קדיש זו תפילה קצרה שמבקשת ששמו של האל יתגדל בעולם ושמלכותו תופיע במהרה. למרות שקדיש נאמר גם בלוויות, אזכרות ועל ידי אבלים – נוסח הקדיש הוא חלק מכל תפילה במניין, ותוכנו אינו קשור ישירות לאבל. אבל למה אומרים אותו בארמית דווקא?

ההסבר הפשוט (שמופיע גם במקורות): הארמית נבחרה כדי שהטקסט יהיה יותר מובן לציבור! בניגוד למצב היום, בתקופת התלמוד והגאונים השפה הארמית הייתה מובנת לעם הרבה יותר מאשר העברית. ארמית הייתה שפת העם, בעוד שרק תלמיד חכמים שלטו בעברית. בימנו המצב התהפך, ולכוונה המקורית אין כבר משמעות, אך הנוסח הארמי נכנס לכל מנהגי התפילה של ישראל.

אך היהודים לעולם לא יסתפקו בהסבר הפשוט. בתוספות לתלמוד (ברכות ג א) מופיע הרעיון שהמלאכים לא מבינים ארמית (!), כך השימוש בשפה הזו מונע את קינאת המלאכים. המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק כב) מבאר שכאן יש יתרון לאדם על המלאך: "אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל". המלאכים לא עוברים שינוי, ואילו לבני האדם יש יכולת להגיע מעולם הגשמי לעולם הבא, ולכן הברכה של הקדיש 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא' שייכת להם ולא למלאכים. וכך כדאי לאמרה בשפה שהמלאכים לא יבינו.

האם יש לקדיש נוסח בעברית? כן, וכנראה שהוא נכתב אפילו לפני זה הארמי, והיה חלק מנוסח התפילה הארץ ישראלי הקדום. מאמר זה מביא את הנוסח העברי ומעמיק בסוגיה.

מלחמת גוג ומגוג מוזכרת בנבואת יחזקאל. מדובר בנבואה על מלחמה גדולה, בה צבאות ענק יתקפו את עם ישראל היושב בארצו, שתסתיים במפלתם הנחרצת של הצבאות הפולשים. פירושים רבים ניתנו לנבואה זו, חלקם קשורים לרעיונות של ביאת משיח ואחרית הימים.

במקור אצל יחזקאל, גוג הוא שם של נשיא (מנהיג), בעוד שמגוג זה שם של ארץ ממנה הוא בא. אך הביטוי "מלחמת גוג ומגוג" קיים כבר אצל חז"ל. וכך מתאר התלמוד את האפשרות שחזקיהו המלך היה יכול להיות משיח: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג". מוזמנים לקרוא בתלמוד למה חזקיהו לא זכה להיות משיח.

ומה עם "ארמגדון"? גם כאן מדובר בנבואה על מלחמה גדולה שתתרחש בארץ, אך המקור אינו בתנ"ך אלא בברית החדשה. השם "ארמגדון" הוא שיבוש של "הר מגידו" שהוא כנראה תל מגידו בעמר יזרעאל.

אכן הרב קוק בתור הרב הראשי התנגד משיקולי הלכה לעליה להר הבית, ואף דאג להפיץ כרוז המודיע על כך. אך לממשיכי דרכו יש דעות שונות בסוגיה. על מה מסתמכים המתירים?

מעבר לשיקולים הפוליטיים של ריבונות (שכמובן לא היו בתקופת הרב קוק), יש גם טענה שהמחקר התקדם מאז. ולכן' על בסיס המחקר והמיפוי, יש לנו הבנה שהמסלול שנקבע עבור עליית היהודים אינו חוצה את התחום האסור, ולכן אין כל עבירה בהליכה במסלול זה.

כן! לפי המסורת, יהודים בחו"ל קוראים את ההגדה, אוכלים את מאכלי הסדר ושותים ארבע כוסות – שני לילות רצוף! בחו"ל נהוג יום טוב שני של גלויות: החגים מן התורה נמשכים יומיים ולא יום. היסטורית, זה קשור למנהג הקדום לקבוע את ראשי החודשים לפי ראיית הירח בבית דין. מועד ראש החודש היה נקבע בבית הדין בירושלים. אך אמצעי הקשר אז לא היו יעילים במיוחד. לכן לא הייתה ודאות שהידיעה על קביעת תחילת החודש בארץ הגיעה לחו"ל בזמן, ולכן קבעו שהחגים יצוינו יומיים מטעמי הספק.

כמה דברים מעניינים בהקשר זה:

• את ראש השנה נהוג לחגוג יומיים גם בישראל
• יום כיפור גם בחו"ל הוא יום אחד בלבד, בגלל שמסוכן לצום יומיים רצוף.
• התפתחו שמות שונים לשני ימי החג, כגון "שמיני עצרת" ו"שמחת תורה": בחו"ל אלה ימים שונים של אותו החג, בעוד שבארץ שני השמות מתייחסים לאותו היום ממש.
• יש הרבה דיונים בהלכה מסביב לשאלות של מה עושה בן חו"ל בארץ או ישראלי בחו"ל: האם ללכת לפי מנהג המקום, או לפי ארץ המוצא?

מנהגי קריאת התורה עברו שינויים רבים במהלך הדורות. לשמחתנו הגענו לאחדות מרשימה: בימנו כמעט כל הקהילות קובעות את הקריאה השבועית לפי אותם הכללים, שמקורם בשיטת רבנו תם בצרפת במאה ה 12. אנו מסיימים את מחזור הקריאה השנתי בשמחת תורה – ואז מתחילים שוב – מבראשית. אבל איך נקבעת החלוקה?

התורה מחולקת היום ל 54 פרשות (בעבר היו שיטות שונות). אך מספר השבתות בשנה אינו קבוע, ובפרט בשנה מעוברת יש יותר שבתות. גם חג שיוצא בשבת משנה את הקטע הנקרא. על מנת להשלים את המחזור של התורה בזמן, היה צורך לקבוע שבשבתות מסוימות יקראו יותר מפרשה אחת.

הפתרון היה לקבוע 7 זוגות של פרשות, שלפי רוח המסורת "מתאימות" לאיחוד ביניהן: ויקהל – פיקודי, תזריע – מצורע, אחרי מות – קדושים, בהר – בחוקתי, מטות – מסעי, חוקת – בלק, ניצבים – וילך. נקבעו כללים הקובעים מתי הזוג "מתאחד" לפי לוח השנה. לכן יש שבתות שקוראים בהן שתי פרשות (שהן תמיד אחד ה"זוגות"), וכך הן גם השבתות מסומנות בלוחות השנה. להרחבה (גם היסטוריה וגם השיטה המקובלת היום) מציע לקרוא מאמר זה.

מהו מקור של הדימוי (המקובל אצל החרדים) שממשיל את עולם החילוני לעגלה הריקה? מדובר בזיכרון מהמפגש ההיסטורי שהתקיים בשנת 1952 בין דוד בן גוריון לחזון אי"ש, מנהיג החרדים דאז. לבן גוריון היו סיבות פוליטיות לנסוע לבני ברק לפגוש את הרב. בן גוריון שאל בפגישה, איך לדעת החזון אי"ש הדתיים והחילונים יכולים לחיות ביחד.

כנראה שחזון אי"ש לא הזכיר בתשובתו את העגלות כלל. הרב הביא משל מהתלמוד על גמלים (גרסה אחרת: על ספינות): במקום צר, יש לתת לגמל העמוס לעבור לפני הגמל הריק. יש עדות על כך שהרב לא התכוון בתשובתו לזלזל בחילונים, אלא בעיקר להדגיש שהציבור הדתי "עמוס" במחויבות לשמירת תרי"ג המצוות – ועל זה הוא אינו יכול לוותר. כמובן, בן גוריון לא הסכים לגישת הרב, וטען במפגש שהציבור החילוני נושא בנטל רב במדינה.

הידעתם:

1. פרופ' בנימין בראון כתב עבודת דוקטורת על החזון אי"ש, שהפכה גם לספר של מאות עמודים על תולדות הרב והשפעתו.
2. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, היה האיש היחיד שנכח בפגישה המדוברת (בתור מזכירו האישי של בן גוריון). יש לא מעט גרסאות על מה בדיוק נאמר שם.

ידוע ומפורסם סיפור החרם של רבני אמסטרדם על ברוך שפינוזה. פחות מפורסמת העבודה שהסיפור כמעט חזר על עצמו 50 שנים אחרי זה, אבל הפעם עם סוף הרבה יותר טוב. בשנת 1703 הרב דוד נייטו נותן דרשה בבית כנסת בלונדון, בה משמיע דברים על הזהות בין האל לבין הטבע ("פנתאיזם"). דבריו גרמו למחלוקת, והרב הואשם בכפירה נוסח שפינוזה.

אבל כאמור העניין הסתיים בטוב. "החכם צבי" – שמונה להיות מעין בורר בסוגיה – פסק שלא רק שאין בדברים של הרב נייטו כפירה, אלא הצביע על מספר מקורות במסורת המקובלת בהם מובאים רעיונות דומים מאוד. מסתבר שיש דרך לשלב תפיסה פנתאיסטית כרובד בתוך היהדות. לא במקרה הסיפור של הרב נייטו מובא באתר חב"ד בהקשר הזה (המאמר באנגלית כאן).

ביקשתי מהבינה המלאכותית לצייר ויכוח בין רבנים לבושים בלבוש מסורתי:

ועוד מחזיק בנחש חי בתור המושכות? לפי האגדה, בדיוק כך הרב אפרים אנקווה הגיע לעיר תלמסאן באלג'יריה (כתבנו עליה כבר כאן). האגדה מספרת שהרב נאלץ להישאר במקום מסוכן כי לא רצה לחלל שבת, ובדיוק אז הגיע אריה לשמור עליו, ובצאת השבת נתן לרב "טרמפ" ליעד.

חייבים להאמין לסיפור הזה? מתברר שעל הנושא הזה נכתב ספר ע"י הרב חיים בלייח מתלמסן. תשובה קצרה יותר ברוח החסידות כאן.

לפני כמאה שנה, הרב יוסף משאש מגיע ממרוקו לרבנות בעיר תלמסאן שבאלג'יריה. שם הוא נתקל במציאות בה כל האיטליזים בבעלות יהודית היו פתוחים בשבת, כך שלא ניתן היה להשיג בשר משחיטה כשרה אלא רק בחנויות מחללות שבת. הרב ניסה לשנות את המצב – ולא הצליח. הוא נאלץ לחפש דרכים הלכתיות להתמודדות עם האתגר, על מנת לאפשר לקהילה לקנות בשר כשר. אתם יכולים לקרוא כאן על הדרך ההלכתית בה הרב התמודד עם הנושא.

רבות נכתב על החילון באירופה. אבל חשוב להבין שתופעת החילון לא היתה רק אצל האשכנזים! בהכללה ניתן לומר שהקהילות היהודיות בארצות האסלאם הצליחו יותר בשמירה על הלכידות שלהן. [כתבתי כאן על מה שקרה בהונגריה].

יש ביטויים שקשורים למסורת שנשמעים מיושנים. מה ההסבר לכך? בשפה העברית יש כמה שכבות. העברית של המקרא (תנ"ך) שונה מהעברית של המשנה ("לשון חכמים"). "שמש" במקרא – "חמה" במשנה, "ירח" במקרא – "לבנה" במשנה.

העברית המודרנית מעדיפה בדרך כלל את העברית המקראית על פני שפת המשנה, למרות שהיסטורית המשנה מאוחרת יותר מהמקרא. לכן ביום יום אנו אומרים "שמש" ו"ירח". אבל בעולם ההלכה והמסורת נשתמרו הביטויים שבנויים על לשון המשנה.