הנביא ישעיהו (נז יט) אומר: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו." מה המשמעות של "לרחוק לקרוב", באיזו קרבה מדובר. הפירוש המפורסם שבתלמוד הבבלי אומר שאלה שתי קבוצות של אנשים: "קרוב" – צדיקים, "רחוק" – בעלי תשובה שהיו פעם רחוקים. ומכאן המשפט המפורסם: "מקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים". אך יש הסבר קיומי יותר, ששמעתי אותו בשיעור של אריק חלמיש לפי תורת הרב אשכנזי "מניטו".

לפי הפירוש, הפסוק כלל לא עוסק בשתי קטגוריות של אנשים. הוא מדבר על הגישה הנדרשת ממי שעומד בפני ה'. יש ציפייה מאתנו שנצליח בתוכנו להיות גם רחוקים – להכיר בגדלות האל ובפער המהותי בין אדם לאלוהים, אך באותה המידה גם קרובים – להרגיש את הקרבה אל האלוהות דרך ההבנה שיש משמעות וערך מוסרי לחיים שלנו כאן ועכשיו. מעין יראה ואהבה. אפשר לראות את השניות הזאת כבר בעצם מעמד התפילה. יש בו משהו פרדוקסלי: אנו פונים לבורא העולם בכבודו ובעצמו, ומבקשים בקשות על שלום, פרנסה ובריאות כאן בעולמנו.

גם בנוסח הברכות נמצא שילוב של קירוב וריחוק. או בלשונו של רב חיים מוולוז'ין (נפש החיים/שער ב/פרק ג): "ולכן קבעו אנשי כנסת הגדולה הנוסח של כל ברכות המצות בלשון נוכח ונסתר. תחילתם ברוך אתה הוא לשון נוכח. ומסיימים אשר קדשנו כו' וצוונו לשון נסתר." בתחילת הברכה, כשאומרים "ברוך אתה ה' אלוהינו" – זה נראה כמו פנייה ישירה למי שנוכח. אך משך הנוסח ל"אשר קדשנו במצוותיו" – זה דיבור על מישהו מרוחק.

אז ישעיהו מלמד אותנו שהשלום מגיע למי שמצליח לשלב בין יראה לאהבה, בין הכרה בנבדל ומרוחק, לבין האינטימי והנוכח.

ספר שמואל ב' (פרק ז') מספר לנו על דרמה של ממש. דוד המלך רוצה לבנות את בית המקדש, ונתן הנביא בתחילה מעודד אותו לעשות כן. אך ה' בא אל נתן בחזיון לילה, ומורה לנביא לאסור על דוד את בניית המקדש. מדוע בעצם? מקובל לענות שדוד היה איש מלחמות (לפי המסורת, נלחם בח"י מלחמות) ולכן נפסל, בעוד שממלכת שלמה בנו זכתה בשלום ויציבות – ולכן שלמה המלך – כאיש של שלום – התאים יותר לתפקיד בונה המקדש מאשר דוד.

אנו לומדים על הקשר בין שלום למקדש מסיפור מקביל בספר דברי הימים, שם נאמר: "… לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי." אך ספר שמואל לא מזכיר במילה את עניין המלחמות ושפיכול הדמים. בואו נקרא מה המסר של ה' לדוד דרך נתן: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם". המסר העיקרי אל דוד הוא חיובי: בניגוד לקודמו לשאול המלך שלא העביר את המלכות לצאצאיו, דוד מתבשר שיזכה להקים שושלת מלוכה, "בית דוד" הנצחי.

ניתן לפרש שלא במקרה כינון בית המלוכה מתחבר עם האיסור לדוד לבנות את הבית ה'. דווקא בגלל חשיבות השושלת שמתחילה בדוד, ראוי ביותר שבנו של מייסד השושלת הוא זה שיקים את פרויקט המקדש בפועל. אנו יודעים שדוד התאווה לבנות ואף עשה הכנה מעשית לכך, ונעצר רק בדבר ה'. העברת ביצוע הפרויקט לבנו מחזקת אצל העם – ובעולם כולו – את ההבנה שבית דוד ראוי ורצוי בעיני ה'. אין בכך סתירה לצורך בשלום, אלא הדגשת חשיבות ההמשכיות.

