יש דרשה יפה שמסבירה למה משה רבינו, למרות היותו מנהיג העם ביציאת מצרים, לא מוזכר ולו פעם אחת בהגדה של פסח. הרי ההגדה עצמה מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". בגלל שרוצים להדגיש את ההנהגה הישירה של ה' בסיפור, לא מזכירים את השליח!

אבל רגע, מישהו בדק האם זה בכלל נכון? חיפוש פשוט בהגדה מוביל למסקנה שמשה כן מוזכר! בקטע "רבי יוסי הגלילי אומר" מביאים את הפסוק (שמות יד לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אז אפשר לתרץ שמשה מופיע רק פעם אחת, במקום לא הכי מרכזי ורק מתוך אזכור של פסוק. אז זה כמעט ולא נחשב "אזכור" ביחס לגדולתו, והדרשה בעינה עומדת. אך מצאתי עדות על כך שבחלק מהגרסאות של ההגדה הפסוק הנ"ל לא הובא כלל. יתכן והדרשה נכתבה במקור עבור נוסח קצת שונה משלנו, שם היא הייתה נכונה לחלוטין.

ולסיום: מתברר שלפחות אצל יהודי מרוקו יש מסורת עוד מהמאה ה 14 להזכיר את משה במפורש! מדובר בקטע בערבית יהודית בו פותחים את הסדר. שם מוזכר משה רבינו כמי שהנהיג את העם. תקראו כאן את הסיפור המעניין.

במסכת חולין בתלמוד (קלט ב) חז"ל מחפשים פסוקים בתורה המרמזים על גיבורי המגילה: "משה מן התורה מנין (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר", המן מן התורה מנין (בראשית ג, יא) "המן העץ", אסתר מן התורה מנין (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר", מרדכי מן התורה מנין דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור" ומתרגמים "מירא דכיא".

הסבר קצר… "וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ." – עץ דעת טוב ורע מוזכר בסיפור אדם וחווה בגן עדן, והוא נחשב למקור והחטא והרע בעולם, מה שמתחבר עם דמותו של המן הרשע, שבסוף גם נתלה על העץ. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." – הפסוק חוזה את הסתר הפנים, כלומר סילוק השכינה. מגילת אסתר היא ההתחלה של תקופת העדר הנבואה והסתר הפנים בעולם. "מָר דְּרוֹר" נאמר בפסוק שמצווה להכין את שמן המשחה, והתרגום של הביטוי לארמית הוא "מֵירָא דָּכְיָא" – שזה נשמע דומה לשם מרדכי. באתר "חידוש" מופיע הסבר לקשר בין מרדכי היהודי לשמן המשחה.

אבל שמתם לב שבחילת המאמר חז"ל מזכירים את… משה רבנו? זה נשמע כמו חוש הומור מפותח של חז"ל: מה, צריך רמז בתורה למשה, נותן התורה? אך יש כאן עניין רציני: הפסוק שחז"ל מזכירים מדבר על המבול. בְּשַׁגַּם בגימטרייה יוצא בדיוק… משה (345). יש רמז למשה כבר במבול! בסיפור הלידה, משה נמשה מהמים בתור תינוק. "אין מים אלא תורה" – כתבנו כאן על הקשר העמוק בין המבול למתן התורה. חז"ל רצו לומר לנו שהיה פוטנציאל להופעת משה כבר בתקופת נוח, אך הדור לא זכה ונאלצנו להמתין לו עד סיפור יציאת מצרים.

משמעות הביטוי "מדקדק כחוט השערה" היא "מקפיד בהקפדה רבה". מקור הביטוי בתלמוד הבבלי (יבמות קכא ב), שם רבי אבא מפרש פסוק בתהילים כך: "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה".

לכן נהוג לומר שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. הפירוש הדבר: ה' מעניש את הצדיקים בעונש חמור גם על חטאים קטנים. יש הרבה סיפורים על כך במסורת. ואולי זה מתייחס גם למשה רבנו שנענש ולא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטאים שלכאורה לא היו קשים. אך יש גם הסבר שלא מדבר על חטאים כפשוטם, אלא על "אי התאמה": כתבנו על זה כאן.

מי יוביל את ישראל בזמן הגאולה העתידית? יש לנו מסורת על מלך המשיח מצד אחד, ועל בוא אליהו הנביא מצד שני. איך תיראה ההנהגה? המהר"ל מפראג בפרק נ"ג של "נצח ישראל" מציע גישה מעניינת שמשווה את הגאולה לעתיד לבוא מול גאולת מצרים. משה רבנו כידוע הוביל את העם ביציאת מצרים, אך למה היה צורך גם בשיתוף אהרון אחיו בתהליך? או בלשונו של המהר"ל: "ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה [מצרים] שהיו הגואלים שניים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה."

