ירמיהו הנביא (ירמיהו א יד) אומר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ." גם אצל ירמיהו וגם בעוד מקומות בתנ"ך הצפון מסומן ככיוון ממנו מגיע הרוע. מדוע הצפון דווקא? ניתן אולי לומר שבארץ ישראל רוב הפלישות של האויבים היו מכיוון צפון. ואולי יש משמעות אחרת לכיוון הזה? לי נראה שיש כאן בעיקר רעיון פילוסופי ומוסרי ולא גיאוגרפי.

בתלמוד (בבא בתרא כה ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "עוֹלָם לְאַכְסַדְרָה [בניין עם 3 קירות בלבד] הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת [הכיוון הצפוני לא סגור, אין שם קיר]". ההמשך מסביר את הרעיון באמצעות תנועת השמש: במהלך היום היא עושה סיבוב בשמיים מצפון-מזרח – דרך דרום – עד צפון-מערב. אך לצפון השמש איננה מגיעה לעולם. הכיוון הצפוני אף פעם אינו מקור של אור, ולכן בהשאלה ניתן לראות בו את מקור הצרות והחושך בעולם כולו.

נמשיך עם המדרש: (פרקי דרבי אליעזר ג'), שם מדובר בארבע רוחות השמיים (כיוונים), כך מתואר הצפון בשמו של ה': "רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו. אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה – יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי, וידעו הכול שהוא אלוה.". פירוש: ה' ברא עולם לא מושלם! בהשאלה, ניתן לדמות את העדר השלמות לפתח שקיים במבנה העולם מכיוון צפון. ה' אומר לנו: "מי שחושב שהוא אלוה כמוני, שיוכיח זאת בכך שיסגור את הפרצה". אבל מה לעשות ואנו רק בני אדם, אור השמש לא יגיע מהצפון, הרוח הרעה עלולה לפרוץ משם מחדש אל תוכנו, ואנו צריכים להתמודד עם העולם הלא מושלם ולעשות את המיטב.

לפי המסופר בתלמוד הבבלי, ריש לקיש (או בשמו המלא: רבי שמעון בן לקיש) אכן היה שודד. הוא פגש את רבי יוחנן, גדול תלמידי החכמים בארץ ישראל בתקופת ראשית התלמוד. רבי יוחנן מצליח להחזיר את ריש לקיש בתשובה. לפי האגדה בתלמוד, המפגש ביניהם קרה ב…נהר הירדן .ריש לקיש עוזב את הפשע, הופך לתלמיד של רבי יוחנן ואף מתחתן עם אחותו.

אך למרות ש"הכל נשאר במשפחה", כשמדובר היה בלימוד תורה, הרב והתלמיד לא תמיד הסכימו ביניהם, כך שיש לנו בתלמוד סוגיות רבות בהן מוצגת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. וכך, לצערנו, האגדה לא מביאה סוף טוב לסיפור שלנו. פעם רבי יוחנן וריש לקיש ישבו בבית המדרש ונחלקו בדיני הטומאה של כלי נשק. בסערת הוויכוח אמר רבי יוחנן: "לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך, הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו!" (תרגום שטיינזלץ שם). ריש לקיש נפגע מאוד מרבו, חלה ומת. הדבר גרם לצער רב לרבי יוחנן עצמו, בסוף נטרפה דעתו וגם הוא מת.

צריך לזכור שמדובר באגדה ולאו דווקא באמת ההיסטורית. התלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, מקום מושבם של רבי יוחנן וריש לקיש – אינו מזכיר את סיפורי השודדים. אך נדמה לי שהלקח המוסרי ברור. נביא אותו בלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ז'): "וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּישׁוֹ". גם גדולי האומה חייבים להקפיד על כך.

המדרש (איכה רבה א לא) מספר שלאחר שכבשו את ירושלים, הרומאים ניסו להרוס את שרידי הר הבית, אך לא הצליחו במלאכה בצד המערבי, כי "גזרו מן שמיא שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב". נבהיר שהמדרש לו מתייחס לכותל המערבי המוכר בימנו – אלא לקיר המערבי של בית המקדש (ראו למשל במאמרו ד"ר אייל דודסון) .גם בתלמוד (בבא בתרא כה א) מובאת הדעה שהשכינה נמצאת במערב, אך כאן יש כבר ויכוח: יש חכמים שסבורים כך, בעוד שאחרים טוענים שהשכינה (הנוכחות האלוהית) נמצאת בכל מקום. מי צודק? האם באמת יש מקום לייחס כיוון גאוגרפי מסוים לשכינה?

