בתלמוד (בבלי חגיגה יב א) נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר: למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים. כיון שסרח – הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו שנאמר: ותשת עלי כפך". דברי אגדה אלה מתארים את האדם הראשון בגודל העולם כולו, ורק לאחר החטא האדם הגיע למימדיו הנוכחיים. אם כך – ראוי שיהיה דמיון בין מבנה העולם למבנה האדם. רק נשים לב שרעיון זה (שקיים אצל האומות ולא רק ביהדות) מתפצל לשניים. האחד מתאר את האדם כ"עולם קטן" (microcosmos) מול העולם הגדול בחוץ. השני רואה את היקום כולו כמעין אורגניזם חי הדומה במבניות לאדם.

יש פירושים ומדרשים רבים שמתארים את המבנה האנטומי של האדם בהקבלה למבנה העולם. אך הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק א פרק עב) מביא דיוק חשוב. הרי לכאורה אפשר לדמות ליקום גם את מבנה גופם של בעלי חיים! אבל אין יחוס כזה במסורת שלנו. אז כנראה צורת האיברים אינה המהות. הרמב"ם מסביר שעיקר הדמיון בין האדם לעולם הוא בשכל (הכוח ההוגה) של האדם – המסוגל להנהיג. "ועל ידי הדבר הזה [הכוח ההוגה] מתמיד קיומם של הכדור ושל כל חלק ממנו. דבר זה הוא האלוה יתעלה שמו. רק לפי משמעות זו נאמר על האדם בלבד שהוא עולם קטן, משום שיש בו עיקרון כלשהו המנהיג את כולו." עיקר הדמיון: כפי שהאל מנהל את העולם כולו, כך הכוח השכלי שבאדם מוביל אותו.

ואיך לתאר את העולם כדמות האדם? ניתן לראות זאת בתורת הקבלה, בדרך בה המקובלים מציירים את מבנה 10 הספירות בצורה של גוף האדם. יש רמז לתפיסה הזאת בפסוק באיוב (יט כו) "וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" .יש חשיבות גם לסדר למעלה למטה, וגם לחלוקה בין ימין לשמאל. יש אנלוגיה בין תפקיד הספירה בעולם לבין איבר האדם המתאים.

זכריה הנביא מדבר בחזונו (פרק יא, ז) על שני מקלות – "נועם" ו"חובלים": "וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן." באופן מפתיע, התלמוד (בבלי סנהדרין כד א) מפרש את הפסוק כך: "נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה". בין חכמי בבל יש תחרות ואיבה. יש אירוניה רבה גם בדרך בה הדברים נאמרים. אמנם החכם שבשמו מובאת האמרה הוא רבי אושעיא שהיה חכם ארץ ישראלי, אך התוכן מופיע בתלמוד הבבלי דווקא.

הסוגיה ממשיכה לדון בבעיות של בבל, ומביאה עוד דרשה לפסוק (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם": "אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל". חכמי בבל, למרות למדנותם בתורה וגאוותם הרבה, הבינו בתוך ליבם שהם נמצאים בעומק הגלות והחשיכה מבחינה רוחנית. בהקשר הזה, מעניין סיפור ציוני מאוד על רבי זירא, חכם בבלי שעלה לארץ ישראל בניגוד לדעת רבו שסבר שזה אסור. התלמוד (בבא מציעא פה א) מספר שרבי זירא נאלץ להתענות מאה תעניות על מנת להשכיח מעצמו את דרך הלימוד הבבלית – על מנת שלא תפריע לו להתחבר לתורה הארץ ישראלית עם עלייתו.

אנו יודעים שהיסטורית רוב היהודים העדיפו להישאר בבבל, למרות שקיבלו רשות כבר בתקופת כורש לעלות לארץ ולבנות את בית המקדש. יש בתלמוד אזכור חריף של הכעס על אלה שהעדיפו את הגולה. במסכת יומא (ט ב) מסופר על ריש לקיש, חכם ישראלי – שפגש בנהר הירדן את רבה בר בר חנה, חכם בבלי. אמר לו ריש לקיש: שונא אני אתכם! (הבבליים). אילו הייתם עולים ביחד לארץ ישראל – היינו זוכים להשראת שכינה אמתית, אבל בגלל רק חלקכם עליתם ורובכם נשארתם על נהרות בבל – "נמשלתם כארז שהרקב שולט בו", ולא זכינו.

ומה קורה בימינו? לפי הסטטיסטיקה אנו מתקרבים במהירות לנקודה בה רוב יהודי העולם יחיו בארץ ישראל, לראשונה מגלות בית ראשון.

