תפיסת הרבנים הינה סטייה מאמונה באל אחד. גם טקסי, חפצי ומקומות הפולחן של הנצרים נתפסו כעבודה זרה. האם יש לנו בכלל מקורות שגורסים אחרת?

אפשר לבסס גישה שונה על סמך דבריו של המאירי (רבי מנחם בן שלמה) שחי בצרפת במאה ה-13 (והוא ודאי הכיר את הנצרות היטב). המאירי טען שבניגוד לעובדי האלילים שחיו בתקופות הקדומות (כגון בזמן המשנה והתלמוד), האומות שבזמנו "גדורות בדתות ונימוסים", כלומר מקיימות את חוקי הדת והמוסר. לכן ההלכות שנוגעות לעובדי האלילים שבתלמוד לא חלות עליהן! המאירי לא קבע במפורש שנצרים אינם עובדי עבודה זרה, אך אפשר בהחלט להבין אותו כך. אמנם היו רבנים שסברו שהמאירי כתב את דבריו מפחד הגויים והצנזורה, אך קשה לקבל זאת: מדובר בתפיסה שלמה שמנוסחת באריכות, ולא כתיקון שהוכנס לכתביו בלחץ הגויים.

אז מה המצב בימנו? מוסכם על כל הזרמים ביהדות שהנצרות איננה הדרך הרוחנית הראויה ליהודים. אך ביחס לנוצרים הגויים, צריך להבין שמדובר במיליארדי אנשים שמחולקים לכתות ושיטות דתיות שונות. לכן מסתבר שאין מקום ליחס אחיד כלפי כל העולם הנוצרי. לפחות לגבי חלק מהכתות, סביר מאוד להניח שהאלמנטים התיאולוגיים של "עבודה זרה" הצטמצמו מאוד עם שינוי התפיסות הדתיות – ואז יש עוד יותר הגיון ליישום תפיסת המאירי שלא רואה בהם עובדי אלילים. יש לבחון כל מקרה לגופו ולעומקו.

מאז שיהודים הוגלו לבָּבֶל בזמן חורבן בית המקדש הראשון, הם הקימו שם מרכז דתי ותרבותי גדול. מטבע הדברים, נוצרה התחרות בין הקהילה בבבל ולבין המרכז הארץ-ישראלי שנמשכה מאות שנים, ויש לנו עדויות רבות על כך מתקופות שונות. מתקופת התלמוד (המאה ה-3) ישיבות בבל כבר רואות את עצמן כמובילות את העולם היהודי, וארץ ישראל הופכת להיות פחות ופחות מרכזית עבורן באופן מעשי. האם הלכו כמה צעדים רחוק מדי?

הגיעה לידנו איגרת שכתב חכם בבלי בשם פירקוי בן באבוי בזמן "תקופת הגאונים" (סוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9). האיגרת מיודעת לקהילה יהודית בצפון אפריקה. ברוח המאבקים בין בבל לארץ ישראל, החכם מנסה לשכנע את בני הקהילה ללכת בדרכי חכמי בבל. לטענתו, התורה הארץ-ישראלית היא משובשת כי לא היה רצף העברת המסורת בגלל הרדיפות, בעוד שהתורה בבבל שלמה היא. יש אולי הגיון מסוים בטענתו, אך שימו לב איך הוא מתבטא בעניין ציון: "ואין ציון אלא ישיבה שמצוינים בתורה ובמצוות … ואין גאולה באה תחלה אלא לישיבה של בבל".

אתם הבנתם את זה? "ציון" אצלו כבר איננה בהכרח ירושלים הממשית, אלא היא נמצאת במקום של הישיבה החשובה ביותר בכל עת! נקפוץ מבבל לאירופה. מאות שנים אחרי פירקוי בן באבוי, במאה ה-18, העיר וילנה קיבלה כינוי "ירושלים דליטא", בזכות פריחת עולם הישיבות שם. צחוק הגורל הוא שבשני המקומות האלה כמעט ולא נשארו יהודים בימנו, ורובם עלו לארץ במהלך שנות קיום מדינת ישראל.