מתברר שביציאת מצרים לא היה מספיק לאחד את העם רק ע"י המנהיגות של משה, אלא היה הכרח גם בפעולה המחברת את חלקי העם: "כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם". התפקיד של אהרון היה ביצירת החיבור הזה: "וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחברו" – וזה לפי המשנה באבות (א יב), בה הילל מתאר את אהרון כ"אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". משה, כמנהיג הדור וכנותן התורה, לא היה יכול לדאוג לאהבה ולשלום טוב כמו אחיו.

המהר"ל ממשיך: "לעתיד תהיה הגאולה גם כן על ידי שניים, האחד הוא המלך המשיח, שהוא יהיה מאחד ישראל… כמו שהיה משה… והשני אליהו, שלא יהיה ענינו, רק לחבר ולקשר ולסדר את ישראל הכל בחיבור אחד". למרות שאליהו בחייו היה אדם קפדן וקשה, יש מסורת על כך בבואו לפני הגאולה הוא יבוא לפתור את המחלוקת בעם, או כדברי חכמים על משימתו של אליהו: "לקרב אבל לא לרחק", "להשוות המחלוקת", "לעשות שלום ביניהם".

כנראה שקשה למנהיג להיות רגיש לחיבור בין חלקי העם, ולכן להתחלק בשלטון עם מנהיג נוסף שהוא בעל יכולות החיבור ויישוב המחלוקות. מסכימים?

כך מסופר בתורה (דברים ל"ד) על מות משה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ… . וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." לפיכך ברור שמשה רבנו הלך לעולמו בארץ מואב מול יריחו, ואנו לא יודעים את המקום המדויק בו נקבר.

ואף על פי כן, יש לנו מספר מקורות שממקמים את הקבר של משה… במערכת המכפלה בחברון, הידועה כקבר האבות והאימהות. יש גם ניסיון להתמודד עם הריחוק הגיאוגרפי: המדרש (ספרי דברים שנ"ז) אומר: "מחילה הייתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות". אז אולי עצמות משה הגיעו לחברון דרך המחילה הזאת? איך להבין את הדברים?

שאלת המפתח כאן היא באיזה מישור עוסקים דברי חכמים: האם הם מתארים את המציאות הממשית הפיזיקלית, או את המציאות המוסרית? אם נפרש את דבריהם בתור רעיונות מוסריים ולא כתיאור עובדתי, אז הכול נעשה ברור. האמירה שמשה קבור במערת המכפלה מבטאת את הרעיון שמשה רבנו הוא ההמשך הישיר של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב). שימו לב שגם הפסוקים מספר דברים שהבאנו לעיל מדגישים שמשה הביא את העם עד לכניסה לארץ שהובטחה לאבות! הקשר הרוחני הזה הוא הוא ה"מחילה" שמחברת את קבר משה עם מערת המכפלה בחברון.

כאן ניסינו להסביר למה משה לא נכנס לארץ.

התורה מספרת שה' גזר על משה שלא יכנס לארץ ישראל לאחר מעשה מי מריבה. אך יש קושי בגישה הזאת: לא ברור מה בדיוק היה חטאו של משה שעליו נענש. הפרשנים נתנו הסברים רבים לחטאו של משה (למשל, רש"י סבר שמשה היה צריך לדבר אל הסלע במקום להכות בו). על ריבוי ההסברים הללו כתב שמואל דוד לוצטו (שד"ל): "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש". אז יתכן וצריך לחפש פתרון לחידה ממקום אחר?

הרב אורי שרקי במאמרו קושר ישירות את אי כניסתו לארץ של משה להתנהגותו במעשה חטא המרגלים. אך צריך לבלוש בטקסט. אמנם בספר "במדבר" בו מתואר הסיפור לראשונה לא מופיעה שום תגובה של משה לטענות המרגלים (שחזרו מהשליחות) שלא ניתן לכבוש את הארץ. אך בספר "דברים" משה מספר איך הגיב: (דברים א כט-ל): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם." כמה פסוקים אחרי זה (דברים א לז) משה אומר שבגלל המעשה הזה ה' מנע ממנו את הכניסה לארץ.

אבל מה רע בעצם בתגובתו של משה למרגלים? לכאורה, משה הפגין אמונה עמוקה ובטחון ביכולתו של ה' להביא לניצחון במלחמה נגד יושבי הארץ. אבל בשלב כיבוש הארץ הדרישות מהמנהיגות משתנות: הכרחי שהמנהיג יגייס את העם למלחמה הפיזית באויבים, ולא יבנה על ה' שיילחם עבורם. משה לא הלך בכיוון הזה. לפיכך לא מדובר כאן בחטא כפשוטו, אלא באי ההתאמה לתפקיד של "כובש הארץ". כולנו יודעים שאין זו הדרך לקחת אדם מוכשר ורב הישגים ולמנות אותו למשרה אליה הוא לא יכול להתאים בגלל אישיותו. לכן היה הכרח להעביר את ההובלה ליהושע בן נון. להעמקה בסוגיה, מוזמנים לקרוא מאמר מהאתר של ד"ר אלכסנדר קליין.