אפשר לומר בהכללה שהדימוי העצמי שלנו כיהודים הוא של עם שאמנם יודע לעזור לאחים בעת צרה משותפת, אך בשגרה יש לנו נטייה לוויכוחים פנימיים ומריבות. מעניין שהמהר"ל מפראג (המפורסם בסיפור הגולם) שחי במאה ה 16 כבר כתב שיש אמת בטענה שיהודים מרבים לריב.

בספרו "נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מביא ויכוח ארוך שהוא מנהל עם גוי משכיל. הגוי טוען שהיהודים עושים רע אחד לשני, או כלשונו "לא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו" .הגוי מזכיר את הפסוק "ואהבת ורעך כמוך" ואומר שהיהודים לא עומדים בציווי : "וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר". התנשאות ולא אהבה.

בוויכוח המהר"ל מנסה לטעון שהסבל של הגלות הוא שגרם לחולשה הזאת, אך הגוי לא מרפה ומזכיר סיפורים מן התורה: את המריבה בין יוסף לאחיו ואת המרד של קורח ועדתו נגד משה רבנו! המהר"ל נאלץ להסכים לביקורת, אך בחוכמתו מעיר שלא מדובר ברוע כשלעצמו, אלא בהשתקפות של מידה טובה דווקא: "כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". לפי ההסבר שלו, העיסוק שלנו בענייני התורה והרוח הוא זה שגורם לנו להיות קשי עורף ובעלי מחלוקת. לאחד שרוצה להגיע לאמת עד לפרט הקטן ביותר – לעיתים קשה לקבל עמדה שונה, וכך מתרבה המחלוקת. מי ייתן ונמצא את האיזון בין ערכי האמת והשלום, כמו שאמר זכריה הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".