בתנ"ך יש תיאורים רבים של הקרבת הקרבנות לה' במקומות שונים. אך בספר דברים נאמר במפורש: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ." (דברים יב יג-יד). אך איפה המקום בו ה' בוחר? הפסוקים הללו נאמרו ע"י משה רבינו לפני הכניסה לארץ, ואז המקום בעצם לא היה ידוע! רק מאות שנים מאוחר יותר התברר שמדובר בהר הבית בירושלים, שם נבנה בית המקדש.

אז מותר או אסור להקריב מחוץ למקדש? חז"ל במשנה (זבחים יד) קובעים שהיו תקופות שונות: בחלקן היה מותר להקריב בבמות, בחלקן היה פולחן מרכזי כגון משכן שילה. אבל "באו לירושלים, נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא הייתה נחלה." – מאז הקמת בית המקדש הבמות נאסרו לנצח. ומה קרה בפועל?

התנ"ך מספר על מלכים רבים שבתקופתם המשיכו להקריב בבמות מחוץ למקדש: מדובר שם בקרבנות לה' ולא לעבודה זרה. לאחר מות שלמה הממלכה התפצלה בין ישראל ליהודה, ומנהיגי ממלכת ישראל מנעו מהתושבים עליה לירושלים מסיבות פוליטיות, מה שקיבע את הקרבת הקרבנות בבמות.

אך גם בממלכת יהודה פולחן הבמות נמשך, וכנראה שלעם היה נוח יותר להגיע לבמות מאשר לעלות לירושלים למקדש. על חזקיהו המלך הצדיק נאמר ש"הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה…" (מלכים ב יח ד) – הסרת הבמות באה יחד עם המלחמה בעבודת האלילים. אך אפשר ללמוד על האווירה הציבורית בתקופתו מנאום רַבשָׁקֵה המפורסם. בניסיון לשכנע את העם להיכנע לצבא אשור, רַבשָׁקֵה אומר: "וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו…" (מלכים ב יח כב). רבשקה טוען שאין ליהודים לבטוח בהצלה מאת ה', הרי חזקיהו המלך שלכם הרס במו ידיו את במותיו! הריסת הבמות מתוארת כמעשה אנטי-דתי, ואם זה נאמר – סביר שהיה חלק בעם שחשב ככה.

ומה עם "מבחן האמונה" של אליהו הנביא? על מנת לנצח את נביאי הבעל, אליהו מקריב פר לה' בהר הכרמל. אך רגע, זה קרה אמנם בממלכת שומרון, אך בזמן שבית המקדש עמד על מקומות בירושלים! אז יוצא שאליהו עבר על כללים. התירוץ של חז"ל הוא שכאן מדובר ב"הוראת שעה" של נביא. לנביא אין סמכות לעקור איסור מן התורה באופן קבוע, אך מותר לעבור על איסור למען מטרה מסוימת. כאן הייתה חשיבות עצומה לניצחון על עבודה זרה שלא רק ייעשה אלא גם ייראה על ידי המוני העם, ולכן הייתה הצדקה למעשה. אז כך או אחרת, אנו מבינים שגם במהלך קיום המקדש הקרבנות הוקרבו גם מחוצה לו.

יש מנהג חסידי – המיוחס לבעל שם טוב, מייסד החסידות בכבודו ובעצמו: לומר לפני מנחה של ערב שבת מזמור תהילים קז המתחיל בפסוק "הֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למה לאומרו לפני כניסת השבת דווקא?

התלמוד (ברכות נד ב) מנתח את הפרק ורואה בו ארבעה סיפורים של ההצלה ע"י ה' מצרות במצבים שונים. "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". יש במזמור הזה פסוקים שמתייחסים לכל קבוצה וקבוצה: הם זועקים לעזרה, וה' מוציא אותם ממצוקותיהם. על כן חשובה מאוד הכרת הטוב. מי שזכה לישועה – נדרש להודות למקור הברכה וההצלה. מכאן שהמזמור מתחיל ב"הודו".

אך למה בערב שבת דווקא? באופן טבעי, אדם מגיע לרגע כניסת השבת טרוד בצרות רבות: פרנסה, מחלות תקלות, שלום בית, חינוך ילדים. עליו לעשות את המעבר מחול לחודש, אך כיצד להתנתק מלחץ הבעיות? המזמור מתאר את הצרות ואז את ההצלה שבאה. בחשיבה הזאת המתפלל יכול לראות במצוקותיו את התחלת הישועה, לקוות שזה מה שיקרה לו – ולקבל את השבת בתחושה של שמחה.