חז"ל אמרו שהבית הראשון נחרב בגלל שלושת העבירות החמורות – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ואילו בבית המקדש השני לא היו עבירות כאלה – אך הוא נחרב בגלל שנאת חינם: היהודים היו לכאורה צדיקים יותר, אך רבו אחד עם השני. ואכן תקופת בית שני הייתה רוויה במחלוקות ובמלחמות בין קבוצות וכתות שונות בתוך העם. 

אך שמעתי בשיעור של הרב דן בארי גם פירוש פוליטי ל"שנאת חינם": מלחמת אחים ממש שהובילה להשתלטות של האימפריה הרומית על יהודה. במה מדובר? שני הבנים של שלומציון המלכה – אריסטובולוס השני והורקנוס השני – נלחמו על המלוכה. כל אחד מהם ביקש את התמיכה של פומפיוס, המצביא הרומי שכבר הספיק לבצע כיבושים רבים באזור. פומפיוס הסכים להתערב, אך התוצאה הייתה הרסנית. פומפיוס כבש את ירושלים. אריסטובולוס הוגלה, ובהמשך מרד ונהרג. הורקנוס אמנם מונה לשליט-מנהיג מקומי, אך יהודה ירדה ממעמדה הרם. 

כך נגמרה תקופת החשמונאים בה ליהודה הייתה מידה משמעותית של אוטונומיה. החל השלטון הרומי – שהוביל לחורבן בית המקדש כ-130 שנים מאוחר יותר. האם למלחמת אחים הייתה השפעה קריטית? קשה לקבוע. יתכן והרומאים היו כובשים את יהודה בכל מקרה. אך יתכן גם שאילו העם היה מאוחד, התוצאה הייתה טובה יותר. כמובן שהסיפור לא מסתיים כאן, שנאת החינם המשיכה, לצערנו.

איך העם זוכר את מלכו הראשון – שאול? ההוא שחיפש אתונות – ומצא מלוכה? לא קל להיות מנהיג, ובטח לא המלך הראשון. נראה שהתדמית של שאול הושפעה מאוד ממי שהחליף אותו בתפקיד – דוד המלך. הרי המשיח בכבודו ובעצמו צפוי לבוא מבית דוד, ובמובן הזה מלכות דוד נחשבת נצחית. לכן בתודעת המסורת שאול נתפס כמלך נחות מול דוד: מעין גיבור טראגי שהחמיץ הזדמנויות, ולא זכה להמשיך את שושלת המלוכה אחריו (הוא נהרג בקרב בגלבוע יחד עם רוב בניו).

אך במבחן התוצאה לשאול היו הרבה הצלחות. למרות העדר ייחוס ואופי צנוע, שאול הצליח לאחד סביבו את שבטי ישראל, לנצח בלא מעט מלחמות, לבנות ולאמן צבא קבוע (בניגוד למסורת בה כל שבט היה מחליט האם ואת מי לשלוח למלחמה). הוא לא מחץ את כל האויבים, אך המצב הביטחוני בתקופת שלטונו השתפר משמעותית. נכון שהיו לו גם כישלונות, הוא רדף את דוד ועבר על דברי הנביא, אך ניתן למצוא גם נסיבות מקלות. שאול פעל מתוך אמונה בה' ואחריות לעמו. סיפרנו כאן על כך שכשהיה צריך לבחור בין להמשיך לרדוף את דוד לבין לפנות את צבאו למלחמה באויב, הוא בחר באופציה הממלכתית.

יחסית למלך שלא הוכן כראוי לתפקיד ונאלץ להתמודד עם מבנה שבטי מבית אויבים רבים מחוץ, שאול הצליח יפה. ואולי אפשר ללמוד על ערכו של שאול גם מהיחס של דוד יריבו. דוד נמנע ולהרוג את שאול בהזדמנויות שהיו לו, מקונן על נפילתו ("הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים") ועושה חסד עם משפחתו של שאול אחרי מותו. יתכן ולחלק מהצעדים של דוד היו גם מניעים פוליטיים, אך ברור שדוד העריך את שאול בתור מלך. נדמה לי שמגיע לשאול יותר כבוד ממה שנהוג לתת לו.

ספר בראשית מספר שיוסף הצדיק פותר את חלום פרעה, עולה לגדולה ומתמנה למשנה ומלך מצרים, מתחיל לנהל את הכלכלה ומצליח להתגבר על שנות הרעב. אך מה בעצם הייתה השיטה הכלכלית שלו? ניתן ללמוד זאת מהפסוקים בפרק מז: "וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ".

