הזרם המרכזי של היהדות רואה את חופש הבחירה של האדם כדבר אמתי. במילים פשוטות, אנו באמת יכולים לבחור בין א' לב', ובין טוב לרע. אין "מכּתוּבּ". הבחירה איננה אשליה, היא ממשית. מבחינה מוסרית היא הסיבה המרכזית שמאפשרת לשפוט אדם על מעשיו.

עכשיו נשאלת השאלה: "אם אנו יכולים לבחור, איך זה מסתדר עם ההנחה שה' יודע הכל, ובפרט גם יודע מראש מה נבחר"? איך ליישב את דברי המשנה: (אבות ג טו): "הכל צפוי והרשות נתונה"? .הסוגיה הזאת – שנקראת בספרות "פרדוקס הידיעה והבחירה" – העסיקה חכמים רבים מישראל ומאומות העולם. אין לה פתרון מושלם, ואולי הדבר הכי קרוב למוסכם הוא ההסבר של הרמב"ם. ב"מורה הנבוכים" טען ש"ידיעתו [של ה'] לא כידיעתנו", ולכן אין סתירה מהותית.

למרות הקושי להתמודד עם הפרדוקס, הייתי מציע לכל אחת ואחד מאתנו לא לשכוח את ההתחלה של הדיון: יש לנו יכולת לעשות את הבחירה.

למי שרוצה להעמיק בסוגיה, ממליץ לצפות בשיעורו של הרב אורי שרקי בנושא, לפי ספרו שך הרב הנזיר ז"ל.

כן, ואפילו פעמיים. הרב שניאור זלמן מלאדי, המכונה גם "האדמו"ר הזקן" ו"בעל התניא" – היה פעמיים במאסר ברוסיה הצארית במאה ה 18. כך "צילמה" אותו הבינה המלאכותית:

כאן אנחנו נחשפים למאבקים המכוערים שהיו בין קהילות היהודים במזרח אירופה של אז. המלחמה האידאולוגית בין ה"חסידים" לבין ה"מתנגדים" גלשה להלשנות לשלטונות הגויים (משני הצדדים, אגב). ה"מתנגדים" הלשינו על הרב ששלח כספים לארץ ישראל. באותן השנים הארץ הייתה בשליטת הטורקים שנחשבו ל"מדינת אויב" עבור רוסיה. ההלשנה הזאת גרמה למאסרו למשך כחודשיים. גם בהמשך הוא נאסר לתקופה ממושכת יותר, בחשד שעסק בהמרדה.

האדמו"ר הזקן ידוע בכך שביטא בכתב באופן מסודר את יסודות שיטתו, בניגוד לענפים רבים בחסידות שלא עסקו בכתיבה מסודרת של רעיונות.

ידועה ההקפדה של המסורת על הכתיבה המדויקת של ספרי התורה. לפי ההלכה, ספר שיש בו טעות – צריך לתקן או לגנוז. האם זה אומר שכל ספרי התורה שבשימוש זהים מבחינת סדר האותיות? לא בהכרח.

מתברר שמסורת יהדות תימן שונה משאר העדות. כאן ניתן למצוא 14 הבדלים. חלקם ממש הבדלי אותיות. אז כל עדה ממשיכה את המסורת שלה בקפדנות. יש אפילו סיבות לחשוב שנוסח תימן מהימן יותר.

ומה בין האשכנזים לספרדים, אתם שואלים? בפסוק מסוים, לפי המסורת האשכנזית הקדומה, מילה "דכא" נכתבה באות א' כמו אצל התימנים, בעוד שהספרדים כותבים "דקה" באות ה'. בדורות האחרונים, רבים מספרי התורה של האשכנזים (אך לא כולם) נכתבו באות ה' – וכך נראה שספרים אלה זהים למסורת הספרדית מבחינת האותיות. כמובן, יש הבדלים בכתב ובקישוטים, אך לא בטקסט.

אגב, יש לנו עדות ממסכת סופרים על כך שהבדלי הנוסח היו גם בזמנים הקדומים. מסופר שם על שלושה ספרי תורה שנמצאו בעֲזָרָה (חצר בית המקדש): "ספר מעונה", "ספר זאטוטי", "ספר היא". בכל אחד מהספרים האלה היה הבדל של אות אחת לפחות, והם נקראו לפי המילה שנכתבה שונה מהמקובל בשר הספרים.