במבט ראשון, נראה שבתקופת הנבואה (שהיא מקבילה לסיפורי התנ"ך), הנביא שימש כמגדלור המוסרי של העם. אז לכאורה היה צריך "רק" להקשיב לנביא וליישם את מה שבפיו, וכמובן להתגבר על היצר ללכת בדרכים לא טובות (למשל, לעבוד עבודה זרה). אך אנו יודעים מהתנ"ך עצמו שזה לא היה כל כך פשוט: במקביל לנביאי ה', פעלו גם נביאי שקר שהטעו את שומעי לקחם. לעיתים הם אמרו דברים שנראו כמו נבואה אמתית, ודבריהם היו ערבים יותר מאשר הטפות המוסר והצדק של נביאי האמת. למי העם יאמין ביתר קלות?

ירמיהו הנביא חזה את המפלה של ממלכת יהודה, את כיבוש ירושלים על ידי צבא בבל וחורבן בית המקדש (כפי שאכן קרה). אך בתקופתו פועל גם נביא שקר בשם חנניה בן עזור, וכך הוא מתנבא: (ירמיהו כח ב-גד) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל".

אילו חייתם ביהודה בתקופה ההיא: הייתם מאמינים לנבואת הזעם של ירמיהו, או להבטחת הניצחון על בבל וחזרה מהגלות (בשם ה'!) מאת חנניה? יתכן והייתם "נדבקים" באופטימיות שחנניה בן עזור הפיץ. אז גם כשהיו נביאי אמת, לא היה קל להבחין בהם.

ספר הילדים בשם "הכבשה שבאה לארוחת ערב" (שאהבתי להקריא לילדים שלי) מסתיים בכך שהזאב הופך להיות צמחוני ומזמין את הכבשה לגור עמו בבית. יתכן והרעיון מבוסס על הפסוק בישעיהו (יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." האמרה ידועה נחשבת לחלק מחזון השלום העולמי של הנביא. אך עדיין נשאלה השאלה: האם מדובר במציאות ממשית, או רק במשל? מתברר שנחלקו על כך חכמי ישראל, ובין השאר הרמב"ם והרמב"ן.

הרמב"ם נאמן לשיטתו שהעולם איננו משתנה, וגם באחרית הימים לא יהיה שינוי בסדרי הטבע. וכך דבריו המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמות יב א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר…". דברי ישעיהו מתפרשים כמשל לשלום עתידי בין ישראל לאומות.

הרמב"ן לעומתו סבר שאכן יהיה בעתיד שינוי בטבע עולם החי. הוא מפרש את הפסוק (ויקרא כו ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." לפי ההקשר בטקסט, מדובר בהבטחה אלוהית ולא במשל. הרבמ"ן כותב: "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם". כלומר, התכונה של החיות להזיק קשורה בחטאו של אדם! ולכן באחרית הימים, כשחטא האדם יתוקן – "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם". לפי הרמב"ן, הטבע יכול להשתנות בעקבות השינוי המוסרי באנושות!

ועד אז… נסיים בבדיחה. פורסם בעיתון שבגן החיות של העיר הצליחו ליישם את החזון, כך שזאב וכבש גרים ביחד בכלוב. המבקרים שאלו את השומר בגן איך הם מצליחים במשימה. ענה השומר: "כל בוקר מביאים כבש חדש".

אנו רגילים לחשוב שהמטרה של יציאת מצרים הייתה מתן תורה בסיני. אך האם היהודים ציפו לקבל את התורה? חשוב לזכור שהברית בין ה' לבין אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב) הייתה על ארץ ישראל. לכן כשמשה ואהרון בישרו לעם על הכוונה להוציאם ממצרים – בני ישראל ראו בכך את מימוש ההבטחה האלוהית לסוף הגלות וכיבוש הארץ. אך מה עם התורה? מתן התורה לא מוזכר בברית עם האבות, וסביר שלא היה במודעות האומה הזמן גלות מצרים.

