לכאורה, לפי המקורות, התשובה היא חיובית. לא רק שסיפור מעשיו של שמשון מופיע בספר שופטים: גם הטקסט אומר במפורש – ואפילו בשני מקומות (!) – שהוא שפט את ישראל בימי פלישתים עשרים שנה. אך יש קושי מסוים בפירוש הדברים. אמנם שמשון נלחם בפלישתים בגבורה רבה, אך תמיד עשה זאת לבדו. אין בתנ"ך אזכור של שמשון בתור מנהיג פוליטי או צבאי של הציבור, כיאה לשופט.

אפשר ליישב את הקושיה כך: בתקופת פעולתו של שמשון הפלישתים פחדו ממנו, ולכן הוא היה שופט (מנהיג) במובן שגבורתו נתנה לישראל הגנה. אך קשה להתעלם ממורכבות דמותו, שהיא הרבה מעבר לשיטות הלחימה שלו. הוא נהג מנהגי נזירות מחד, אך הסתבך בקשרים עם נשים נוכריות מאידך. חז"ל אמרו: (משנה סוטה א ח): "שמשון הלך אחר עיניו". האם כך אמור להיראות מנהיג של עם ישראל?

ניתן לראות את הסיפור של שמשון בהקשר רחב יותר של "איש הישר בעיניו יעשה" בימי השופטים : בגלל שלא היה שלטון מרכזי וכל שבט היה לעצמו, הייתה הידרדרות במצב האומה. היא שנעצרה רק בימי שמואל, ובמחיר של המלכת מלך על ישראל. אם מסתכלים מהכיוון הזה, טבעי הדבר ששמשון – השופט האחרון שמוזכר בשמו – אכן מבטא ירידה רוחנית מסוימת.

ואף על פי כן נאמר בתלמוד: (ראש השנה כה ב): "ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו". הפרשנים אומרים שבָּדָן הוא… שמשון הגיבור (שהיה כידוע משבט דן). אז אם חז"ל משווים אותו לאהרון הכהן, כנראה שבדור שלו הייתה חשיבות שינהיג את ישראל בדרך הלא שגרתית בה נהג.

חז"ל אמרו שהבית הראשון נחרב בגלל שלושת העבירות החמורות – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ואילו בבית המקדש השני לא היו עבירות כאלה – אך הוא נחרב בגלל שנאת חינם: היהודים היו לכאורה צדיקים יותר, אך רבו אחד עם השני. ואכן תקופת בית שני הייתה רוויה במחלוקות ובמלחמות בין קבוצות וכתות שונות בתוך העם. 

אך שמעתי בשיעור של הרב דן בארי גם פירוש פוליטי ל"שנאת חינם": מלחמת אחים ממש שהובילה להשתלטות של האימפריה הרומית על יהודה. במה מדובר? שני הבנים של שלומציון המלכה – אריסטובולוס השני והורקנוס השני – נלחמו על המלוכה. כל אחד מהם ביקש את התמיכה של פומפיוס, המצביא הרומי שכבר הספיק לבצע כיבושים רבים באזור. פומפיוס הסכים להתערב, אך התוצאה הייתה הרסנית. פומפיוס כבש את ירושלים. אריסטובולוס הוגלה, ובהמשך מרד ונהרג. הורקנוס אמנם מונה לשליט-מנהיג מקומי, אך יהודה ירדה ממעמדה הרם. 

כך נגמרה תקופת החשמונאים בה ליהודה הייתה מידה משמעותית של אוטונומיה. החל השלטון הרומי – שהוביל לחורבן בית המקדש כ-130 שנים מאוחר יותר. האם למלחמת אחים הייתה השפעה קריטית? קשה לקבוע. יתכן והרומאים היו כובשים את יהודה בכל מקרה. אך יתכן גם שאילו העם היה מאוחד, התוצאה הייתה טובה יותר. כמובן שהסיפור לא מסתיים כאן, שנאת החינם המשיכה, לצערנו.

