אצל תלמידי הרב קוק רווחת מסורת שקיימת הבטחה נבואית לפיה לא תהיה גלות נוספת לעם ישראל. ולכן גם אם רואים נסיגות בתהליך הגאולה שהחל עם הקמת המדינה – מדובר בנסיגה זמנית בהכרח, והחורבן אינו אפשרי. מעניין לבחון מה הבסיס האמוני לחשיבה הזו.

יש מספר מדרשים (אתם יכולים לראות כאן) שבנוסחים שונים אומרים שהגאולה האחרונה – המזוהה עם הבית השלישי – תהיה האחרונה, ולא תהיה גלות אחריה. לדוגמא: "להורות על בית שלישי שלא יחרב ולא ינתץ לעולם, לפי שהוא בנין מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה הוא קיים אף בניינו קיים, אבל בית ראשון ובית שני הוא בנין האדם, ולפי שהאדם אינו קיים אף בניינו אינו קיים". בחלק מהמקורות הדגש הוא על כך שהקדוש ברוך הוא בעצמו מביא את הגאולה, ולכן אין ממנה חזרה. לפיכך, כיוון שאנו כבר בתהליך הגאולה עם קיבוץ הגלויות והקמת המדינה – התהליך הוא בלתי הפיך. אמנם הבית הראשון והשני חרבו, אך התהליך הנוכחי שמוביל לבית השלישי נתפס כבלתי הפיך וקיים לעולמי עד.

ניתן כמובן להעלות קושיה: הרי מדינת ישראל היא אמנם גאולה, אך היא מתבצעת ביוזמת בני האדם ולא באה מלמעלה, ולכן אולי התיאורים של המדרשים לא חלים עליה. אך לטעמי יש עקרונות חשובים יותר לבחון: חופש הבחירה מול השכר והעונש. האם ניתן לגזור מהמדרשים שמובטח לנו משהו בלי קשר למעשינו, והתהליך נקבע מראש ואינו מותנה? זאת ועוד, התורה מדגישה בכמה מקומות במיוחד את הזיקה בין צדיקות העם לבין האחיזה בארץ ישראל. למשל, בספר דברים (ד כה-כו): "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן."

התורה מביאה את ההבטחה האלוהית של ירושת הארץ. אך היא מזהירה שאם העם לא יקיים את הברית ותהיה נפילה מוסרית – התוצאה תהיה גלות ואף השמדה. נדמה לי שעם כל השאיפה לאופטימיות, כדאי לאמץ כמצפן את הזיקה בין היושר המוסרי לבין הקיום בארץ. כדי שיתקיים בנו הפסוק: (דברים ו יח) "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ."

"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.

אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.

ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.