ועכשיו אנו מגיעים לדרמה. בני ישראל חונים למרגלות הר סיני. ואז משה מתבשר מאת ה' ע"י יעוד חדש לעם שלא דובר בו קודם: "…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." (שמות יט ה-ו). משה מתבקש להעביר את הבשורה לעם, שעונה לו: "…כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה …". (שמות יט ח). הגיוני לפרש את תשובת העם כספקנות: זקני העם לא מכירים את ה"כיוון" החדש, ולכן הם מבקשים לדעת בוודאות שהוא מאת ה'! רש"י מפרש (שמות יט ט) שמשה אומר לה' בשם העם: "רצוננו לראות את מלכנו". להרחבה, מוזמנים לצפות בשיעור המרתק "מתן תורה בכלל לא היה בתכנון של יציאת מצרים" של הרב אורי שרקי.

מה קורה כאן? לכאורה, ההכרח בהתגלות הישרה של ה' נוצר מהצורך להוכיח לעם שמשימת "ממלכת הכוהנים וגוי קדוש" אכן מפי העליון היא, ולא רק מדברי משה. את ההמשך אנו מכירים: ה' מתגלה בהר סיני, כל העם צופה בהתגלות ושומע את עשרת הדברות, והתורה ניתנת לנו כעם. (כמובן, ה"חומש" כפי שהוא לפנינו היום לא ניתן במעמד הר סיני).

אז האם מבחינתנו התורה התגלתה בעולם טרם זמנה, ולא לפי התכנון ה"מקורי"? בכיוון הזה הולך רש"י בפירושו לתלמוד: "ראויה הייתה תורה להינתן לסוף אלף דור, וכשראה [ה'] שאין העולם מתקיים בלא תורה, עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו". הפסוק "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהילים קה ח) מתפרש כאילו התורה אמורה להינתן לאחר אלף דורות. בפועל, היא ניתנה לנו אחרי כ"ו (26) דורות מאדם הראשון עד משה – כי האנושות הייתה צמאה לתורה קודם. "…צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהילים סג ב).

כשאנו קוראים בפרקי התנ"ך, קיום הנבואה – הדיבור האלוקי עם האדם – נראה כדבר טבעי וכמעט מובן מאליו. אף בתקופת הבית השני היו לנו לפי המסורת שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. אבל משם התופעה נפסקת. אין יותר חזון לנביאים. אמנם קיימת אמונה שהנבואה תחזור בעתיד, אך איננו יודעים מתי ואיך. מדוע קרה השינוי הזה? לא ברור.

לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לעם שה' ימשיך לשלוח לו נביאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו). אמנם משה לא מבטיח שהנבואה לא תיפסק, אך הוא גם לא מזהיר שזו תופעה זמנית. קשה מאוד לקבל שהפסקת הנבואה היא בגלל החטאים של ישראל, הרי עברו הרבה דורות מאז. יש מסורת על חכמים ביקשו לבטל "יצר של עבודה זרה בעולם" – באותו הזמן גם הנבואה הסתיימה. אך כל זה עדיין לא מסביר מדוע.

גם אם חסר לנו הסבר תיאולוגי מדויק, קשה להתעלם מכך שמאז ההיסטוריה מתנהלת בנתיב שונה, ללא נוכחות ישירה של הבורא דרך הנבואה, אלא ב"הסתר פנים". אם נקבל את התפיסה שעל האדם לקחת אחריות על העולם – אז יש בכך הגיון. דרך משל, ניתן לדמות את ה' להורה שמחליט להעביר אחריות למתבגר, ולכן לא נכנס לחדרו ולא מעיר הערות גם כשיש "בלגאן" – בתקווה שהצאצא ייקח אחריות על מעשיו. מכירים הסבר טוב מדוע הנבואה איננה? תכתבו לנו.

ומה המקור לביטוי "אין נביא בעירו"? תקראו כאן.