נתחיל מהשורה התחתונה: אין אפשרות לומר בהגיון שדוד לא חטא במעשה בת שבע. נתן הנביא מאשים את דוד ישירות דרך המשל של כבשת הרש. דוד עצמו מודה שהוא חטא, ועושה תשובה שלמה, ובכל זאת נענש. גם במבט רחב יותר, קשה להבין איך התנ"ך היה מביא תיאור בעייתי כל כך של מעשי דוד, אילו הוא היה נקי מעוון. לכן השאלות הן מהי המהות של הנפילה של דוד, והאם חטאו היה כפשוטו או לאו – אך אין ספק שחטא.

המקור ממנו מנסים ללמד סנגוריה על דוד הוא דברי רבי יונתן בתלמוד (שבת נו א): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א יח, יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". לפי רבי יונתן, לא יתכן שמי שנאמר עליו "ה' עמו" יחטא. לשיטתו, יתכן ודוד אמנם ביקש לעשות את החטא, אך לא עשה בפועל. בהמשך מובאת הגרסה המפורטת יותר, לפיה היה מנהג בימיהם שהיוצא למלחמה היה נותן גט לאשתו, ולכן בת שבע לא הייתה נשואה לאוריה החיתי (שיצא להילחם), או לפחות הייתה ספק נשואה. לכן דוד לא עבר על איסור אשת איש. אוריה עצמו היה מורד במלכות, ובגלל זה לדוד הייתה זכות כמלך להרוג את אוריה, רק שהיה ראוי יותר לדון אותו בבית דין ולא לצוות שייהרג בקרב.

במהלך הדורות היו פרשנים שהסכימו עם דברי סנגוריה אלה, והיו שחלקו על המסקנה. אך מעניין לראות את הבדלי הגישות במחנה החולקים. דון יצחק אברבנאל ניתח באריכות את הסוגיה בתלמוד מול הפסוקים בתנ"ך, והגיע למסקנה שדוד חטא ויש לדחות את דברי התלמוד. מסקנת דבריו: "סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו". לשיטת אברבנאל, גדולתו של דוד בכך שעשה תשובה שלמה.

לעומת אברבנאל שמתעמת חזיתית מול דברי התלמוד, המהר"ל מפראג מוצא דרך מקורית לשלב בין הביקורת החריפה על דוד, לבין קבלת דברי חז"ל. בספרו "באר הגולה" מסביר המהר"ל שדוד מבחינתו אכן עשה את המעשים הפסולים. רק שהקדוש ברוך הוא עשה עמו חסד גדול, וסידר את המציאות כך שמבחינה משפטית מעשיו של דוד יהיו חמורים פחות. לכן "סידר" את הגט שאוריה נתן לבת שבע, כך שיהיה לפחות ספק האם הייתה במעמד אשת איש. וגם "דאג" שאוריה ימרוד במלך, כך שיהיה תירוץ לראות במעשה דוד כלפיו פעולה שלטונית ולא רצח. אך אין זה מצדיק את דרכו של דוד, או כדברי המהר"ל: "וכל זה מצד השם יתברך, שהיה רוצה להיות עמו [עם דוד], לכך סיבב דבר זה. אבל מצד דוד עצמו לא היה זה, לכך הכתוב מיחס החטא לדוד, כאילו עשה החטא." המהר"ל לא חוסך שבטו מדוד, אך גם מצליח ליישב את דברי חז"ל.

הביטוי "טלית שכולה תכלת" מגיע אלינו מהמדרש על קורח. התורה מספרת על המרד של קורח ועדתו נגד ההנהגה של משה רבינו. המדרש מוסיף פרטים על המחלוקת. קורח שואל את משה: "טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?" לפי מצוות הציצית, לטלית של ארבע פינות חייבים לקשור חוטים שזורים ("פתיל תכלת") בכל פינה. אבל מה עם טלית כולה עשויה תכלת? משה רבינו אומר שגם טלית כזאת חייבת בציצית, בעוד שקורח טוען שהתכלת פוטרת מציצית.