אנו יודעים שקודש הקודשים היה ממוקם בצד המערבי של המקדש, וזה אולי מסביר את קדושתו המיוחדת. אך עדיין צריך לתת הסבר – למה? יש כמה מסורות בעניין. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק ג מא) נותן כדרכו הסבר רציונליסטי. לשיטתו, פולחן השמש היה חלק מתרבות עובדת האלילים העתיקה, ולכן עובדי עבודה זרה היו פונים באופן טבעי למזרח. לכן כבר אברהם אבינו כשהיה על הר המוריה (שהוא הר הבית, לפי המסורת) בחר להיות עם פניו למערב, ואחוריו למזרח – על מנת להרחיק את עצמו מדרך עובדי האלילים. הצד המערבי נבחר עבור קודש הקודשים על מנת להדגיש את אמונת הייחוד.

גם בימנו יש מנהג (שמקורו בכתבי האר"י, מגדולי מקובלי צפת) לפנות לכיוון מערב בקבלת שבת, כשמגיעים לבית "בואי בשלום" בשירת "לך דודי".

באופן בסיסי, המסורת של היהדות לא בנויה על רעיון השוויון, או לפחות לא לפי הפרשנות שלו בתרבות המערבית. יש אבחנה בין כהן, לוי וישראל – לכל מעמד יש זכויות (וגם חובות) שונות. גברים ונשים לא מחויבים באותן המצוות. התורה אמנם מצווה לדאוג לעניים, אך עצם הקיום של עשירים ועניים לא נשלל. יתרה מכך, התביעה לשוויון בתורה הושמה בפיו של דמות שלילית: קורח. במה מדובר?

בפרשת קורח מסופר שקורח (שהיה אדם מיוחס ועשיר משבט לוי) והנהיג יחד עם שותפיו מרד גלוי נגד המנהיגות של משה ואהרון, ועל כך נענש. וכך מתואר המרד (במדבר טז ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" – הרעיון של "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" הוא בדיוק התביעה לשוויון. אך האם יש בדרישה הזאת גם גרעין של אמת מוסרית? אמנם המרד במנהיגי האומה היה חטא וקורח ועדתו נענשו עליו במיתה, אך צאצאיו של קורח לא מתו. אחד מהם, לפי המסופר בספר דברי הימים, הוא לא אחר מאשר… שמואל הנביא! האם הרעיונות של קורח מצאו תיקון אצל שמואל? במידה רבה, כן.

שמואל קיבל מנהיגות בתקופה קשה. מורו ורבי עלי הכהן אמנם היה צדיק, אך בניו של עלי השחיתו את דרכם. העם ספג מפלה צבאית, וארון הברית נשבה ע"י האויבים. איך אפשר לתקן? במידה רבה, שמואל אימץ את העיקרון "כל העדה כולם קדושים". הוא לא מינה כהן גדול, ולא בנה היררכיה שלטונית. עליו מסופר (שמואל א ז טז): "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה." שמואל נשאר לגור בביתו, והקפיד ללכת לכל מקום שצריך ולשפוט שם את העם. שמואל הבין שצו השעה הוא להפגין מנהיגות צנועה. בהמשך הוא מסרב בעקשנות למנות מלך, וממליך את שאול רק מחוסר ברירה.

אז יתכן גם של "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" של קורח ניתן למצוא יישום חיובי גם בהמשך ההיסטוריה, כאמרת חז"ל במסכת אבות: "וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".

אמנם בתנ"ך יש דמות בשם תימן, ועל שמה נקראת גם ארץ, אך תימן זה גם דרום באופן כללי. כך ה' אומר לאיוב: (איוב לט כו) "הֲ‍מִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן". ובפירוש מצודת דוד על הפסוק: "… יעוף הנץ ויפרוש כנפיו לעוף לפאת הדרום כי שם יחם לו בזמן החורף".

