חשוב לדעת שיש שוני מהותי בין הנצרות לאסלאם בנושא.

ספרי התנ"ך שלנו כלולים בכתבי הקודש של הנוצרים, וזאת ללא שינויים משמעותיים בטקסט. ההבדל הגדול הוא כמובן בפרשנות שהנוצרים נותנים לפסוקים. נציין שמושג הנוצרי "הברית הישנה" בד"כ כולל בתוכו גם את התנ"ך שלנו, אך גם את הספרים החיצוניים שאינם חלק מהתנ"ך לפי המסורת.

אסלאם אמנם מכיר באברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד (וגם ישו) בתור נביאים, אך לתפיסתו, היהודים והנוצרים זייפו את כתבי הקודש, ולכן הגרסה הנאמנה של המאורעות נמצאת בקוראן בלבד. לכן המוסלמים לא מקבלים את ספרי התנ"ך כפי שהם.

מעניין להשוות את סיפור העקדה בין התורה לבין הקוראן. התורה אומרת במפורש שיצחק הוא הבן הנעקד. סיפור העקדה הכתוב לא מזכיר את ישמעאל, אך יש ליהודים מסורת בעל פה שישמעאל היה אחד הנערים שליוו את אברהם ואת יצחק בדרכם. לעומת זאת, הקוראן לא אומר במפורש מי היה הבן הנעקד של אברהם. רוב חכמי האסלאם סברו שזה היה ישמעאל, אך חלקם סברו שזה היה יצחק דווקא.

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – כולנו מכירים את השיר. הבקשה נאמרת (עם שינויים קלים בין נוסחי העדות) גם בקדיש, בסוף תפילת העמידה ובברכת המזון.

מה שפחות שידוע זה המקור של המשפט בתנ"ך. הפסוק נאמר בספר איוב בדברי בלדד השוחי בשבחו של הקדוש ברוך הוא: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"

שמעתי בשמו של הרב אשכנזי ("מניטו") פירוש קצת עצוב. אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום במרומיו, כי לצערנו רק הוא מסוגל לזה, בעוד שאנו בעולם שלנו נמצאים בעולם של מחלוקות ולא מסוגלים להשכין את השלום. רוצים לשמוע?

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטורים" או לעיתים "הטור").

על אף הדמיון של תרנגול הודו לתרנגולים הרגילים, השאלה איננה פשוטה כלל ועיקר.

אף על פי שיש בהלכה דיון בסימני הטהרה של העופות, אצל האשכנזים נהוג לא לסמוך על הסימנים אלא רק על המסורת: אוכלים רק את העופות שיש עליהם מסורת מהימנה שהם כשרים.

תרנגול הודו "מוצאו" מצפון אמריקה, ולכן ליהודים לא הייתה יכולה להיות שום מסורת לגביו מלפני ה"מפגש". ואכן בתחילה היו רבנים שלא התירו לאוכלו בגלל העדר המסורת. אבל בסופו של דבר ניצחה השיטה ההלכתית שמתירה את אכילתו, וכך נוהגות היום כל הקהילות. הסיבות מובאות כאן. אז מסתבר שלכל כלל יש גם "יוצא מן הכלל".

מדובר בספרים מתקופת הבית השני (אפשר למצוא רשימה כאן) שלא נכללו בתנ"ך ע"י החכמים. דרך אגב, לפי המסורת שבמשנה, היה ויכוח בין החכמים האם לכלול בתנ"ך את שיר השירים ואת קהלת. בין הספרים האלה: ספרי המקבים (מכילים מידע חשוב מתקופת החשמונאית), ספר יהודית (שם מופיע הסיפור על יהודית שערפה את ראשו של הולופרנוס, שר צבא אשור) וספר בן סירא (המשך לספרי החוכמה מהתנ"ך).