"בן איש חי" זה כינויו של רבי יוסף חיים מבגדאד, מגדולי הרבנים של ארצות האסלאם שפעל בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20. היה חכם מופלג ומקובל, ושימש כמנהיג רוחני של יהדות עיראק למרות שלא נשא בתפקיד רשמי.

מסופר שבביקורו בארץ ישראל הגיע לקברו של בניהו בן יהוידע באזור צפת, ושם התגלו לו סודות גדולים. לכן הרב בחר לספריו בשמות שקשורים לדמות המקראית הזאת. בניהו בן יהוידע מתואר בתנ"ך כ"בן איש חי" (או בן איש חייל), וכך ספר דרשותיו של הרב קיבל את השם הזה. כמו רבנים רבים שזכו לכינוים לפי שמות ספריהם הבולטים, כך קרה לרבי יוסף חיים שזכה להיות "בן איש חי" בפי העם.

לבן איש חי דרך ייחודית בפסיקת ההלכה, בה יש נטייה להחיל על כל ישראל את ההלכות שמבוססות על שיטות המקובלים.

תמונתו (מקור: ויקיפדיה)

הספר "שולחן ערוך" שנכתב ע"י רבי יוסף קארו במאה ה 16 הפך לשם נרדף להלכה האורתודוקסית. גם אם נזכור שהוא לא התקבל כדין מחייב ע"י כל העדות והקהילות, הוא הפך לבסיס של הדיון ההלכתי, גם לאלה שחולקים עליו. אבל מהו החידוש הגדול בספר הזה?

בתקופת הראשונים נכתבו ספרי הלכה רבים. בספרים האלה היה נהוג להביא את הנימוקים לפסיקת ההלכה על בסיס הסוגיות בתלמוד. הדיון הנימוק לפסיקה היה חלק בלתי נפרד מהספר. גם רבי יוסף קארו כתב ספר הלכתי מפורט בשם "בית יוסף", בו ביסס את שיטתו של פסיקת ההלכה על בסיס דעות הראשונים שקדמו לו.

ואז רבי יוסף קארו עשה צעד לא מקובל לזמנו. בחיבורו "שולחן ערוך" הוא השאיר רק את המסקנה ההלכתית – "הלכה למעשה". מי שקורא את הספר – יודע מה ההלכה מורה, ללא ידיעת הנימוקים. כמו לכל חידוש, קמה בעולם הרבני ביקורת על הגישה החדשה הזו, וכנראה מסיבות טובות. אבל קשה להתווכח עם ההצלחה.

אכן. כינויו של הרב יהודא לאון אשכנזי היה "מָנִיטוּ" שפירושו באינדיאנית "הרוח הגדולה". "מניטו" היה רב ציוני ומקובל חשוב. תולדות חייו מרתקות: ילדות ונעורים באלג'יר, השתתפות במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הצרפתי, עיסוק בשיקום יהדות צרפת לאחר השואה, המפגש עם הרב צבי יהודה קוק בירושלים והשינוי הרעיוני בעקבותיו, העלייה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים והמשך היצירה התורנית בארץ.

"מניטו" הצליח לשלב בין המסורת של הרבנים והמקובלים של צפון אפריקה לבין תורת הרב קוק והציונות. ל"מניטו" יש תלמידים רבים בישראל שממשיכים להפיץ את תורתו.

כאן כתבנו על פירושו למעשה בראשית שמדגיש את אחריות האדם על עולמנו.

כן, אבל צריך לדייק ביחס לאיזו חלוקה אנו מדברים.

החלוקה של התורה ל"פרשות השבוע" היא חלק מהמסורת האוטנטית שלנו. המחזור השנתי של קריאת התורה עם החלוקה השבועית נקבע במקור בגלות בבל. אגב, בארץ ישראל היה מנהג אחר, לפיו התורה נקראה כולה במחזור של שלוש שנים ולא בשנה אחת.

אבל כשאנו מציינים את הפרק ואת הפסוק בתנ"ך – כמו למשל יחזקאל ד' ב' – אנו מתכוונים לפסוק ב' בפרק ד' לפי חלוקת הפרקים שמקורה נוצרי, ומיוחסת לכומר האנגלי בשם לנגטון. מטבע הדברים, החלוקה הזאת מבטאת לעיתים את המבט הנוצרי על תוכן התנ"ך, שלא מתיישב עם המסורת שלנו.

