מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". אמנם יש לו פירושים רבים, אך הפשט מכוון לפרידה בין בני הזוג. האם כך אנו רוצים לסיים קריאה של שיר אהבה? אז נוצר מנהג לומר בסוף הקריאה את הפסוק הקודם: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" – כך הסוף נשמע מתוק יותר. אז יש כמה מסורות לפיהן חוזרים פסוק אחד אחורה, על מנת לסיים בטוב ולא ברע. חשוב להדגיש שלא משנים את הטקסט של התנ"ך. השינוי הוא רק בכך שקוראים פסוק נוסף, שלא לפי הסדר. מדובר במנהג, ויתכן ולא כל הקהילות נוהגות כך.
אז גם ספר מלאכי מסתיים לכאורה בפורענות: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". אז מסיימים את הקריאה שלו במה שכתוב קודם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (התקווה לבוא אליהו).
גם מגילת איכה המבכה את חורבן הבית הראשון (ולכן נקראת בתשעה באב) מסתיימת ברע: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". אבל אפילו בסיפור החורבן איננו רוצים להישאר עם טעם מר, ולכן אומרים את הפסוק שלפני, שיש בו נחמה ותקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". בקישור זה יש שיעור שמסביר למה המגילה עצמה לא מסתיימת בטוב.
ואיך נוהגים לסיים את הפטרת ראש חודש מישעיהו הנביא? תעיינו בטקסט ותבינו.