מה המשמעות הפנימית של הוויכוח? אפשר אמנם לחשוב שקורח סתם מתנגח במשה באמצעות פלפולים בהלכות ציצית, על מנת לערער את מנהיגותו. אך אולי יש גם רובד עמוק בסיפור. ניזכר מה אומר קורח על מנת להמריד נגד משה ואהרון (במדבר טז ג): "… כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים …". קורח רוצה לבטל את ההיררכיה, לשיטתו כולם קדושים ולכן אסור שיהיו מועמדות. באופן סמלי ניתן לראות את הבדלי הגישה גם במחלוקת על הטלית. בתורת משה יש אבחנה בין החלקים: יש טלית עצמה, והיא צריכה גם ציציות בפינות. אצל קורח הטלית היא כולה תכלת, כלומר הכל כבר טוב שם (מעין "מלוא כל הארץ כבודו") ולכן לא צריך לשים תכלת בפינות. לפי קורח אין צורך בהיררכיה, אין צורך באבחנה בין הבסיס לתוספת הקדושה.

מי צדק? לפי המסופר בתורה, לכאורה אנו יודעים את התשובה: עדת קורח נענשה קשות, בעוד שעם ישראל ממשיך לקיים את תורת משה עד היום. אך כנראה שיש גם גרעין של אמת בשיטת קורח, רק שדרכו הייתה צריכה לבוא לעולם באופן נקי ולא כקריאת תיגר על המשה רבינו. זה קרה בתקופה מאוחרת יותר, בזמנו של שמואל הנביא (שהוא אגב לפי המסורת צאצא של קורח!). כתבנו על זה במאמר על ערך השוויון ביהדות.

איך העם זוכר את מלכו הראשון – שאול? ההוא שחיפש אתונות – ומצא מלוכה? לא קל להיות מנהיג, ובטח לא המלך הראשון. נראה שהתדמית של שאול הושפעה מאוד ממי שהחליף אותו בתפקיד – דוד המלך. הרי המשיח בכבודו ובעצמו צפוי לבוא מבית דוד, ובמובן הזה מלכות דוד נחשבת נצחית. לכן בתודעת המסורת שאול נתפס כמלך נחות מול דוד: מעין גיבור טראגי שהחמיץ הזדמנויות, ולא זכה להמשיך את שושלת המלוכה אחריו (הוא נהרג בקרב בגלבוע יחד עם רוב בניו).

אך במבחן התוצאה לשאול היו הרבה הצלחות. למרות העדר ייחוס ואופי צנוע, שאול הצליח לאחד סביבו את שבטי ישראל, לנצח בלא מעט מלחמות, לבנות ולאמן צבא קבוע (בניגוד למסורת בה כל שבט היה מחליט האם ואת מי לשלוח למלחמה). הוא לא מחץ את כל האויבים, אך המצב הביטחוני בתקופת שלטונו השתפר משמעותית. נכון שהיו לו גם כישלונות, הוא רדף את דוד ועבר על דברי הנביא, אך ניתן למצוא גם נסיבות מקלות. שאול פעל מתוך אמונה בה' ואחריות לעמו. סיפרנו כאן על כך שכשהיה צריך לבחור בין להמשיך לרדוף את דוד לבין לפנות את צבאו למלחמה באויב, הוא בחר באופציה הממלכתית.

יחסית למלך שלא הוכן כראוי לתפקיד ונאלץ להתמודד עם מבנה שבטי מבית אויבים רבים מחוץ, שאול הצליח יפה. ואולי אפשר ללמוד על ערכו של שאול גם מהיחס של דוד יריבו. דוד נמנע ולהרוג את שאול בהזדמנויות שהיו לו, מקונן על נפילתו ("הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים") ועושה חסד עם משפחתו של שאול אחרי מותו. יתכן ולחלק מהצעדים של דוד היו גם מניעים פוליטיים, אך ברור שדוד העריך את שאול בתור מלך. נדמה לי שמגיע לשאול יותר כבוד ממה שנהוג לתת לו.

