הספר "שולחן ערוך" שנכתב ע"י רבי יוסף קארו במאה ה 16 הפך לשם נרדף להלכה האורתודוקסית. גם אם נזכור שהוא לא התקבל כדין מחייב ע"י כל העדות והקהילות, הוא הפך לבסיס של הדיון ההלכתי, גם לאלה שחולקים עליו. אבל מהו החידוש הגדול בספר הזה?

בתקופת הראשונים נכתבו ספרי הלכה רבים. בספרים האלה היה נהוג להביא את הנימוקים לפסיקת ההלכה על בסיס הסוגיות בתלמוד. הדיון הנימוק לפסיקה היה חלק בלתי נפרד מהספר. גם רבי יוסף קארו כתב ספר הלכתי מפורט בשם "בית יוסף", בו ביסס את שיטתו של פסיקת ההלכה על בסיס דעות הראשונים שקדמו לו.

ואז רבי יוסף קארו עשה צעד לא מקובל לזמנו. בחיבורו "שולחן ערוך" הוא השאיר רק את המסקנה ההלכתית – "הלכה למעשה". מי שקורא את הספר – יודע מה ההלכה מורה, ללא ידיעת הנימוקים. כמו לכל חידוש, קמה בעולם הרבני ביקורת על הגישה החדשה הזו, וכנראה מסיבות טובות. אבל קשה להתווכח עם ההצלחה.