ארכיון תגיות: נצרות

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי: הקטע בתנ"ך שבמרכז הפולמוס עם הנצרות

בוויכוחים בין היהודים לנוצרים שהתקיימו במהלך הדורות, וגם בימינו אנו ממש, הנוצרים מרבים להסביר את צדקת דתם על בסיס הפסוקים בישעיהו נב-נג שמתחילים ב"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד." (ישעיהו נב יג). או כמו שכתב דון יצחק אברבנאל שהאריך מאוד בנושא בפירוש לישעיהו: "כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלם בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוה יתברך שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם". אברבנאל היה רב ודיפלומט בדור של גירוש ספרד, והכיר מצוין את תרבות הנוצרים של זמנו.

במה מדובר? למה הנוצרים רואים את צדקתם בפרשה? איבן עזרא בפירושו על הפרק אומר: "זאת הפרשה קשה מאד" – ולא במקרה .הלוואי והיה מצוי פירוש משכנע וברור. כדאי לשים לב במיוחד לפסוק הבא: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". ושמעתי מהרב יובל שרלו שיש בפסוק רעיון ייחודי לתנ"ך: אמנם בחז"ל ובספרות מאוחרת מופיע הרעיון של סבל הצדיק למען הכלל, אך החשיבה כזאת לא קיימת בתנ"ך אלא רק בפרק שלנו. הנוצרים סבורים כאמור שמדובר במשיחם שסבל למען כלל האנושות. אך גם אצל הנוצרים לא חסרים קשיים מול הטקסט (ראו למשל אצל איבן עזרא).

ובכל זאת, אילו הסברים קיימים במסורת שלנו? דעה אחת המבוססת על מאמרי חז"ל היא שמדובר במלך המשיח. בלי שחז"ל התכוונו, ההסבר הזה משחק במידת מה לטובת טיעוני הנוצרים, ואולי בגלל זה חכמים רבים (וביניהם אברבנאל) שללו אותו. לדעת הרב סעדיה גאון, מדובר בירמיהו הנביא (אברבנאל שולל זאת, אך מביא דעה שיתכן שישאיהו מלך יהודה נרמז בפרשה). כאן ראיתי בשמו של הרב יואל בן נון שאולי מדובר בישעיהו הנביא עצמו. קיימת דעה שהנבואה לא מדברת כלל על אדם ספציפי, אלא כדברי אברבנאל: "שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל, שהוא נקרא בדברי השם עבדי" – עם ישראל כולו הוא הנמשל (ואולי זה מתחבר לסבל שעם ישראל סבל במהלך הדורות). אכן צדק איבן עזרא, אין תשובות קלות. מוזמנים לקרוא את הפרקים בתנ"ך, לעיין ולגבש דעה.

מעמד עשרת הדברות: עומדים או יושבים?

נתחיל בשאלה: כשבבית הכנסת קוראים בתורה ומגיעים לעשרת הדברות (כנהוג, גם בחג בשבועות): האם הקהל צריך לקום במיוחד לכבוד המעמד, או שיכול להישאר לשבת כרגיל בזמן קריאה? התשובה על כך, שהיא לכאורה טכנית-הלכתית, תלויה בגישה לסוגיה הרבה יותר רחבה: האם לעשרת הדברות יש חשיבות מיוחדת בתורה? לפי המסורת, עשרת הדיברות נאמרו בהר סיני, וכל העם שמע אותן ישירות מפי הגבורה, וזאת בניגוד לשאר התורה שנמסרה למשה תחילה ורק משם הגיעה לעם. לפיכך יש הגיון לכבד את הקראת עשרת הדברות בקימה, וכך פסקו לא מעט רבנים.

אך במחשבה מכיוון אחר: אם נחשוב שעשרת הדברות הן העיקר, יש בכך חשש לכפירה. ובמיוחד בהתחשב בעמדה הנוצרית שלכאורה מקבלת את התורה כחלק מספרי הקודש, אך למעשה מבטלת את קיום מצוותיה. עקירת המצוות נעשית בנצרות בין השאר ע"י ההדגשה שעשרת הדברות הן עיקר התורה. וכך אומר התלמוד הירושלמי (ברכות ט ב): "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן – מפני טענות המינין [נוצרים] שלא יהיו אומרים: אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני". ולכן רבנים רבים (וביניהם הרמב"ם) סברו שיש לשבת בזמן הקראת הדברות, כי אסור להביע בעמידה מתן "העדפה" לקטע מסוים בתורה על פני השאר.