ננסה לבאר את ההוכחה של אמיתות היהדות (ששמה הרשמי הוא "טיעון העד") באמצעות הטענה שאמונתנו מבוססת על ההתגלות בהר סיני שעם כולו היה שותף לו, ומאז הדבר עובר מדור לדור במסורת נאמנה. לטיעון יש היסטוריה ארוכה, מקורות רבים וגרסאות שונות. אנסה להביא ניסוח קצר.

נתחיל מעיון בהתחלות של אמונות אחרות. הרבה שיטות דתיות נוצרו ע"י דמות של "נביא" או "שליח", שזוכה לחוויה נבואית ראשונית של התגלות והארה. השליח ההוא בוחר לשתף קבוצה מסוימת של סובביו בהתגלות שחווה. אם אנשי הקבוצה משתכנעים להאמין לו, הם מצטרפים למייסד וממשיכים להפיץ הלאה את המסר, ובהמשך מצרפים עוד "משתכנעים" לזרם החדש. אך צריך לזכור שכל המבנה המפואר בנוי על החוויה הראשונית של המייסד. אם יבוא מישהו ויטיל ספק באמיתות הנבואה הראשונית של אדם אחד (!), מבחינתו זה פוסל את הכל.

לא כך היהדות. משה המנהיג מתנבא במעשה הסנה הבוער, ומשם הוא מקבל על עצמו – וגם מבצע בהצלחה – את המשימה של הוצאת ישראל מעבדות מצרים. עם ישראל מגיע למרגלות הר סיני במדבר, ושם קורה משהו מופלא: כל העם זוכה לחוויה הנבואית של התגלות האל! "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ יד). שורש המסורת על ההתגלות בסיני ועל מתן התורה הוא העם כולו, ולא נביא יחיד. אז מדובר בסיפור יסוד שונה במהות משאר האמונות. אין כאן עיסוק בשליח בודד שאנו נדרשים להחליט האם להאמין לו או לאו. מדובר בעם שלם.

רגע, אך איך זה מוכיח את אמיתות התורה והאמונה? על דרך השלילה, נאמר שקשה לראות איך ניתן "לזייף" סיפור יסוד כמו שלנו. כמעט בלתי אפשרי "להשתיל" לדור שלם הכרה שמעמד הר סיני שהתרחש בנוכחות אבות אבותיהם ומאז עובר במסורת, מבלי שיש להם ידיעה כלשהי על כך. זה נכון במיוחד בהתחשב בכך שלא מדובר בסתם אגדה או מיתוס, אלא שמתן התורה יוצר אצלם מחויבות עמוקה לקיום המצוות. למה שיקבלו על עצמם את העול, אם הבסיס של המסורת זר להם?

לדעתי, לא מדובר כאן בהוכחה מתמטית-לוגית, וניתן גם להתווכח מול הטיעון. אך יש בו בהחלט חיזוק לאמיתות המסורת והאמונה היהודית.

וכך אמר מנחם בגין בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לשלום: שני נביאים, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי, בחזותם את אחדותו הרוחנית של האדם, במלכות שדי – כשדברו יוצא מירושלים – נתנו לעולם את החזון לאמור: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אך רגע, מי משני הנביאים אמר זאת? האמת שמנחם בגין צדק: הקטע הזה מופיע גם בפסוק בישעיהו וגם בפסוק במיכה.

אך אם נתבונן בפסוקים המלאים (מוזמנים לעיין!), אז מתברר שישעיהו ומיכה לא אמרו בדיוק את אותו הדבר. על כך ראוי להביא את האמרה של רבי יצחק בתלמוד (סנהדרין פט א, פירוש שטיינזלץ): "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, שנביאים שונים פעמים נכנס בלבם אותו תוכן בלשונות שונות, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד, באותן מילים ממש." אז יש שוני, ויש דמיון. התלמוד בהמשך מביא דוגמא לדמיון בין חלקי הפסוקים: עובדיה הנביא אומר "זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ" (עובדיה א, ג), בעוד שאצל ירמיהו מופיע "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ" (ירמיה מט, טז).

יש הרבה דוגמאות, וגם הסברים לרוב לתופעה.

