בתנ"ך יש תיאורים רבים של הקרבת הקרבנות לה' במקומות שונים. אך בספר דברים נאמר במפורש: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ." (דברים יב יג-יד). אך איפה המקום בו ה' בוחר? הפסוקים הללו נאמרו ע"י משה רבינו לפני הכניסה לארץ, ואז המקום בעצם לא היה ידוע! רק מאות שנים מאוחר יותר התברר שמדובר בהר הבית בירושלים, שם נבנה בית המקדש.

אז מותר או אסור להקריב מחוץ למקדש? חז"ל במשנה (זבחים יד) קובעים שהיו תקופות שונות: בחלקן היה מותר להקריב בבמות, בחלקן היה פולחן מרכזי כגון משכן שילה. אבל "באו לירושלים, נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא הייתה נחלה." – מאז הקמת בית המקדש הבמות נאסרו לנצח. ומה קרה בפועל?

התנ"ך מספר על מלכים רבים שבתקופתם המשיכו להקריב בבמות מחוץ למקדש: מדובר שם בקרבנות לה' ולא לעבודה זרה. לאחר מות שלמה הממלכה התפצלה בין ישראל ליהודה, ומנהיגי ממלכת ישראל מנעו מהתושבים עליה לירושלים מסיבות פוליטיות, מה שקיבע את הקרבת הקרבנות בבמות.

אך גם בממלכת יהודה פולחן הבמות נמשך, וכנראה שלעם היה נוח יותר להגיע לבמות מאשר לעלות לירושלים למקדש. על חזקיהו המלך הצדיק נאמר ש"הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה…" (מלכים ב יח ד) – הסרת הבמות באה יחד עם המלחמה בעבודת האלילים. אך אפשר ללמוד על האווירה הציבורית בתקופתו מנאום רַבשָׁקֵה המפורסם. בניסיון לשכנע את העם להיכנע לצבא אשור, רַבשָׁקֵה אומר: "וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו…" (מלכים ב יח כב). רבשקה טוען שאין ליהודים לבטוח בהצלה מאת ה', הרי חזקיהו המלך שלכם הרס במו ידיו את במותיו! הריסת הבמות מתוארת כמעשה אנטי-דתי, ואם זה נאמר – סביר שהיה חלק בעם שחשב ככה.

ומה עם "מבחן האמונה" של אליהו הנביא? על מנת לנצח את נביאי הבעל, אליהו מקריב פר לה' בהר הכרמל. אך רגע, זה קרה אמנם בממלכת שומרון, אך בזמן שבית המקדש עמד על מקומות בירושלים! אז יוצא שאליהו עבר על כללים. התירוץ של חז"ל הוא שכאן מדובר ב"הוראת שעה" של נביא. לנביא אין סמכות לעקור איסור מן התורה באופן קבוע, אך מותר לעבור על איסור למען מטרה מסוימת. כאן הייתה חשיבות עצומה לניצחון על עבודה זרה שלא רק ייעשה אלא גם ייראה על ידי המוני העם, ולכן הייתה הצדקה למעשה. אז כך או אחרת, אנו מבינים שגם במהלך קיום המקדש הקרבנות הוקרבו גם מחוצה לו.

יש מנהג חסידי – המיוחס לבעל שם טוב, מייסד החסידות בכבודו ובעצמו: לומר לפני מנחה של ערב שבת מזמור תהילים קז המתחיל בפסוק "הֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למה לאומרו לפני כניסת השבת דווקא?

התלמוד (ברכות נד ב) מנתח את הפרק ורואה בו ארבעה סיפורים של ההצלה ע"י ה' מצרות במצבים שונים. "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". יש במזמור הזה פסוקים שמתייחסים לכל קבוצה וקבוצה: הם זועקים לעזרה, וה' מוציא אותם ממצוקותיהם. על כן חשובה מאוד הכרת הטוב. מי שזכה לישועה – נדרש להודות למקור הברכה וההצלה. מכאן שהמזמור מתחיל ב"הודו".

אך למה בערב שבת דווקא? באופן טבעי, אדם מגיע לרגע כניסת השבת טרוד בצרות רבות: פרנסה, מחלות תקלות, שלום בית, חינוך ילדים. עליו לעשות את המעבר מחול לחודש, אך כיצד להתנתק מלחץ הבעיות? המזמור מתאר את הצרות ואז את ההצלה שבאה. בחשיבה הזאת המתפלל יכול לראות במצוקותיו את התחלת הישועה, לקוות שזה מה שיקרה לו – ולקבל את השבת בתחושה של שמחה.