איך המילה "תימן" קשורה לדרום? האדם בעולם העתיק פנה באופן טבעי לכיוון זריחת השמש – למזרח. לא במקרה מזרח נקרא גם "קדם", לשון הסתכלות קדימה. כשמביטים מזרחה, כיוון הדרום נמצא מצד ימין, ולכן תימן זה הכיוון שמצד ימין.

נקפוץ מערבה. הים התיכון נקרא "הים האחרון". בדברים לד ב כך מתואר המראה שראה משה רבנו מהר נבו: "וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן." ההסבר פשוט: "האחרון" לא מתייחס לזמן, אלא לכיוון: כשמביטים מזרחה, המערב נמצא בצד האחורי, ולכן הים התיכון הוא ה"אחרון" כשמסתכלים מארץ ישראל.

ומה אומר הביטוי "השכינה במערב", ואיך זה קשור להסתכלות מזרחה? על כך במאמר אחר. והאם הרעה באמת נפתחת מצפון?

לעיתים העולם החרדי ה"קלאסי" לא נתפס כחדשני במיוחד. אז מעניין להכיר שגם בו נולדים חידושים, ולא הכל מתנהל "כמו שהיה פעם". בשנת 1923 קם מנהיג אגודת ישראל בפולין הרב מאיר שפירא (שאגב שירת גם כציר בפרלמנט הפולני), ולאחר התייעצות עם כמה רבנים, הציע שיטה חדשה ללימוד הגמרא (תלמוד). הרבה לפני האפליקציות המודרניות (כגון "דואולינגו" ללימוד השפות), הוא בנה את המיזם על הרעיון של להרגיל את הלומד להתקדמות איטית אך רציפה בחומר, והשגת היעדים דרך ההתמדה. השיטה שלו נקראת "הדף היומי". במה מדובר?

בדומה למשנה, התלמוד מחולק לשישה סדרים (ש"ס) שבתורם מתחלקים למסכתות. כשהתחילו להוציא מהדורות מודפסות של התלמוד, התקבלה השיטה לחלק כל מסכת לדפים בספר (הטקסט של דף מודפס כולל גם פרשנים, ולא רק את התלמוד עצמו), כאשר כל "דף" מתחלק כמובן לשני עמודים. למעשה, ההפניה לטקסט בתלמוד נעשית באמצעות ציון מסכת, מספר דף ועמוד, כגון ברכות כא ב. ב"דפוס וילנה" שהוא הנפוץ ביותר לתלמוד הבבלי יש כ 2,700 דפים. מכאן הרעיון: אם הלומד יקפיד ללמוד דף אחד ביום, ניתן לסיים את התלמוד בבלי בערך ב 7.5 שנים! אז התכנית כוללת לכל יום את הדף המיוחד שלו, שהוא נקרא ה"הדף היומי". זו הייתה המצאה חדשה – לא הייתה מסורת ללמוד כך.

רבי מאיר שפירא לא רק דיבר. הוא התחיל ליישם את הרעיון עם חבורת לומדים מייד לאחר ההכרזה, החל מחג ראש השנה – זו הייתה ההתחלה של המחזור הראשון של המיזם. כמובן, כמו לכל רעיון חדש ביהדות, קמה גם התנגדות. מעבר לשמרנות ולפחד מחידוש, הושמע גם טיעון שבדרך זו לא מגיעים ללימוד מעמיק. אך הרעיון התקבל ע"י רבים ונמשך עד ימנו: בעת כתיבת שורות אלה אנו באמצע המחזור 14 (!) – ברצף המחזורים מימי המייסד. כמובן, לתוך עולם הלימוד נכנסת גם טכנולוגיה: קיימים אתרים ואפליקציות שעוזרים ללומד להתמיד במסלול ומביאות כלי עזר.

במשנה (חגיגה ב א) נאמר: "אין דורשין בעריות בשלשה. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו." חז"ל כינו בשם "מעשה מרכבה" את סתרי התורה העמוקים, מה שמכונה בימנו "תורת הקבלה". אז לפי המשנה, אסור ללמד קבלה אפילו ב"שיעור פרטי" מול תלמיד אחד, אלא אם התלמיד הגיע לרמה הראויה. ואכן במהלך הדורות היו מנהגים שונים שהגבילו את לימוד הנסתר, למשל האיסור הגורף ללמוד קבלה לפני גיל 40.