האם ההלכה מתירה לקרוא את הספרים האלה? במשנה מובאת דעה שמי שקורא בהם – אין לו חלק לעולם הבא! אך נראה שהחכמים במהלך הדורות היו בקיאים בספרים הללו. בנוסף, הפסוקים מספר בן סירא (שנכלל ב"חיצוניים" לכל הדעות) מצוטטים בתלמוד בדומה לפסוקי התנ"ך. לכן מסתברת יותר הדעה שהאיסור הוא אינו הקריאה עצמה, אלא לא להבחין בין ספרי התנ"ך (שנכתבו ברוח הקודש) לבינם.

אצל הנוצרים, להבדיל, רבים מהספרים החיצוניים נכנסו ל"קנון" של ספרי הקודש. הסיבה לכך פשוטה: הנוצרים היו צריכים את החוליה המקשרת בין תקופת הנבואה העברית (שהיא התנ"ך שלנו) לבין סיפורי מעשיו של "אותו האיש". הספרים החיצוניים סיפקו את הרצף הנדרש.

כמובן שלא. אמנם לחלק מהנביאים של ספר בתנ"ך על שמם. אבל נביאים רבים מוזכרים בתנ"ך ללא ספר משלהם: מרים הנביאה, אליהו הנביא, אחיה השילוני, נתן הנביא ועוד רבים אחרים.

יש ספר מיוחד שהוא ה"תרי עשר": הוא מחשב לספר אחד בתנ"ך, אך מתחלק לשנים עשר ספרי נבואה קצרים יחסית, כל אחד נכתב ע"י נביא אחר. ומה עם שמואל א' ושמואל ב'? מדובר בספר אחד רציף מבחינת המסורת. החלוקה לחלק א' וחלק ב' מקורה בנוחות העריכה וההדפסה. ויש גם נביאים שכתבו, לפי המסורת, יותר מספר אחד (מוזמנים לגלות).

בהקשר הזה, ראוי להזכיר את מאמר התלמוד (מגילה יד א):"נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה". כלומר, התנ"ך אינו מייצג את כל התוכן ההיסטורי של הנבואה, אלא נערך כך שיכלול רק את מה שחשוב להעביר לדורות הבאים.

כשרבי חיים מוולוז'ין (תלמידו של ה"גאון מווילנה") הקים את "ישיבת וולוז'ין" בשנת 1802, זה היה מוסד מסוג חדש בעולם היהודי. הישיבה הפכה לדוגמא לישיבות נוספות שקמו אחריה במזרח אירופה, וסדרי הלימוד בה במידה רבה דומים לאלה הנהוגים בעולם הישיבות של היום. הישיבה תפקדה עד שנת 1892, ונסגרה בעיקר בגלל התנגדות ראשיה להכניס את לימודי החול כדרישת השלטונות.

במהלך השנים עברו דרך הישיבה הרבה תלמידים, וביניהם רבים שהטביעו חותם על ההיסטוריה של העם היהודי. בהתאם לרוח התקופה, לא כולם בחרו בתחום העיסוק התורני. נציין כמה שמות מוכרים:

• הרב אברהם יצחק הכוהן קוק – הרב הראשי האשכנזי הראשון, הוגה דעות ואבי הציונות הדתית.
• הרב מאיר בר-אילן (ברלין) – רב ומנהיג תנועת "מזרחי" הציונית. על שמו נקראת אוניברסיטת בר-אילן.
• חיים נחמן ביאליק – גדול משוררי ישראל בעת החדשה
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – סופר והוגה דעות.
• קלונימוס זאב ויסוצקי – הבעלים של אימפריית התה (משם "תה ויסוצקי") ועסקן ציוני.
• הרב נתן מיליקובסקי – איש חינוך ופעיל ציוני, סבו של בנימין נתניהו. הוא עיברת את שם משפחתו ל"נתניהו" לאחר עלייתו לארץ.