בתש"ח זכינו להקים מדינה יהודית עצמאית, דבר שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליו. לכאורה, מסקנה פשוטה היא שעלינו להודות לבורא העולם על כך שאנו חיים בתקופת הריבונות, ולא בגלות חלילה. אך אפשר לשמוע מגוון "טענות הכחשה" שבעצם מכוונות לכך שהעצמאות שלנו איננה "אמתית". ראשית, יש מזכירים שאנו חיים בעולם של מלחמות וטרור. שנית, יש טענה שאיננו עצמאיים באמת כי יש לנו תלות מדינית, ביטחונית וכלכלית במדינות אחרות. לבסוף, יש טענה שלא מדובר במדינה יהודית עצמאית כי מנהיגי האומה לא פועלים ברוח היהדות. האמת היא שכל הטענות האלה לא עומדות במבחן הגדרת הריבונות, ואף לא הגיוניות בהשוואה ההיסטורית.

אכן אנו חיים במציאות בה אנו עדיין נאלצים להילחם במדינות השכנות וארגוני הטרור. רק בואו ניזכר שכל התנ"ך מלא במלחמות. לפי המסורת, דוד המלך נלחם בח"י (18) מלחמות. ולצערנו, המוכנות למלחמה, ואף הצורך להילחם בפועל הם נחלתן של מדינות גדולות וחזקות. יכול להיות שליהודים הייתה ציפייה שהריבונות תבוא בתהליך נסי בו ייעשה שלום עולמי, אך זה לא מה שקרה בפועל. מה לעשות.

גם התלות במדינות אחרות איננה מבטלת את הריבונות. כמובן, אנו מעוניינים לקבל החלטות שקשורות לגורלנו ללא לחצים מבחוץ, אך קיום לחץ הבינלאומי אינו אומר שאין לנו עצמאות. גם בהיבט הכלכלי, אין לנו הכרח לנהל "משק סגור" על מנת להיחשב מדינה עצמאית. אמנם בתקופת שלמה המלך שרר שלום, אך הוא נזקק להסכמים עם מדינות שכנות על מנת להביא את עצי הארזים מלבנון לבניית בית המקדש.

לכולנו יש ביקורת כזו או אחרת על הנהגת המדינה בהווה ובעבר. אך גם אם מתקבלות החלטות לא ראויות לדעת מישהו, וזאת בגלל שחיתות, בורות, לחצים מבחוץ או ניתוק מהמסורת – יש להכיר בכך שזו דרך הפעולה של מדינה ריבונית. מה לעשות, אלה הגברים והנשים ששמנו ליד ההגה. אנו ודאי צריכים לשאוף שיהיו ערכיים יותר, אך אלה תהליכים של מדינה עצמאית דמוקרטית שעלינו לקדם (מה גם שהתנ"ך משתף אותנו שהיו בעיות מוסריות קשות אצל שופטים, מלכים וכוהנים של פעם). אז אפשר לחגוג את היום העצמאות בשמחה.

ספר בראשית מספר שיוסף הצדיק פותר את חלום פרעה, עולה לגדולה ומתמנה למשנה ומלך מצרים, מתחיל לנהל את הכלכלה ומצליח להתגבר על שנות הרעב. אך מה בעצם הייתה השיטה הכלכלית שלו? ניתן ללמוד זאת מהפסוקים בפרק מז: "וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ".

המעשים של יוסף שלנו מזכירים את פועלו של יוסף אחר, להבדיל, יוסף סטלין בברית המועצות. כמוהו, יוסף משתלט על האדמות, מעביר אוכלוסיות, קובע (כמסופר בהמשך הפסוקים) מכסות של העברת היבול לפרעה. מצרים עוברת מהפכה קומוניסטית של ממש! יהודי הופך לשותף בכיר בהנהגת המדינה, ולכוח המניע מאחורי השינוי המהפכני. זו דרכו של יוסף: בניגוד ליהודה אחיו שעוסק בעניינים הפנימיים של עמו ושבטו, יוסף שואף לתקן את העולם – ולא סתם, אלא בהובלת את השינוי במעצמה המשמעותית ביותר בתקופתו – מצרים.

