מדובר בספרים מתקופת הבית השני (אפשר למצוא רשימה כאן) שלא נכללו בתנ"ך ע"י החכמים. דרך אגב, לפי המסורת שבמשנה, היה ויכוח בין החכמים האם לכלול בתנ"ך את שיר השירים ואת קהלת. בין הספרים האלה: ספרי המקבים (מכילים מידע חשוב מתקופת החשמונאית), ספר יהודית (שם מופיע הסיפור על יהודית שערפה את ראשו של הולופרנוס, שר צבא אשור) וספר בן סירא (המשך לספרי החוכמה מהתנ"ך).
האם ההלכה מתירה לקרוא את הספרים האלה? במשנה מובאת דעה שמי שקורא בהם – אין לו חלק לעולם הבא! אך נראה שהחכמים במהלך הדורות היו בקיאים בספרים הללו. בנוסף, הפסוקים מספר בן סירא (שנכלל ב"חיצוניים" לכל הדעות) מצוטטים בתלמוד בדומה לפסוקי התנ"ך. לכן מסתברת יותר הדעה שהאיסור הוא אינו הקריאה עצמה, אלא לא להבחין בין ספרי התנ"ך (שנכתבו ברוח הקודש) לבינם.
אצל הנוצרים, להבדיל, רבים מהספרים החיצוניים נכנסו ל"קנון" של ספרי הקודש. הסיבה לכך פשוטה: הנוצרים היו צריכים את החוליה המקשרת בין תקופת הנבואה העברית (שהיא התנ"ך שלנו) לבין סיפורי מעשיו של "אותו האיש". הספרים החיצוניים סיפקו את הרצף הנדרש.
פינגבאק: האם תנ"ך שלנו הוא חלק מכתבי הקודש של הנוצרים והמוסלמים? | מקסימום יהדות
פינגבאק: מהי נבואה ביהדות? | מקסימום יהדות