נהוג להתשמש בביטוי "עם הספר" על מנת לציין את הקשר המיוחד של עם ישראל עם התנ"ך, או להצביע באופן כללי על החיבה של היהודים לספרים.
סביר שהביטוי קשור במקורו לאסלאם דווקא. באסלאם, "עמי הספר" הנו כינוי ליהודים ונוצרים ביחד. בגלל שלדתות האלה היה תפקיד בהעברת הנבואה, היחס של החוק האסלאמי אליהם שונה מהיחס לשאר הכופרים: "עמי הספר" רשאים להישאר תחת שלטון האסלאם במעמד של "בני חסות", ולא הייתה עליהם חובה להתאסלם.
הביטוי "עם הספר" לא מופיע במקורות הקדומים שלנו, לא בתנ"ך ולא בספרות חז"ל. ואולי יש לכך סיבה מפתיעה. אנו רגילים לחשוב שספר זה דבר חיובי. אך בל נשכח שמהרגע שהספר נחתם, הוא הופך לדבר מוגמר ואינו מתפתח עוד. מה שכתוב – כתוב. הנביאים היו חפצים בקשר הישיר בין ה' לעם ישראל, קשר מן הסוג שלא עובר דרך הטקסט המקובע של הספרים. "התורה שבעל פה" נכתבה (במשנה ובתלמוד) מתוך חשש שהמסורת תלך לאיבוד בגלל גזירות הגויים, ולא כאידאל. לכן הגיוני שהזיהוי של עם ישראל עם הספרים הוא מאוחר יחסית.