האם זה עבד טוב? לא ממש. כידוע, בא פרעה שלא ידע את יוסף. יוסף יורד מגדולתו, ועם ישראל משתעבד לשנים ארוכות במצרים. הניסיון של היהודים לקדם את העולם דרך השתלבות בהנהגת אומות העולם נכשל בדרך כלל. אך השאיפה הבסיסית של יוסף להיות "אור לגויים" איננה טעות. רק שהדרך עוברת דרך קיום המדינה משלנו, ולא באמצעות ההשתלבות בהנהגות הזרות.

גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מתמנה להנהיג את ישראל בתקופה לא פשוטה. המצב הרוחני של העם היה ירוד ביותר: ישראל עובדים לבעל, אליל הכנענים. אפילו בפכרו בנחלת משנה, כל הסביבה, כולל אביו יואש, עובדים לבעל. בעקבות כך גם המצב הביטחוני מדרדר, והעם סובל מפשיטות המדיינים שמרוששים אותו. על רקע זה, נבחן איך מתנהל המפגש של גדעון עם המלאך (שופטים ו יב): "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." איך גדעון יענה על הברכה? לכאורה, יש הרבה חוצפה בתשובה: "… וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה'וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". אתה מברך אותי ב"ה' עמך", אך היכן ה' כשאנו בצרה?

אפשר היה לחשוב שגדעון אדם שחצן מטבעו. אך בהמשך הוא ממאן לקבל את תפקיד השופט, ומסביר שהוא לא ראוי (פסוק טו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי". גדעון טוען שהוא שייך למשפחה קטנה בשבט, והוא צעיר בין אחיו. זה לא מתאים לדמות שחצנית.

אך ההמשך מפתיע: ה' רואה את הדיבור המתפרץ של גדעון באור חיובי! פסוק יד: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". חז"ל אומרים במדרש שגדעון לימד סניגוריה על ישראל, אך קשה לראות זאת בטקסט. אז מהי גדולתו של גדעון? הוא לא מוכן עקרונית לקבל את המצב הירוד של ישראל, גם אם אפשר להצדיק אותו באשמת החטאים. ה"חוצפה" של גדעון היא התביעה מה' להביא את העם למצב מתוקן ונעלה ללא פשרות, כפי שקרה ביציאת מצרים. התגובה של ה' מלמדת שתכונה זו לראויה למנהיג.

הידעתם: אזכור יציאת מצרים בפרק מנוי גדעון מחזק את הטענה שיציאת מצרים הינה באירוע היסטורי. הרי השיחה בין מלאך לגדעון לא עוסקת בנושא יציאת מצרים. גדעון מזכיר את העניין כמסיח לפי תומו: האמירה מצביעה על כך שיציאת מצרים הייתה צרובה בזיכרון הלאומי בתקופת השופטים.

שמתם לב שרבים ממנהיגי האומה שלנו מהתנ"ך היו רועי צאן במקצועם? האבות – אברהם, יצחק ויעקב – כולם היו רועים, והתורה מזכירה את ריבוי הצאן שהיה רכושם (יצחק הוא היחידי שעסק גם בגידולי קרקע). יעקב אבינו רעה את צאן לבן, וגם את שכר עבודתו זו קיבל בתור ראשי צאן. המקצוע גם עובר לבנים של יעקב: מעשה מכירת יוסף מתרחש לאחר שיעקב שולח את יוסף לבקר את אחיו שרועים צאן בעמק דותן. מקצוע הרועה מייחד את בני ישראל במצרים: כשיעקב מדריך את בניו איך לבקש את ארץ גושן מפרעה, הוא נותן בפיהם נימוק: (בראשית מו לד): "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" – המצרים ירצו שבני ישראל ישבו בנפרד בגלל עיסוקם שהיה טמא בעיניהם.