ומה קורה בימנו? יש טוענים שהמגבלות האלה כבר לא חלות בדור שלנו: אחד הטיעונים הוא שספרי הקבלה ממילא נגישים לציבור, כך שאין טעם להסתירם, ועדיף שאדם ילמד קבלה באופן ראוי ולא ילך בדרך לא טובה. יש סוברים שאנו דור הגאולה, ולכן ראויים ללימוד הנסתר. אצטט את הרב קוק (אורות הקודש, עמ' קמא): "לטהר את הלבבות, ולהעסיק את המוחות במחשבות הנאצלות, שמקורן ברזי התורה, נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות". אני לא בא להכריע, אך אזהרת חז"ל במקומה עומדת, ולכן לטעמי ראוי לשקול אותה בכובד ראש.

בכל מקרה, לא הגיוני להתחיל את לימוד הנסתר, לפני שמשקיעים בנגלה: הכוונה לתנ"ך, משנה, תלמוד, הלכה ומחשבת ישראל. ספר הזוהר הוא הרי פירוש לתורה: האם ראוי להתחיל ממנו, מבלי ללמוד את התורה בדרך ה"קלאסית"? אפר ללמוד לתואר מתקדם בלי לרכוש את הבסיס? לימוד תורת הנגלה לא רק נותן רקע, אלא מאפשר לאדם להבין יותר טוב האם הוא מתאים לעולם הנסתר, ואם כן – ממי ואיך ראוי ללמוד. אפשר ואף רצוי להכיר את מושגי הקבלה: ניתן להתחיל אפילו ממאמר בויקיפדיה.

קיימת גם דרך נוספת לנסתר: ללמוד מהמקובלים דרך ספריהם שאינם ספרי קבלה. רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) היה ללא ספק מקובל. היה לו סיפור חיים מרתק, ובשלב מסוים הרבנים גזרו עליו לא לכתוב ספרי קבלה. מה עשה הרמח"ל נוכח האיסור? הוא כתב ספרים בלשון הנגלה, אך ביטא את הרעיונות שמקורם בקבלה. ניתן בקלות למצוא שיעורים מעמיקים על ספרים הללו.

על רבי אליעזר בן הורקנוס, מגדולי חכמי המשנה, נאמרו במקורות שני דברים סותרים. מצד אחד נאמר משמו בתלמוד: "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם". מצד שני המדרש מספר עליו ש"דרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם". איך בכלל אפשר לחבר את שתי האמרות הללו לאדם אחד?

אז רגע, כשרב אומר דברי תורה, האם הוא מחדש באמת, או מעביר את מה שקיבל ברבותיו? התורה בבסיסה זה דבר ה' שמועבר במסורת מרב לתלמיד. משה רבנו קיבל את תורה והעביר לתלמידיו. לכאורה, לפי זה מי שהיה יותר קרוב למתן תורה – ידע יותר טוב, והדברים רק הלכו שנשתכחו במהלך הדורות. אבל זה תיאור פשטני מדי. גדולי ישראל אמנם למדו מרבותיהם, אך הלימוד הוביל אותם למחשבות והארות שלא נאמרו להם במפורש. השגות אלה, יחד עם היכולת לנסח רעיונות ששייכים למציאות של דורם – הן הסיבה שאנו זוכים ללמוד הרבה מרבנים גדולים בכל הזמנים.

עכשיו אפשר להבין את מה שנאמר על רבי אליעזר. כל מפעלו אכן התבסס על ה"שמועה" שקיבל מרבותיו. אך הוא פיתח את מה ששמע וביטא רעיונות "שלא שמעתן אוזן מעולם" – חידושי תורה עצומים, שכולם נובעים מהמקור של המסורת.

fכמובן, בצלחת הצדיקים בסעודה לעתיד לבוא. וקודם לכך אולי בדו קרב ביניהם, לפני הסעודה המדוברת. ואולי הם כבר נפגשו… בספר איוב בתנ"ך. נתחיל מההתחלה. בסוף ספר איוב, הקדוש ברוך הוא מתגלה לאיוב ומדבר עמו, בין השאר על נפלאות הבריאה. פרקים מ-מא הוא מזכיר בנאומו את "בהמות" (שהוא גם "שור הבר") כחיה יבשתית ענקית, ואת ה"לוויתן" כענק ימי. באיוב החיות אינן נאבקות ביניהן ולא נאכלות. הן מהוות מעין הוכחה לכוחו וגבורתו של הבורא.