האמת היא שעם כל הכבוד לערך הפלורליזם שהאמירה מייצגת בתודעה שלנו, המשפט לא מופיע כפסוק במקורות. יש אמנם פסוק בספר חבקוק ב ד: "הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה". פשט הדברים הוא שהצדיק יחיה בזכות אמונתו. הנביא לא עוסק כלל בסבלנות דתית, זה לא הנושא.

אך מה הייתה בדיוק כוונת הנביא? סביר שמשמעות המילה "אמונה" בתנ"ך אינה זהה למושג האמונה ה"דתית" בעברית של היום. "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה." (תהילים לג ד). "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא." (דברים לב ד). אמונה כאן היא יושר. הצדיק יחיה בזכות היותו ישר ותמים דרך.

כן, זה היה בהונגריה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שם בחצי השני של המאה ה 19 התרחש תהליך של חלוקת הקהילות בין "אורתודוקסים" ו"ניאולוגים" שאושר ע"י השלטונות.

בקצרה: האורתודוקסים והרפורמים (שלא היו נאמנים להלכה האורתודוקסית) לא כל כך הסתדרו ביניהם. בתוך מוסדות הקהילה היה סכסוך חריף. על מנת למצוא פתרון, האורתודוקסים פנו לפרלמנט ההונגרי עם הטענה שלמעשה מדובר בשתי דתות שונות (של יהודים) ולא בדת אחת, ולכן כל אחת צריכה לקבל הכרה נפרדת עם המוסדות נפרדים משלה.

ההונגרים הסכימו עם טענה ואישרו לאורתודוקסים להקים ארגון משלהם, ובהמשך גם הקיסר אישר את ההחלטה. כך במשך עשרות שנים התקיימו שני הארגונים היהודיים במקביל.

הסיפור אולי נותן להסבר לכך שההתנגדות החזקה ביותר של היהודים האורתודוקסים לציונות קמה דווקא בהונגריה. מוצאו של מייסד חסידות סאטמר הרב יואל טייטלבוים הוא מהונגריה.

קשה לדבר בהכללה על כל העולם הנוצרי. מדובר בכמה מיליארדי אנשים שמחולקים להרבה כתות ומפוזרים בין מדינות רבות בעולם. אך יש בהחלט כמה שינויים שכדאי להכיר.

נתחיל מההחלטות הרשמיות של הוותיקן שמחייבות כמובן רק את הענף הקתולי. ב 1965 התקבלה ההחלטה בה נקבע שאין להאשים יהודים שחיים בזמן הזה במותו של ישו. [לקח קצת זמן, אבל מרשים]. 50 שנה אחרי זה, בשנת 2015, התקבל המסמך שמצהיר שאין צורך לפעול להמרת דתם של היהודים לנצרות, ולמעשה מכיר בקיום היהדות לצד הנצרות. לא צריך להיות מומחה לתיאולוגיה הנוצרית על מנת להבין שזו מהפכה של ממש בעולמם.

הענף הנוסף שחשוב להכיר הוא הזרם האוונגליסטי, שרבים מהם (לא כולם) מביעים תמיכה עקבית במדינת ישראל ובציונות. בציבור מסתובב הרעיון שהסיבה הדתית לתמיכתם בישראל קשורה לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים): לפי אמונתם, יש צורך לקבץ את היהודים בארץ ישראל כשלב הכרחי בתסריט "סוף העולם". אבל זה לא הטעם היחידי וגם לא העיקרי, והעיסוק בו נראה יותר כמו ניסיון שלנו לברוח מהאהדה של ציבור נוצרי רב במספר ובהשפעה. למעשה, המחקר מראה ששיעור התמיכה בישראל נמצא ביחס הפוך לחוזק האמונה האסכטולוגית. בואו נעריך ונכבד את מי שאוהד אותנו, יש לנו מספיק שונאים.

העמקה: מוזמנים לצפות בשיחה של הרב חיים נבון עם חוקר האוונגליזם תום זיו: