התלמוד מפרש את הפסוק בתהילים (קטז יג) "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" באופן מרתק. לפי פסחים קיט ב: מדובר במשפט שנאמר ע"י דוד המלך בסעודה שהקב"ה עושה לצדיקים באחרית הימים. אך יש כאן עלילה מעניינת. הקב"ה מגיש בתור את הכוס של ברכה לכל אחד אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, משה ויהושע. כולם מסרבים בנימוס כי רואים בעצמם חסרון: למשל, אברהם הוליד את ישמעאל, משה לא נכנס לארץ. ואז מגיע תורו של דוד – שנוטל את הכוס של ברכה ואומר את הפסוק.

לכאורה, לא ברור למה דוד מסכים לברך. הרי אם חטא או חסרון פוסלים את הברכה, אז הרי התנ"ך מספר לנו שגם דוד חטא במעשה אוריה ובת שבע, וגם יצא ממנו אבשלום שמרד בו! אז למה דוד לא פסל את עצמו? המהר"ל בפראג ב"נצח ישראל" (פרק לג) מביא את דברי האגדה הללו, ומפרש ש"היה לו לדוד מעלתו בשלימות" – אך לא מסביר מהי מהות השלימות המיוחדת הזאת.

נראה לי מאוד הסברו של הרב יובל שרלו בשיעור הוידאו "דוד לא חטא?". הרב אומר שדוד רשאי לברך לא בגלל שלא חטא – אלא להיפך, כי הוא בעל תשובה במלוא מובן המילה. דוד הוא משבט יהודה – השבט שהמייסד שלו ידע להודות מפני תמר שהיא צדקה ממנו. דוד המשיך את מסורת התשובה, ועבר תהליך ארוך של חזרה מחטאיו. אז התשובה היא זו שמנקה אותו לגמרי מהחיסרון, ולכן הוא בהחלט ראוי לכוס של ברכה בסעודת אחרית הימים.

האם יש הסבר אמוני להקמת המדינה ע"י חילונים? כמובן, יש אי דיוק בטענה עצמה, כי חלוצים רבים היו יהודים מאמינים. אך נכון בכל זאת לומר שהתנועה הציונית הכילה רעיונות – וגם אנשים – מחוץ לעולם הדתי הקלאסי שמחויב למצוות.

הרב אורי שרקי מביא סיפור בשם הרב צבי יהודה קוק (שהיה אחד מרבותיו): "פעם אחת תלמיד חכם אמריקאי ביקר בביתו של הרב צבי יהודה קוק. במהלך הביקור האורח אמר: "יש אומרים שלא יכולה להיות גאולה על ידי חילונים". על כך השיב הרב צבי יהודה: "קושיות על ריבונו של עולם!". מה אומר לנו הרב קוק הבן? קודם כל, הקמת המדינה הוא הגאולה! ההחלטה באיזה מסלול הגאולה מתבצעת – היא בידי שמיים. לכן אסור להתכחש לגאולה ע"י חקירה למדנית של פערים בין המסורות לבין המציאות.

בדרך דומה הולך הספר "אם הבנים שמחה". הוא נכתב ע"י הרב טייכטל מרבני סלובקיה בזמן השואה, כשעיקר עניינו הוא הכאה על חטא אי קבלת הציונות בבתי המדרש במזרח אירופה. הקושיה שמטרידה את המחבר: הרי נאמר "מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". אז לכאורה, הזכות להקים את התנועה הציונית אמורה להיות ניתנה לצדיקים! למה לא ראינו זאת במציאות? הרב טייכטל מחפש רמז לאפשרות כזאת. בפרק שני, י"ב הוא מביא אגדה מהתלמוד הבבלי על ציפור בשם רחם (שנקראת גם שרקרק) שתבשר את הגאולה. אך רחם מוזכר בתורה כעוף טמא דווקא! המחבר מסתמך על מסורת חסידית (בשם "נועם אלימלך") שעופות טמאים זה כינוי ל"רשעי ישראל". אז יתכן שגם אנשים רשעים (מבחינת ההגדרה הדתית הצרה של קיום המצוות) יהיו מחוללי קיבוץ הגלויות וגאולת ישראל.

אך אחרי שהוא מוצא את הרמז במסורת, הרב טייכטל הולך בדרך דומה לזו של הרב קוק. הוא מצטט פסוק מאיוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא." ואז כותב: "אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו… ודי לחכימא ברמיזא". אין לנו סמכות להכתיב לבורא העולם את דרכיו. אז גם אנשים שאינם שומרי מצוות יכולים להיות שליחיו של האל לענייני הגאולה. "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".