המחלוקת הזאת לא נפתרה עד היום, וקהילות שונות נוהגות למעשה באופנים שונים בזמן קריאת הדברות, כל אחת לפי מנהגיה ופוסקיה. היה לי חשוב להביא בפניכם את המחלוקת הרעיונית שעומדת מאחורי חילוקי המנהגים.

האם נצרות נחשבת לעבודה זרה?

לאורך הדורות, הרבנים החשיבו את הנצרות (אגב, בניגוד לאסלאם) ל"עבודה זרה" (עבודת אלילים). מבחינה תיאולוגית, הטענות העיקריות נגד הנצרות היו מסביב לבעיית ה"הגשמה" (אמונת הנוצרים שהאל עבר "הגשמה" והופיע בעולם כ"אותו האיש"), ואמונת השילוש שלפי תפיסת הרבנים הינה סטייה מאמונה באל אחד. גם טקסי, חפצי ומקומות הפולחן של הנצרים נתפסו כעבודה זרה. האם יש לנו בכלל מקורות שגורסים אחרת?

אפשר לבסס גישה שונה על סמך דבריו של המאירי (רבי מנחם בן שלמה) שחי בצרפת במאה ה-13 (והוא ודאי הכיר את הנצרות היטב). המאירי טען שבניגוד לעובדי האלילים שחיו בתקופות הקדומות (כגון בזמן המשנה והתלמוד), האומות שבזמנו "גדורות בדתות ונימוסים", כלומר מקיימות את חוקי הדת והמוסר. לכן ההלכות שנוגעות לעובדי האלילים שבתלמוד לא חלות עליהן! המאירי לא קבע במפורש שנצרים אינם עובדי עבודה זרה, אך אפשר בהחלט להבין אותו כך. אמנם היו רבנים שסברו שהמאירי כתב את דבריו מפחד הגויים והצנזורה, אך קשה לקבל זאת: מדובר בתפיסה שלמה שמנוסחת באריכות, ולא כתיקון שהוכנס לכתביו בלחץ הגויים.

אז מה המצב בימנו? מוסכם על כל הזרמים ביהדות שהנצרות איננה הדרך הרוחנית הראויה ליהודים. אך ביחס לנוצרים הגויים, צריך להבין שמדובר במיליארדי אנשים שמחולקים לכתות ושיטות דתיות שונות. לכן מסתבר שאין מקום ליחס אחיד כלפי כל העולם הנוצרי. לפחות לגבי חלק מהכתות, סביר מאוד להניח שהאלמנטים התיאולוגיים של "עבודה זרה" הצטמצמו מאוד עם שינוי התפיסות הדתיות – ואז יש עוד יותר הגיון ליישום תפיסת המאירי שלא רואה בהם עובדי אלילים. יש לבחון כל מקרה לגופו ולעומקו.

שמאל דוחה וימין מקרבת: ניתן היה להתפייס עם ישו הנוצרי?

לפחות לפי הסיפור (לאו דווקא היסטורי) שמסופר בתלמוד הבבלי (סנהדרין קז ב), לחכמי ישראל הייתה הזדמנות להחזיר את ישו הנוצרי לחיק היהדות. אך הדבר לא קרה במציאות. מדוע? התלמוד אומר שם: "לעולם תהא [יד] שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים". צריך לנסות גם לקרב (ואולי בעיקר לקרב, כי יד ימין יותר חזקה משמאל בדרך כלל!), ולא רק לדחות.

לפי הסיפור, ישו ורבי יהושע בן פרחיה (שהיה רבו) נאלצו לברוח מגזירות ינאי המלך, והגיעו לאלכסנדריה שבמצרים. שם ישו אמר משפט לא יפה על אישה שהייתה במקום, ורבי יהושע החליט להעניש ולהחרים את ישו. ישו ביקש פעמים רבות סליחה מהרב, אך הרב לא הסכים לקבלו בחזרה. לבסוף היה מקרה בו ישו פנה לרבי יהושע בזמן התפילה: רבי יהושע כבר היה מוכן לסלוח וסימן בידיו להמתין לסוף תפילתו – אך ישו לא הבין נכון את הסימן, וחשב בטעות שרבו שוב דוחה אותו.

אחר כך ישו יצא ל"תרבות רעה", וכבר לא ניתן היה לאחות את הקרע בינו לבין היהדות הרבנית. אילו רבי יהושע בן פרחיה היה פחות קפדן, והיה מושיט יד יותר מוקדם – הסוף היה יכול להיות טוב יותר, ואולי מהלך ההיסטוריה היה משתנה. מי יודע.

מה זה "גלות אדום"?

במסורת, גלות אדום זה השם של הגלות האחרונה של עם ישראל, שמתחילה מכיבוש ירושלים ודיכוי המרד ע"י הרומאים, ומסתיימת עם הקמת מדינת ישראל. אבל למה היא נקראת על שם "אדום" – ארץ מגוריו של עשיו אחי יעקב שנמצאת בדרום ירדן של היום?