גם משה רבנו היה רועה, עד שה' התגלה לו במעשה הסנה הבוער: התורה מציינת במפורש (שמות ג א) שההתגלות קרתה בזמן שמשה רעה את צאן יתרו חותנו בארץ מדיין. אך יש לנו גם מדרש ש"משלים את התמונה": מתברר שמשה ראה גדי עייף, ריחם עליו ולקח אותו על כתפו, ואז "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ – אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל". מידת הרחמים אותה רכש משה בעבודת הצאן – היא זו שהכשירה אותו למנהיגות.

גם דוד המלך היה רועה: בזמן ששמואל הנביא בא לבית ישי אביו למשוח את דוד למלך, ישי היה צריך לקרוא לדוד במיוחד: דוד לא היה בבית כי… היה עם הצאן. אך אצל דוד אנו מוצאים רעיון אחר: מזמור כג בתהילים מתחיל ב"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר". דוד מדמה את ה' בכבודו ובעצמו לרועה שמטפל בצאנו באהבה (בפסוק הבא): "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". כמובן שרעיון זה נמצא בעוד מקומות, למשל ביחזקאל (לד יב). ועל בסיס הפסוק הזה, בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע התיאור של יום הדין כשה' נמשל לרועה: "כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ".

הפסקה הבאה היא קטע ממאמרו של דוד בן גוריון "משמעות הנגב" (תוך שהוא מצטט את פסוקי התנ"ך):

"מכל הדמויות המדיניות בתנ”ך אין אף אחד הקרוב לרוח זמננו – כעוזיהו מלך יהודה. הוא הבין [שיש] לחזק את צבאו, לשכלל אימונו וזיונו: “וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל-הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים, וְשִׁרְיֹנוֹת, וּקְשָׁתוֹת–וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל-הַמִּגְדָּלִים וְעַל-הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים, וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת.” (דברי הימים ב’ כ”ו י”ד-ט”ו) – זה היה “חיל התותחנים” הראשון בתולדות יהודה וישראל. “וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק.” בעזרת צבא מאומן ומזוין זה הרחיב עוזיהו גבולי מלכותו במערב ובמזרח: ”וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים."… אולם מלך גבור ונבון זה לא הסתפק בכיבושי-חרב. הוא הבין שעליו לפתח הארץ, להרחיב התיישבותה, ולהפריח השממה. “וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים–כִּי מִקְנֶה-רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר; אִכָּרִים וְכֹרְמִים, בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל-כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה”."

גם בנאומו "חזונה של אילת" בן גוריון רואה את עוזיהו המלך כגדול מכל המלכים מהתנ"ך שהרחיבו את גבול המדינה עד אילת, אפילו בהשוואה לשלמה המלך! קל להבין למה עוזיהו המלך התחבר כל כך לחזונו של בן גוריון. אמנם עוזיהו לא זכה להקים מדינה כבן גוריון – הוא ירש את כס המלוכה מאביו, אמציה המלך. אך עוזיהו זכה למלכות ארוכת שנים ויציבה, תוך שהוא מצליח להרחיב את גבולות הממלכה. וכפי שמדייק בן גוריון, לא מדובר בכיבוש צבאי בלבד, אלא בבניה חסרת תקדים ברחבי הממלכה, כולל בירושלים: "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם".

אולי היינו רוצים שמלך כה גדול יסיים את ימיו בצורה טובה. אך ספר דברי הימים מספר לנו אחרת, והכל בגלל שעוזיהו לא שמר על עקרון הפרדת הרשויות (כפי שהיה נהוג בימיו). עוזיהו החליט להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכוהנים. על כך נענש ע"י ה' בצרעת, ונאלץ לפרוש מהמלוכה, ולעבור למקום מבודד עד יום מותו. ואולי כאן אפשר למצוא קווי דמיון בין עוזיהו לבן גוריון: גם בן גוריון נאלץ לפרוש מפוליטיקה, ועבר בסוף חייו למקום מבודד יחסית.