אך בתלמוד ובמדרשים כבר מופיע עניין הסעודה. במסכת בבא בתרא (עה א) נאמר בשם רבי יוחנן: "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לוויתן". מדובר כאן בסעודה באחרית הימים, והיא מבטאת את הטוב שצפון לצדיקים לעתיד לבוא. יש גם מדרש שמתאר את המאבק בין החיות, שבסופו הלוויתן חותך את צווארו של שור הבר בסנפיריו, בעוד ששור הבר נוגח בלווייתן בקרניו. עכשיו אפשר להתחיל את הסעודה. הכל מוכן.

כמובן, אלה דברי אגדה. מיהן החיות האלה? אין לנו זיהוי ודאי. יש שמזהים את הבהמות (שור הבר) עם תאו, יש עם היפופוטם. אבל איך אמרו חז"ל: "אין מקשים בדברי אגדה". החיות מייצגות את הכוחות החזקים שפועלים במציאות.

ואם כבר סעודה לצדיקים … איך אפשר להתחיל בלי ברכה על כוס יין? מי מאבות האומה זכה לברך, לפי האגדה בתלמוד? מוזמנים לקרוא. הרמז הוא בפסוק "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" – מאיזה ספר הוא, ולמי מיוחסת כתיבתו במסורת?

המשנה (סנהדרין י ב) אמנם מציינת שלושה מלכים רשעים ש"אין להם חלק לעולם הבא": ירבעם, אחאב ומנשה. אך במדרש (שירה השירים רבה א א ה) יש תוספת מפתיעה: לאחר שאמרו את המשנה, "ביקשו לצרף שְׁלֹמֹה עמהם". חז"ל ביקשו להוציא מחיי העולם הבא את שלמה המלך? את המלך "החכם מכל אדם" שזכה לבנות את בית המקדש? שלמה שמייחסים לו כתיבה של שלושה מספרי התנ"ך: קהלת, משלי ושיר השירים? איך אפשר להבין זאת?

ובכן, דמות של שלמה איננה כה פשוטה. הוא אכן ידוע כמלך גדול ששלט בממלכה אדירה ביד רמה, הצליח לשמור על השלום (בניגוד לאביו דוד שלפי המסורת נלחם בח"י מלחמות),זכה לכבוד רב משליטי האזור בגלל חוכמתו – וגם בנה את המקדש. היה לכך מחיר בזירה הפנימית: עול המיסים היה כבד, ושבטו של שלמה (שבט יהודה) זכה להעדפה. אך חמור מכך, היו גם בעיות בתחום האמוני-הלכתי: שלמה נשא נשים רבות בניגוד למצוות התורה. אמנם שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו, אך הוא התיר לנשותיו להביא פולחן עבודה זרה לממלכתו. בעיני חז"ל אין כפרה לעבירות כאלה, וזה אולי מסביר למה הם לא ראו את שלמה ראוי לחיי הנצח.

"משפט שלמה"

אך האם בקשת חז"ל שבמדרש נענתה? בהמשך מסופר שיצאה בת קול ואמרה : "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעו" (תהילים כה טו). הקדוש ברוך הוא רואה את זכויותיו של שלמה, ולא רק את חטאיו – משאיר לו מקום של כבוד. המשנה (ידיים ג ה) מספרת שהייתה אמנם מחלוקת בעניין הכללת ספרי שלמה בתנ"ך. אך לבסוף התקבלה דעתו של רבי עקיבא שאמר "שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים". דרך התנ"ך שלמה נשאר בזיכרון האומה אישיות גדולה שהטביעה חותם משמעותי, גם אם לא נקייה מכל חטא.