אבל קרה מה שקרה, אימצנו את החלוקה הזאת, היא מופיעה בכל ספרי התנ"ך המודפסים ולפיה מצטטים את פסוקי התנ"ך בכל הספרות התורנית. גם אילו היינו רוצים, אין לנו דרך מעשית לנטוש אותה. אפשר לקרוא על זה ביתר פירוט בויקיפדיה.

לכאורה, אפשר היה לתת תשובה פשוטה: מציינים את יום כיפור באותו היום שבישראל. כלומר: אם בישראל יום כיפור יוצא בחמישי, אז נציין אותו ביפן ביום חמישי ה"מקומי". יש האם זהות ימי השבוע היא זו שקובעת להלכה? מסתבר שמדובר בשאלה לא פשוטה שנשאלה הלכה למעשה, ולא רק בתיאוריה.

אך נכיר קודם את קו התאריך הבינלאומי שעובר בערך בקו האורך 180. בכל רגע, התאריך בין שני צדי הקו שונה בדיוק ביום אחד. מי שעובר את הקו ממערב למזרח – חוזר אחורה יום אחד, מי שעובר ממזרח למערב – מתקדם יום אחד. האמת היא שהקו לא עובר במקום מיושב במיוחד, ולכן התופעה לא נמצאת במודעות האנשים ביום יום. נדגיש שאמנם יש צורך בקו שכזה מהבחינה הלוגית, אבל אין סיבה מדעית-פיזיקלית למיקומו הנוכחי. זו פשוט הסכמה שנקבעה ע"י בני האדם. אבל האם להסכמה הזאת יש גם תוקף הלכתי בקביעת השבת והמועדים?

שאלה זו הפכה להיות אקטואלית להפליא בשנת 1940, כאשר קבוצה של בחורי ישיבה הצליחה לברוח ממזרח אירופה ולהגיע ליפן. יהודים לא גרו ביפן קודם, ולכן לא הייתה מסורת בעניין קביעת השבת והמועדים. ישראל ויפן נמצאות באותו הצד של קו התאריך הבינלאומי. אבל נניח לרגע ש"קו התאריך ההלכתי" עובר בין אסיה היבשתית לבין איי יפן. במצב הזה, השבת ההלכתית לא תהיה היום אליו היפנים מתייחסים כאל "שבת", אלא דווקא יום ראשון של המקומיים.

הוויכוח בישיבה התחמם לקראת יום כיפור: באיזה משני הימים צריך לצום? גדולי הרבנים בעולם נדרשו לסוגיה, ולא הייתה הכרעה אחידה בנושא. כאן אתם יכולים לקרוא את הפרטים.

איך נוהגים למעשה? כאמור, הרב יצחק הרצוג (שהיה שרב הראשי לישראל, וסבו של הנשיא ה-11 של מדינת ישראל) פסק עם קבוצת רבנים שאכן יש לצום באותו היום בשבוע שבישראל, כך שמי שינהג כך, יש לו על מי לסמוך.

משהו מהחסידות – משפט שאני אוהב לצטט… שאלו פעם מנהיג חסידי גדול "האם צריך להאמין לסיפורי הניסים שמספרים על הצדיקים?". הוא ענה: "מי שמאמין – טיפש, מי שלא מאמין – אפיקורס". מסכימים? עם שני החלקים?

לא זכיתי עדיין לכך, אך זה בהחלט אפשרי. בזמן מלחמת העולם הראשונה, הרב קוק גר בעיר סנט גאלן בצפון-מזרח שוויץ.

איך הוא התגלגל לשם? הרב קוק יצא מארץ ישראל לוועידה של "אגודת ישראל" בגרמניה, אבל בדיוק אז פרצה מלחמת העולם הראשונה. הרב קוק היה אזרח האימפריה הרוסית – שהייתה מדינת אויב עבור הגרמנים. לא הייתה לו אפשרות לחזור הביתה. אז הוא נאלץ לעבור לשוויץ – מדינה ניטרלית במלחמה.

מה קרה לו שם? בין השאר, הוא נפגש שם לראשונה עם מי שהפך לאחד מתלמידיו הגדולים, "הרב הנזיר".– שלמד לדוקטורט בשוויץ ונסע לפגוש את הרב קוק בביתו. אבל זה כבר סיפור אחר.

הדגל של סנט גלן: (מקור: ויקיפדיה)