חשוב להבין שחז"ל (והפרשנים שבאו אחריהם) ראו ברומי את ההמשך הישיר של ממלכת אדום שהוקמה ע"י צאצאיו של עשיו. כיוון שרומי קיבלה את הנצרות, כל העולם הנוצרי והתרבות המערבית בכללותה נתפסים כ"אדום". האם מדובר בעובדה היסטורית? רב יצחק אברבאנל (שחי בדור גירוש ספרד) סבר שכן, וכתב רשימה ארוכה של הוכחות בפירושו לתנ"ך. כך או כך, הפרשנים לאורך הדורות הניחו את קיום הקשר, וראו בגלות האחרונה את המשך היריבות בין יעקב לעשיו המתוארת בתורה.

מה הגורל של היריבות הזו? האם לנצח "עשיו שונא ליעקב" (כפי שמובא במדרש?). אולי יש תקווה: כאן כתבתי על השינויים בעולם הנוצרי ביחס לישראל מאז הקמת מדינתנו.

נביאי ישראל נגד הקרבת הקרבנות?

ישעיהו הנביא אומר בפרק א' (פסוק יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי." לכאורה, ה' לא רוצה קרבנות. יש לא מעט פסוקים ברוח זו בספרי הנביאים, ראיתי אוסף כאן. גם הנוצרים פירשו את ספרי הנביאים ברוח זו: הרי הם לא ראו ערך במצוות בכלל, ובקרבנות בפרט.

אבל אז בעצם יוצא שהנביאים התנגדו לחלק ממצוות התורה. יותר קל להסביר את חידוש הנביאים כך: מפשט התורה ניתן היה אולי להבין שהקרבת הקרבן היא הפתרון המושלם לחטא. ואילו הנביאים אמרו שללא תיקון המידות ועשיית הצדק, אין לקרבנות טעם. ה' לא חפץ בקרבנות הרשעים! הרי בהמשך הפסוקים (פסוק טז) ישעיהו אומר: "רַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃". לסור מרע קודם להקרבת הקרבן.

הידעתם: הרב קוק בספרו "לנבוכי הדור" הציע אפשרות עתידית הקרבת הבהמות תוחלף בקרבנות מן הצומח. הוא לא פסק כך להלכה, אך הצביע על האפשרות לדרוש כך את הפסוקים ע"י סנהדרין לעתיד לבוא.

האם ריבוי המצוות מהווה ברכה?

במשנה (מכות ג טז) מופיעה אמירה ידועה של רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא):  ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אבל האם ריבוי המצוות הוא אכן טוב לנו? ואם רבי חנניא אמר זאת, אז כנראה שהוא התווכח עם בעלי עמדה אחרת. עם מי בדיוק?

סביר לפרש שרבי חנניא מתעמת עם הנוצרים דווקא (שכבר היו קיימים בזמן המשנה), שהרי הנוצרים "הוציאו החוצה" מהיהדות את הצורך בקיום המצוות. לא במקרה המהר"ל מפראג – שהיה בקשר עם נוצרים משכילים בני דורו – הקדיש פרק שלם להצדקת ריבוי המצוות בספרו "תפארת ישראל". ב"נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מתאר כך את עמדות הצדדים: "שאתם [הגויים] אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות" .ריבוי המצוות הוא שפע עבורנו.

אבל מה נמצא בשורש התפיסה הנוצרית ש"יצא השכר בהפסד", כלומר שהמצוות מזיקות? בפשטות, קושיית הנוצרים היא שריבוי המצוות גורם לריבוי החטאים: הרי מהרגע בו יהודים נצטוו במצוות רבות כל כך, ברור שיקרו גם הרבה חטאים. הנוצרים רואים בכך אסון. אבל היהודים לו מפחדים מאפשרות החטא, מתוך אמונה ביכולתו של אדם לעשות תשובה על חטאיו.

האם תנ"ך שלנו הוא חלק מכתבי הקודש של הנוצרים והמוסלמים?

יש שוני מהותי בין הנצרות לאסלאם בנושא.

ספרי התנ"ך שלנו כלולים בכתבי הקודש של הנוצרים, וזאת ללא שינויים משמעותיים בטקסט. ההבדל הגדול הוא כמובן בפרשנות שהנוצרים נותנים לפסוקים. נציין שמושג הנוצרי "הברית הישנה" בד"כ כולל בתוכו גם את התנ"ך אך גם את הספרים החיצוניים שאינם חלק מהתנ"ך לפי המסורת שלנו.