אנו אומרים בתפילה: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ". מהי אותה התקיעה בשופר המבשרת את קיבוץ הגלויות? לכאורה, התפילה מופנית אל ה', אז אולי עלינו היה להמתין עם העלייה לארץ עד שה' בעצמו יתקע בשופר ויקרא לנו? אבל רגע, לרוב הטקסטים של התפילה יש מקור בתנ"ך, אולי כדאי לבחון אותו?

בנבואת ישעיהו (כז יג) נאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם." לפי הנביא, קול השופר יישמע לפני שהיהודים יחזרו לארץ. אך בפסוק נאמר "יִתָּקַע" – כך שלא ברור בעצם מי יהיה התוקע, כאילו השאלה הזאת נשארת פתוחה להכרעה בעתיד. ואולי הזמן שלנו הוא העתיד?

וזה המשפט המפורסם שכתב אחד מ"מבשרי הציונות", הרב צבי קלישר ב"דרישת ציון": “גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, או ישלח משיחו לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ..כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות”. ההבנה שהתקיעה הגורלית יכולה לבוא מתוך התעוררות העם לרעיון הציוני – הכריעה את מהלך ההיסטוריה שלנו.

רוצים לקרוא מה בין הרצל למבשרי הציונות?

הרב קלישר כתב "מעט מעט תבוא גאולת ישראל", היום נהוג לומר בארמית "קמעא קמעא".

בוויכוחים בין היהודים לנוצרים שהתקיימו במהלך הדורות, וגם בימינו ממש, הנוצרים מרבים להסביר את צדקת דתם על בסיס הפסוקים בישעיהו נב-נג שמתחילים ב"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד." (ישעיהו נב יג). או כמו שכתב דון יצחק אברבנאל שהאריך מאוד בנושא בפירוש לישעיהו: "כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלם בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוה יתברך שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם". אברבנאל היה רב ודיפלומט בדור של גירוש ספרד, והכיר מצוין את תרבות הנוצרים של זמנו.

במה מדובר? למה הנוצרים רואים את צדקתם בפרשה? איבן עזרא בפירושו על הפרק אומר: "זאת הפרשה קשה מאד" – ולא במקרה .הלוואי והיה מצוי בידנו פירוש משכנע וברור. כדאי לשים לב במיוחד לפסוק הבא: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". ושמעתי מהרב יובל שרלו שיש בפסוק רעיון ייחודי לתנ"ך: אמנם בחז"ל ובספרות מאוחרת מופיע הרעיון של סבל הצדיק למען הכלל, אך החשיבה כזאת לא קיימת בתנ"ך אלא רק בפרק שלנו. הנוצרים סבורים כאמור שמדובר במשיחם שסבל למען כלל האנושות. אך גם אצל הנוצרים לא חסרים קשיים מול הטקסט (ראו למשל אצל איבן עזרא).

ובכל זאת, אילו הסברים קיימים במסורת שלנו? דעה אחת המבוססת על מאמרי חז"ל היא שמדובר במלך המשיח. בלי שחז"ל התכוונו, ההסבר הזה משחק במידת מה לטובת טיעוני הנוצרים, ואולי בגלל זה חכמים רבים (וביניהם אברבנאל) שללו אותו. לדעת הרב סעדיה גאון, מדובר בירמיהו הנביא (אברבנאל שולל זאת, אך מביא דעה שיתכן שישאיהו מלך יהודה נרמז בפרשה). כאן ראיתי בשמו של הרב יואל בן נון שאולי מדובר בישעיהו הנביא עצמו. קיימת דעה שהנבואה לא מדברת כלל על אדם ספציפי, אלא כדברי אברבנאל: "שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל, שהוא נקרא בדברי השם עבדי" – עם ישראל כולו הוא הנמשל (ואולי זה מתחבר לסבל שעם ישראל סבל במהלך הדורות). אכן צדק איבן עזרא, אין תשובות קלות. מוזמנים לקרוא את הפרקים בתנ"ך, לעיין ולגבש דעה.