הרמב"ם חיבר בהקדמה לפרק חלק את י"ג (13) עיקרי האמונה המפורסמים. האמת שהוא ניסח אותם בשפה פילוסופית שאינה פשוטה. לכן התפשטו בעם גרסאות קליטות יותר. הנוסח "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה" המוכר מהדפסה בסידורים רבים – אינו של הרמב"ם (וגם לא ידוע מי המחבר). גם הפיוט "יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי" – שנהוג לשיר בבתי כנסת – מביא את עיקרים של הרמב"ם בניסוח שירי. הוא נכתב כנראה באיטליה במאה ה 14.
באופן פשטתי, ניתן לבטא את העקרים באופן הבא:
- מציאות הבורא
- אחדות האל
- שלילת גשמיות האל
- קדמות האל
- מותר להתפלל רק לבורא
- אמיתות הנבואה
- יתרון לנבואת משה
- תורה מן השמים
- נצחיות התורה
- השגחת הבורא
- שכר ועונש
- ביאת המשיח
- תחיית המתים
האם העיקרים הללו התקבלו על דעת הכול? המסורת הרבנית מקבלת את כל ה-13 כאמונות נכונות, אך יש מחלוקת בשאלה האם אכן אלה הם העיקרים שעליהם עומדת היהדות. רבי יוסף אלבו, למשל, הקדיש את ספר העיקרים לבירור שאלה זו, וחלק על שיטת הרמב"ם. הוא ניסח את העיקרים באופן שונה, ובין השאר טען שהאמונה בביאת המשיח אמנם נכונה, אך אינה עיקר אמונה. הוא מביא כראיה את דברי רבי הילל בתלמוד, שכפר בביאת המשיח. אמנם דבריו נדחים במהלך הדיון התלמודי, אך עצם העובדה שחכם כרבי הילל שלל את האמונה במשיח, לדעת אלבו, מלמדת שאין מדובר בכפירה בעיקרי האמונה.
אגב, גם הרמב"ם חיבר את רשימת העיקרים בגיל צעיר יחסית, ולא חזר על הניסוח בחיבוריו המאוחרים יותר. לכן קשה להעריך איזו חשיבות הוא ייחס לעיקרים אלה בהמשך דרכו.