המעשים של יוסף שלנו מזכירים את פועלו של יוסף אחר, להבדיל, יוסף סטלין בברית המועצות. כמוהו, יוסף משתלט על האדמות, מעביר אוכלוסיות, קובע (כמסופר בהמשך הפסוקים) מכסות של העברת היבול לפרעה. מצרים עוברת מהפכה קומוניסטית של ממש! יהודי הופך לשותף בכיר בהנהגת המדינה, ולכוח המניע מאחורי השינוי המהפכני. זו דרכו של יוסף: בניגוד ליהודה אחיו שעוסק בעניינים הפנימיים של עמו ושבטו, יוסף שואף לתקן את העולם – ולא סתם, אלא בהובלת את השינוי במעצמה המשמעותית ביותר בתקופתו – מצרים.

האם זה עבד טוב? לא ממש. כידוע, בא פרעה שלא ידע את יוסף. יוסף יורד מגדולתו, ועם ישראל משתעבד לשנים ארוכות במצרים. הניסיון של היהודים לקדם את העולם דרך השתלבות בהנהגת אומות העולם נכשל בדרך כלל. אך השאיפה הבסיסית של יוסף להיות "אור לגויים" איננה טעות. רק שהדרך עוברת דרך קיום המדינה משלנו, ולא באמצעות ההשתלבות בהנהגות הזרות.

קודם כל, אפשר להירגע: אין בתורה מצווה של איסור אוטומטי על דברים חדשים. מצוות "איסור חדש" מתייחס לנושא מאוד ספציפי בהלכה: איסור לאכול מתבואה חדשה עד י"ז בניסן (מוזמנים לעיין בפרטים). בהקשר הצר הזה, אכן נאמר במשנה (ערלה ג ט): "החדש, אסור מן התורה בכל מקום". אך הביטוי אומץ ע"י החתם סופר – מחשובי הרבנים שהתנגדו לחילון ולרפורמה – כהצהרה של שמרנות דתית-הלכתית.

הרב משה סופר (1762 – 1839) המכונה "החתם סופר" על שם ספרו – נולד בגרמניה, אך עבר לפרשבורג בהונגריה (כיום זו העיר ברטיסלאבה בסלובקיה). משם הוא הנהיג את ההתנגדות ליהדות הרפורמית, שהפכה כבר זרם משמעותי בתחילת המאה ה 19. בפסקי ההלכה שלו הוא אימץ את מטבע הלשון "חדש אסור מן התורה" ככלל שמרני המבטא התנגדות לשינוי של מצב קיים. למען ההגינות: החתם סופר השתמש בכלל הזה לא רק להחמיר, אלא גם להקל: היה מקרה שהוא נשאל האם יש צורך לאסור על אתרוגים קטנים במיוחד, מטעם למדני כלשהו, למרות שהיה נהוג להכשירם – וענה שאין לשנות מהמנהג (גם לחומרה) כי "חדש אסור מן התורה".

חשוב להבין שזו הייתה שיטתו של החתם סופר, וראוי לראות אותה בהקשר ההיסטורי של המאבק בין האורתודוקסים והרפורמים. בהמשך אגב, הונגריה הופכת לאחד ממעוזי השמרנות האורתודוקסית (כתבנו כאן על "הפרדת הקהילות") וגם… של ההתנגדות לציונות. חסידות סאטמר הידועה בהתנגדותה האידאולוגית לציונות הוקמה בעיר סָאטוּ מָארֶה בהונגריה (היום רומניה), ומשם שמה של החסידות.

מהו מקור של הדימוי (המקובל אצל החרדים) שממשיל את עולם החילוני לעגלה הריקה? מדובר בזיכרון מהמפגש ההיסטורי שהתקיים בשנת 1952 בין דוד בן גוריון לחזון אי"ש, מנהיג החרדים דאז. לבן גוריון היו סיבות פוליטיות לנסוע לבני ברק לפגוש את הרב. בן גוריון שאל בפגישה, איך לדעת החזון אי"ש הדתיים והחילונים יכולים לחיות ביחד.

כנראה שחזון אי"ש לא הזכיר בתשובתו את העגלות כלל. הרב הביא משל מהתלמוד על גמלים (גרסה אחרת: על ספינות): במקום צר, יש לתת לגמל העמוס לעבור לפני הגמל הריק. יש עדות על כך שהרב לא התכוון בתשובתו לזלזל בחילונים, אלא בעיקר להדגיש שהציבור הדתי "עמוס" במחויבות לשמירת תרי"ג המצוות – ועל זה הוא אינו יכול לוותר. כמובן, בן גוריון לא הסכים לגישת הרב, וטען במפגש שהציבור החילוני נושא בנטל רב במדינה.

הידעתם:

1. פרופ' בנימין בראון כתב עבודת דוקטורת על החזון אי"ש, שהפכה גם לספר של מאות עמודים על תולדות הרב והשפעתו.
2. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, היה האיש היחיד שנכח בפגישה המדוברת (בתור מזכירו האישי של בן גוריון). יש לא מעט גרסאות על מה בדיוק נאמר שם.