אסלאם אמנם מכיר באברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד (וגם ישו) בתור נביאים, אך לתפיסתו היהודים והנוצרים זייפו את כתבי הקודש, ולכן הגרסה הנאמנה של המאורעות נמצאת בקוראן בלבד. לכן המוסלמים לא מקבלים את ספרי התנ"ך כפי שהם.

מעניין להשוות את סיפור העקדה בין התורה לבין הקוראן. התורה אומרת במפורש שיצחק הוא הבן הנעקד. סיפור העקדה הכתוב לא מזכיר את ישמעאל, אך יש ליהודים מסורת בעל פה שישמעאל היה אחד הנערים שליוו את אברהם ואת יצחק בדרכם. לעומת זאת, הקוראן לא אומר במפורש מי היה הבן הנעקד של אברהם. רוב חכמי האסלאם סברו שזה היה ישמעאל, אך חלקם סברו שזה היה יצחק דווקא.

מה כתוב ב"ספרים החיצוניים"?

מדובר בספרים מתקופת הבית השני (אפשר למצוא רשימה כאן) שלא נכללו בתנ"ך ע"י החכמים. (דרך אגב, לפי המסורת שבמשנה, היה ויכוח בין החכמים האם לכלול בתנ"ך את שיר השירים ואת קהלת). בין הספרים האלה: ספרי המקבים (מכילים מידע חשוב מתקופת החשמונאית), ספר יהודית (שם מופיע הסיפור על יהודית שערפה את ראשו של הולופרנוס, שר צבא אשור) וספר בן סירא (המשך לספרי החוכמה מהתנ"ך).

האם ההלכה מתירה לקרוא את הספרים האלה? במשנה מובאת דעה שמי שקורא בהם – אין לו חלק לעולם הבא!. אך נראה שהחכמים במהלך הדורות היו בקיאים בספרים הללו. בנוסף, הפסוקים מספר בן סירא (שנכלל ב"חיצוניים" לכל הדעות) מצוטטים בתלמוד בדומה לפסוקי התנ"ך. לכן מסתברת יותר הדעה שהאיסור הוא אינו הקריאה עצמה, אלא לא להבחין בין ספרי התנ"ך (שנכתבו ברוח הקודש) לבינם.

אצל הנוצרים, להבדיל, רבים מהספרים החיצוניים נכנסו ל"קנון" של ספרי הקודש. הסיבה לכך פשוטה: הנוצרים היו צריכים את החוליה המקשרת בין תקופת הנבואה העברית (שהיא התנ"ך שלנו) לבין סיפורי מעשיו של "אותו האיש". הספרים החיצוניים סיפקו את הרצף הנדרש.

האם יש שינוי ביחס הנצרות ליהדות בדורות האחרונים?

קשה לדבר בהכללה על כל העולם הנוצרי. מדובר בכמה מיליארדי אנשים שמחולקים להרבה כתות ומפוזרים בין מדינות רבות בעולם. אך יש בהחלט כמה שינויים שכדאי להכיר.

נתחיל מההחלטות הרשמיות של הוותיקן שמחייבות כמובן רק את הענף הקתולי. ב 1965 התקבלה ההחלטה בה נקבע שאין להאשים יהודים שחיים בזמן הזה במותו של ישו. [לקח קצת זמן, אבל מרשים]. 50 שנה אחרי זה, בשנת 2015, התקבל המסמך שמצהיר שאין צורך לפעול להמרת דתם של היהודים לנצרות, ולמעשה מכיר בקיום היהדות לצד הנצרות. לא צריך להיות מומחה לתיאולוגיה הנוצרית על מנת להבין שזו מהפכה של ממש בעולמם.

הענף הנוסף שחשוב להכיר הוא הזרם האוונגליסטי, שרבים מהם (לא כולם) מביעים תמיכה עקבית במדינת ישראל ובציונות. בציבור מסתובב הרעיון שהסיבה הדתית לתמיכתם בישראל קשורה לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים): לפי אמונתם, יש צורך לקבץ את היהודים בארץ ישראל כשלב הכרחי בתסריט "סוף העולם". אבל זה לא הטעם היחידי וגם לא העיקרי, והעיסוק בו נראה יותר כמו ניסיון שלנו לברוח מהאהדה של ציבור נוצרי רב במספר ובהשפעה. למעשה, המחקר מראה ששיעור התמיכה בישראל נמצא ביחס הפוך לחוזק האמונה האסכטולוגית. בואו נעריך ונכבד את מי שאוהד אותנו, יש לנו מספיק שונאים.

העמקה: מוזמנים לצפות בשיחה של הרב חיים נבון עם חוקר האוונגליזם תום זיו: