יש אומרים שאנשים נוטים להיצמד לדעותיהם הקודמות גם לנוכח מאורעות אדירים שמתרחשים בחייהם. אבל זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיח סיפורו הטרגי של הרב יששכר שלמה טייכטל, מחשובי רבני סלובקיה שחווה את השואה על בשרו.

במשך רוב שנות חייו הרב טייכטל החזיק בעמדה חרדית אנטי-ציונית. מאורעות השואה גרמו לא להעמיק בסוגיות של הגאולה וארץ ישראל (שלדבריו לא מצא זמן לעסוק בהן בלימוד הישיבתי המסורתי), והביאו אותו לתמיכה נלהבת בציונות. את הרעיונות החדשים הוא כתב בספר בשם "אם הבנים שמחה". בין השאר, כתב שיהודים רבים היו יכולים להינצל, אילו הרבנים היו משכילים לתמוך ברעיון הציוני ולקרוא להמוני היהודים לעלות לארץ. הספר נכתב בתנאים קשים בזמם השואה, לרשות הרב לא עמדה ספריה תורנית – אך הוא הצליח להביא את המקורות בזכות הזיכרון המדהים שלו.

הרב טייכטל נרצח בשואה בשנת 1945. תמונתו (מאתר ויקיפדיה):

דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.

אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".

הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).

הביטוי "אין נביא בעירו" – שמשמעותו שאין אדם זוכה להכרה דווקא במקום ממנו הוא בא – אינו מופיע במקורות ישראל, אלא לקוח מדברי "אותו האיש" בברית החדשה.

אבל זה לא כל הסיפור. כנראה שהביטוי ומשמעותו התאימו גם להלך המחשבה שלנו, כך שהיו רבנים
במהלך הדורות שהשתמשו בו בכתביהם, וחלק (למשל, החתם סופר) אפילו ייחסו אותו בטעות לחז"ל.

אגב, גם הביטוי "קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי" איננו עברי במקור. מדובר בביטוי לטיני שתורגם לעברית ואומץ ע"י היהודים.



לא, זה לא יתכן. רבי שלמה יצחקי (רש"י) חי בצרפת במאה ה 11, והוא אפילו לא הכיר את צורת הכתיב שאחר כך קיבל את השם כתב רש"י. אבל יש קשר לרש"י, בכל זאת.

הפירוש המפורסם של רש"י לתורה הודפס לראשונה במאה ה 15 באותיות עבריות בסגנון מיוחד (כתב מרובע) שהיה מקובל אצל הספרדים. מאז קיימת מסורת להדפיס את הפירושים לתנ"ך ולתלמוד בכתב המיוחד הזה, בעוד שהטקסט העיקרי מופיע בכתב העברי ה"רגיל".

וכך נראה כתב רש"י: (תמונה מוויקיפדיה):

התשובה: תלוי איך מפרשים את הטקסט. במגילה מופיע הביטוי "צור ישראל" במשפט: מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ… ניתן להבין את "צור ישראל" כאזכור שם ה' (ויש לכך מקורות), אך גם במובן הפשוט של חוזק ועוצמה.

זה לא נכתב במקרה: הנוסח הזה הוא תוצאה של מחלוקת ופשרה. מגילת העצמאות עברה הרבה טיוטות. הויכוח נמשך עד לגרסה האחרונה: נציגים דתיים רצו ששם אלוקי ישראל יופיע במפורש במגילה, בעוד שנציגים חילונים התנגדו לכל סממן דתי בטקסט. דוד בן גוריון הכריע לכתוב "צור ישראל" כנוסח פשרה, על מנת שכל צד יוכל לפרש את הביטוי כדרכו.

מאמר זה של הרב חנן פורת ז"ל מנתח אתך המושג "צור ישראל" (גם בהקשר של מגילת העצמאות).

ישעיהו הנביא נותן תשובה חד משמעית לשאלה הזאת (ישעיהו מה, ז'): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". הי הוא גם "בורא רע". בעצם, קשה היה לצפות ממונותאיסט אמתי לתשובה אחרת. הרי אם ה' אינו מקור הרע, העולם הופך לדואליסטי ומאבד את התפיסה האחדותית.

אבל לשם מה הרע קיים? הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) מסביר בספרו דרך ה' (פרק ב'), שמטרת הבריאה היא שהאדם יזכה לשלימות ע"י העבודה העצמית ולא בדרך מקרה – כלשונו שם: "מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה". הבחירה בטוב – על מנת שיהיה לה ערך – לא אמורה להיות הכרח. לכן חיוני שיהיו בעולם טוב וגם רע, ושתהיה לנו יכולת לבחור ביניהם: "ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה".

כלומר, קיום הרע הוא הכרחי כדי שנוכל לבחור בטוב באופן מודע. או כמו שאומרת הבדיחה: צריך שיהיו רשעים בעולם, אבל אין חובה להתנדב.

מדובר בשאלה עתיקה: האם צריך לפעול להשמדת הרשעים, או לתיקונם?

מעשה שמסופר בתלמוד (ברכות י"א א'): בשכונה של רבי מאיר היו בריונים (פושעים) שהציקו מאוד, ורבי מאיר התפלל שימותו. ברוריה אשתו (שהייתה חכמה בזכות עצמה) אמרה לו שהוא טועה: צריך להתפלל שהרשעים יחזרו בתשובה! היא דרשה את הפסוק בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם". לפי הפירוש של ברוריה: יתמו חטאים – לא חוטאים. אם הפושעים יפסיקו לחטוא ויחזרו בתשובה, אז לא יהיו רשעים ("ורשעים עוד אינם").

האם ברוריה צדקה? לפחות לפי מסורת הניקוד, הפירוש של ברוריה אינו הפשט של הפסוק. המילה חַטָּאִים מופיעה עם דגש באות ט', מה שמצביע על כך שמדובר באנשים חוטאים ש"יתמו", וההמשך "ורשעים עוד אינם" – חוזר על הרעיון. אבל לפי המסופר בתלמוד, השיטה של ברוריה עבדה: רבי מאיר קיבל את דעת אשתו, ביקש רחמים על הפושעים בתפילתו – והם אכן עשו תשובה ועזבו אץ דרך הרשע.

כנראה שיש רשעים שניתן לתקנם ויש כאלה שלא.

הביטוי "משיח בן דוד" שגור בפינו, אך מיהו משיח בן יוסף? משיח בן יוסף מוזכר כבר בתלמוד. קיימת מסורת לפיה יהיו שני שלבים בתהליך המשיחי. משיח בן יוסף יוביל את השלב הראשון, שבמרכזו נמצאות הפעולות המעשיות (מדיניות וכלכליות) של הגאולה. יש דעה שמשיח בן יוסף ייהרג, אך זה לא הכרחי, והגאון מווילנה חיבר תפילה מיוחדת על הצלתו מהגזירה. בשלב השני, ההובלה תעבור למשיח בן דוד, שישלים את תהליך הגאולה מבחינה רוחנית.

למה "בן יוסף" דווקא? מתוך שבטי ישראל, יוסף ויהודה נחשבים למייצגים של שתי גישות שונות (ואף יריבות): יוסף הצדיק הוא איש מעשי שמשתלב באנושות בכללותה (והופך בדרך למשנה למלך מצרים), בעוד שיהודה מייצג גישה יותר יהודית-מתבדלת ויותר דתית-רוחנית. לכן צאצא של יוסף דווקא מופקד על השלב החומרי, בעוד שצאצא של דוד המלך (שהוא משבט יהודה) אחראי על הצד הרוחני.

איך זה קשור לציונות? ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל. הרב קוק, שהיה אז "עולה חדש" (חודשיים בארץ), נשא נאום הספד להרצל, המכונה "המספד בירושלים". הרב קוק אמר שם: "והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו", וכך קשר באופן ישיר בין התהליך המשיחי לתנועה הציונית שהרצל הנהיג עד לפטירתו.

בפשטות, אליהו הנביא נוכח בטקס ברית המילה כי הוא מלאך הברית. הביטוי "מלאך הברית" מופיע בתנ"ך בספר מלאכי, ורבים מזהים את המלאך עם דמותו של אליהו. הרי אליהו הנביא אומר על עצמו (מלכים א יט י): "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר, הוא קנאי לברית בין ה' לעם.

לפי המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". אתן לזה פירוש חיובי: הנשמה של אליהו, הנביא הקנאי – שהרג את נביאי הבעל וגזר על הבצורת – זוכה לראות את עם ישראל מקיים בשמחה את מצוות הברית. מכאן המנהג של כיסא אליהו בטקס הברית, שנקבע גם להלכה.

כך נראה "כיסא אליהו" תוצרת הבינה המלאכותית:

כנראה השיקול המרכזי של דוד היה אחדות ישראל. הוא תחילה מתמנה בחברון למלך על שבט יהודה בלבד. בהמשך הופך למלך על כל ישראל, כובש את ירושלים (שהייתה בגבול שבטי יהודה ובנימין) מידי הייבוסים, ובחוכמתו הוא מעביר לשם את הבירה. אילו במקום זאת היה בוחר בעיר בשטח של שבט מסוים, הדבר היה מצביע על העדפת השבט ההוא. ירושלים הייתה כיבוש טרי בגבול השבטים, ולכן הפיכתה למרכז הממלכה הייתה מעשה ממלכתי ומאחד.

בהמשך, דוד מעביר לירושלים את ארון הברית, והופך את העיר למרכז רוחני ולא רק פוליטי. רש"י בפירושו לתנ"ך מדגיש את החלוקה השוויונית: כשהוא מתייחס לקנית הר הבית ע"י דוד, הוא כותב: "גבה חמשים שקלים כסף מכל שבט ושבט". דוד דאג שכל השבטים ישלמו סכום זהה, כדי שהבעלות על המקום של בית המקדש תתחלק באופן שווה.

לחשש של דוד מהפלגנות בהחלט היה מקום. צאצאיו לא הצליחו להתמיד בדרכו. ספר מלכים מספר שרחבעם בן שלמה (נכדו של דוד) אומר לשבטי הצפון:  "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". תשובת אנשי הצפון הייתה: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אנשי הצפון לא הסכימו להעדפת שבט יהודה ע"י שלמה ורחבעם, והממלכה התפצלה לשתיים: יהודה וישראל. הקרע לא היה ניתן לאיחוי. כבר אז היה חשוב לשמור על האחדות ולהימנע מהעדפת המקורבים.